זית רענן חלק א ריב

איכפת לן במאי דעובר במעי זרה זר הוא שהרי זר לגמרי מאכיל את אם אמו אע"פ שאין לולד זו שום זכות בה אפילו הכי מאכיל את אם אמו כל זמן שלא נישאת לאחר מעתה קס"ד שיאכל את העבדים שנחלטו ליורשי בעל והעובר בעצמו הוא המעותד לזכות בהם כשיולד ואלימי כחו דעובר להאכיל את העבדים שעתיד הוא עצמו לזכות בהם וקמ"ל דגם בזה אינו מאכיל דכל זמן שלא נולד ויצא לאויר העולם לאו ילידי דכהן מיקרי [והוא כוונת הרשב"ם קמ"א ע"ב ד"ה ר"י היא דאמר וכו' דתנן וכו' מפני חלקו דעובר במ"ז זר הוא ולא קרינן בי' וילידי ביתו הם יאכלו בלחמו דאינו ילידי של כהן וכו' עכ"ל דהרכיב שני טעמים יחד משום דטעמא דעובר ב"ז אינו מספיק רק לגבי קנין כספו לר' יוסי דיש לו זכי' בי"מ רק עודנו יאכיל את העבדים מטעם ולד מש"ה הוצרך לומר דכ"ז שלא יצא לאויר העולם לאו ילידו של כהן הוא ומש"כ לקרות כהן לאו אולד קאי שהרי הולד גם כשהוא זר מצד אביו אפילו הכי מאכיל אלא אילידיו קאי דעודנו לא ילידי של כהן] ומעתה מדיהבינן טעמא משום דאינו ילוד אינו מאכיל נשמע מכללו דעובר אין לו זכי' גם בי"מ דהכא דמאכיל משום קנין כספו לא איכפת לן ול"מ בטעמא דאינו ילוד אינו מאכיל כאשר בארנו לעיל ולכוונה זו סובב והולך וסיים בלשונו הצח לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל העבדים, דהיינו עבדים דבעל עצמו [כאשר נבאר] אלא אוכלין בגלל אחיו הכשירים כלומר כשיש לו בנים הוא דאוכלין אבל בשביל המשפחה או בשביל בנות לא שגם דעובר אין לו זכי' בי"מ אפילו הכי אינם אוכלין כקושית תוס' הנ"ל, שהרי כשיולד צריכין להתיר לו הגוף והפירות משעת מיתת אביו והלאה אמנם כן בעבדים דבעל הוא שאוכלין כשהניח בנים מאשה אחרת אבל בעבדים דצאן ברזל לאו מילתא דפסיקא היא שכ"ז שלא נחלטו לצמיתות ביד היורשין היא מעכבתן משום ידה דידה שהרי יכולה לומר כלי א"נ ומשום דמילתא דפסיקא בכל אנפין קא פסיק ותני מש"ה קא שביק ואזיל בסיפא לשון עבדי' ונקט עבדים סתם דהיינו עבדים דידי' או שכבר נחלטו ביד היורשים אזי אוכלין בשביל בנים אחרים אע"פ שהיא חללה וגם ברישא דמילתא משום דאיירי בכל גוונא מש"ה נקט בבת ישראל שנישאת לכהן דאילו בבת כהן לכהן אוכלין מיהת היכא שכבר נחלטו בידה או שגילתה דעתה ויודע' בעצמה שלא תרצה בסילוק דמים וגם שאינם שלום עתה ביותר ממה שהכניסם דאז לגבי היתרון אף שהיא נוטלתן ומסלקן בדמים מ"מ ל"ש ביה דין דלמפרע כאשר בארנו לעיל בדיני אפותיקי אות א' ואל תבהל לומר דבר זה זר הוא מעיקרא ול"מ כן ממשמעות הפוסקים שעבדי צ"ב לא יאכלו אפי' כשיש לו בנים מאשה אחרת

אמנם כאשר נביטה היטב בבבי דברייתא שם ס"ו נראה להדיא שנכון הדבר לדינא דקתני התם הניח בנים אילו ואילו אוכלין הניחה מעוברת אילו ואילו אין אוכלין הניח בנים והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלין כדרך שהיא אוכלת עבדי צ"ב לא יאכלו מפני חלקו של עובר וכו' הרי מדנקט גבי הניח בנים דאילו ואילו אוכלין והא דעבדי מלוג אוכלין בע"כ צ"ל שהבנים ממנה ולא מאשה אחרת ובזה אוכלין גם עבדי צ"ב אבל ביש לו בנים מאשה אחרת כשם שעבדי מלוג אינם אוכלים גם עבדי צ"ב לא יאכלו ותדע דאל"כ הוי ליה למינקט רבותא גם להיפך דעבדי צ"ב אוכלין ועבדי מלוג אינם אוכלין כמו דנקט התנא במתניתין דנדה לאוקמת' דרב ששת התם אלא ש"מ שגם עבדי צ"ב אינם אוכלין רק כשיש לו בנים ממנה מפני שהיא מעכבתן דיכולה לומר כלי אני נוטל וגם באוקימתא דר"ש דמוקי לי' בכהן שיש לו שתי נשים איירי ג"כ בעבדים דידי' ולא בצאן ברזל שהרי לא הוזכר שם צ"ב כלל

ג וכשתשקול הדברים האלו היטב נראה בעליל דלדינא ליכא פלוגתא בין הפוסקים ראשונים ה"ה הרי"ף והרמב"ם וראב"ד ואשר"י רק בפי' הסוגי' ובטעמא דמילתא רק בדרך רחוקה איכא איזה נפקותא לדינא דהנה בהניח בנים והניחה מעוברת אזי לרי"ף ולרמב"ם אוכלין מפני שאין זכי' לעובר ולדעת רא"ש וראב"ד אוכלין משום דלא חיישינן למיעוטא ובכולהון נקיבות והניחה מעובר' אזי גם לדעת רי"ף ורמב"ם אין אוכלין משום דכשיולד יצטרכו להחזיר לידו אף הפירות משעה שמת אביהם וכן משמע להדיא מלשון הרמב"ם ורי"ף דדייקו וכתבו אלא אוכלין בגלל אחיו הכשירים, ולדעת האשר"י אינם אוכלין מפני זכיות העובר, אמנם כן בעבדים שלו אבל בעבדי צ"ב אזי לכ"ע אינם אוכלים בתרומה רק כשיש לו בנים הימנה אבל מאשה אחרת אזי לכ"ע אינם אוכלין טרם שנחלטו בידם שהיא מעכבתן מפני שיכולה לומר עבדי אני נוטל, אמנם כל זה בבת ישראל שנישאת לכהן אבל בת כהן שנשאת לכהן והניחה מעוברת ולא הניח בנים דכיון שמעוברת מכהן קרינן בה ושבה אל בית אביה כמבואר בב"י סי' של"א ואוכלת בתרומה, אזי לדעת האשר"י וראב"ד אוכלין גם העבדים הן עבדים דידיה והן של צ"ב דממ"נ אם תאמר עבדי אני נוטל אזי אוכלין בשבילה וגם אם תסולק בדמים אזי אוכלין בשביל העובר ובקנין כספו לא אמרינן ילוד מאכיל וכו' אמנם לדעת הרי"ף ורמב"ם אינם אוכלין משום דעובר לית ליה זכי' ובשביל המשפחה ג"כ אינם אוכלין לדידן דפסקינן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, עוד יש איזה נפקותא לפענ"ד בהניח בנים והניחה מעוברת אז לדעת הרא"ש וראב"ד דאוכלין בשבילה דלא חיישינן למיעוטא אזי כשנולד והוא זכר צריכין לשלם קרן וחומש לכפרה שהרי איגלאי מילתא למפרע שאינו מן הרוב ואין זה כאונס גמור דלא עדיף מאלו באו שני עדים לפנינו ואומרים מת בעלה ונשאת ואח"כ בא בעלה דמחויבים בקרבן אף שנישאת עפ"י ב"ד דאין זה הוראה אלא טעות עי' ריש האשה רבה אבל לדעת הרי"ף ורמב"ם כיון דעובר אין לו זכי' הרי כדין אכלו ועי' בפ"ז דתרומות משנה ג' בתוי"ט בשם הירושלמי דעבדים צריכין לשלם קרן וחומש כשיהיה להם אם האכילם בעה"ב תרומה בשגגה: סימן ג

א עיין ר"ן פ' האומר דף ס"ב במה שהאריך שם על דברי רמב"ם באומר אם תלד בתך נקבה מקודשת לי והוכר עוברה הרי זו מקודשת והאריך בזה שם שיסודו מדברי ראב"י דכשחת דבי כבשי דמי ואנן פסקינן כראב"י והקשה שם מסוגיא דב"ב דמקשה הש"ס מתינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל אבל עובר לא ומקשה שם לר"ש דעובר יש זכי' ומוקי לי' שם באוקימת', אכן לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דעובר אין לו זכי' אפי' בירושה ממילא תו לא מצריכינן לאקומתא דמוקמינן ליה ומשמע אפילו ביושבת על המשבר או בנהרגה בידי אדם וידעינן שהיא מתה ראשונה אפ"ה אינו נוחל ומנחיל ואפילו בהוכר עוברה משמע ולדעת רמב"ם קשה יעו"ש וכל הרואה ישתומם על קושית הר"ן שהרי קודם לזה החליט בבירור דדוקא כשאומר בפירוש לכשתלד או אם תלד דמשמע ג"כ כאומר בפירוש לכשתלד וא"כ כשמת העובר ולא נולד גם הרמב"ם מודה ותו לק"מ מהאי דעובר לא, ונפלאתי עד מאוד עלי שנסתם מנגדי עומק כוונתו בזה אח"ז חפשו כבוד בני בספרי האחרונים ומצאו שכבר עמד בזה בעל המחבר פ"ה ונלפענ"ד בכוונת דברי קדשו דלכאורה קשה לדעת הר"ן שפירש בכוונת דברי הרמב"ם דס"ל דפסקינן כראב"י בשחת דבי כבשי דלא הוי כדבר שלא בא לעולם מהא דאיתא ב"ב דף קכ"ד לגבי שבחא דממילא דאין הבכור נוטל פי שנים דמתנה קרי' רחמנא ובחפירה והוי שובלי שלפופי והוי תמרי יעו"ש בפירוש רשב"ם דשלפופי הוא יותר משחת שכבר נעשה פרחים ואפ"ה הוי כדבר שלא בא לעולם אמנם לדעת ר"ן הנ"ל דס"ל דדוקא כשאומר לכשיתלשו כמשמעו מפשטא דראב"י ולהכי גבי בכור אינו ראוי לתת כיון