זית רענן חלק א רז

בשעה שמחמר ומטמא הוי רק הכשר מצוה אף דא"א בלא"ה וגם זהו מחלקי המצוה והתחלה לו מ"מ כיון דעיקר כוונת המצוה עדיין לא נעשה לא דחי ועי' בזבחים בתוס' ד"ה ואחד עצם דלקושטא גלי קרא דלא דחי עשה דאכילת פסח לל"ת דשבירת עצם וראיות רבא הכי אזלי דאמאי לא נילף מהכא דל"ד א"כ תו ל"ק דשאני הכא דלא הוי בעידנא דע"ז מתרצים בתוס' כיון דלא אפשר בלא"ה הרי הוא כהכשר מצוה ואם אינו ענין להכשר מצוה דהא ידעינן מכבוד תניהו ענין לגוף המצוה כמו דמפרשי גבי מקדש אבל למסקנא דשאני בשבירת עצם דהוי ל"ת שבמקדש הדרינן לכללא דאין שום הכ"מ דוחה דילפינן מכיבוד ולעולם אזלינן בתר עיקר כוונת המצוה ועי' ואין לפקפק דשאני גבי כיבוד דדמי לכתישה דכיסוי דלא הוי בעידנא כלל משא"כ לגבי שבירת עצם וכן גמר ביאה בלתי אפשר זולת העראה כמו שמחלק שם בספרו דזהו בורכתא ולאחר עיון הדק עוד איכא עדיפתא גבי כיבוד משבירת עצמות דהתם התורה לא צוותה לנו לשבר את העצמות אבל גבי כיבוד התורה צוותה לנו לשמוע בקולו אף בגרם הנאה כיון דלבסוף מטי ליה הנאה ואעפ"כ אמרינן דאזלינן בתר עיקר כוונת המצוה אע"פ שלע"ע א"א להביא גוזלת רק שבאם לא יחזיר את האבידה או כשיטמא והוא מצווה ועומד לשמוע בקולו בכל שעה ושעה הן כשגוזלת מצויות או במקום שצריך לחזר אחריהם ואעפ"כ אמרינן דזהו רק הכשר מצוה כמו בהשבת אבידה שצריך לטלו כדי להחזירו מ"מ לא מיקרי בעידנא דעיקר כוונת המצוה כדי שיבוא ליד בעל האבידה והוא בשעה שמחזירו

ב עוד שם על תירוץ ר"י דמשום לתא דידה דהיא לא מפקדה אפרי' ורבי' ואפי' מפקדה אפשר לה באחר והיקשה מיבמות ס"ה שהיקשה שם משפחה דכפו את רבה ומוכח כר"י ב"ב דגם היא מצוה וקשה דהתם אפשר לה בחצי עבד וחצי ב"ח ואי משום עבדות ומשמש בצד חירות ליתי עשה ולידחי ל"ת וגם אני הקשיתי כן בהשקפה ראשונה וב"ה שכוונתי לדעתו הגדולה וא"ל כמו דצד חירות עובר על צד עבדות דידה כן עובר על צד עבדות דידיה מפני צד חירות דידה דהרי השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכן גבי דידה נמצא דאיכא תרי לאווין גבי דידי' וכן גבי דידה ונאמר דאין עשה דוחה לתרי לאווין דז"א דעשה דוחה אפי' כמה ל"ת וראיה ממצורע דאיכא כמה לאווין בהקפה ואעפ"כ דוחה עשה לל"ת וכן גבי השחתת זקן עיין מסכת נזיר, וי"ל דבאמת חצי עבד לא שכיח והתם ביבמות בעובדא קאי ול"ש להקשות דאמאי כפו היה לה לישא חצי עבד דאיירי כשלא נזדמן לכך ובפרט באשה שאין דרכה לחזור משא"כ מתני' דשולח דחשיב וקאי דמשמע שאין לו שום מציאות שייך להקשות עדיין יש לו תקנה בכך או בכך וכן מתרץ שם בעצמו על קו' אחרת במלואים: ב

ג עוד שם וז"ל ודקא ק"ל א"כ איך כופין את הרב לשחררו ולעבור על עשה של תורה בקום ועשה לק"מ דמש"ה כופין ול"ל בה משום עשה דתעבודו משום דודאי אין עיקר האיסור במשחרר עבדו מצד השחרור עצמו אלא מפני שהשיחרור מפקיע רשות האדון מעליו ואי אפשר להשתעבד בו מעתה והתורה אמרה לעולם בהם תעבודו **(בזמן הזה אין דין עבד כנעני (שקלאווערייא) נוהג, וכל הדבר בכאן הוא דרך פלפול, לפי שהיה נוהג בעת שהיו ישראל יושבין בארץ ישראל קודם החורבן)** ואי בלא השיחרור היה איזה ענין שיפקיע רשות רבו מעליו ושאינו יכול להשתעבד בו תו ליכא איסור אם משחררו לגמרי כיון דבלא"ה אינו יכול לשעבד בו והרי קיימא לן ריש פ"י דיבמות דב"ד הגדול היו מתנין לבטל ד"ת בשב ואל תעשה למיגדר מילתא אבל לא בקום ועשה וה"נ מתקנתא דרבנן משום אסמכתא בפ' השולח דף ל"ו ע"ב להפקיע רשות הרב מעליו ע"י תקנות חכמים דה"ל שוא"ת תו ליכא שום איסור ע"י קום ועשה של שטר שיחרור שכותב הרב וכו' דכבר פקע עבדות רבו ע"י תק"ח משא"כ בשאר משוחרר דע"י שחרורו הוא דפקע רשות רבו מעליו ולא קודם לכן משום הכי עובר בעשה דתעבודו וראיה לדבר מהא דפ"ד דגיטין מי שאמר פ' שפחתי אל ישתעבדו בה דאי אמר בלשון כופין את היורשים לשחררה ופי' תוס' דף ל"ח כיון דאין היורשים רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים ד"ה לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינות הגט לחודא ליכא איסור עשה והרי הא דמצוה לקיים דברי המת אינו אלא מצוה דרבנן ולא של תורה אפ"ה כיון דפקע רשות היורשים משפחה זו ע"י תק"א דלד"ה שוב אין היורשים בנתינות הגט בעשה דתעבודו ה"נ בחצי עבד וכו' ותמהני על התוס' דמסיימי התם ובחצי ב"ח דהיו כופין את רבו התם משום דאיכא מצוה רבה דלשבת יצרה דל"ל לדחוקי בזה הא בלא"ה א"ש כדפירשו גבי יורשים והכי נמי מגיטין דף מ' בעבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו ש"ה אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם היו כופין את רבו ועושהו ב"ח ומפרש עולא מי שחררו רבו שני ש"ה אין העבד חייב כלום במצות אלא מפני תקון העולם שהרי יצא עליו שם ב"ח היו כופין את רבו ראשון ועושה אותו ב"ח והא מן הדין שיחרור של שני לאו כלום הוא והשתא האיך כופין את ורבו ראשון לשחררו שעובר בקו"ע בעשה דתעבודו א"ו כיון דע"י תקנות חכמים מפני תיקון העולם אין יכול רבו ראשון לשעבד בו ואחר ששחררו השני א"י לכופו לעבודתו וכבר פקע עשה זו מרבו הראשון ממילא שוב אינו עובר בעשה ע"י כתיבת שטר שיחרור עכ"ל העתקתי לשונו למען ירוץ הקור' בו ואל יתלה שטעיתי בכוונת דבריו, ולענ"ד דבריו תמוהי' דהא בר"פ דיבמות שם מסקנא דגמרא דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה רק או בשב ואל תעשה ובממון מתקנת' דרבנן משום אסמכתא בפ' השולח דף ל"ו ע"ב כמבואר שם שהקשו מירושת הבעל נמצא דבממון ל"ש כלל לומר שוא"ת וסוף סוף נוטלין את זכיותיו וקניניו שיש לו כמו בירושת הבעל ל"ש לומר שוא"ת שיורשין לא יטלו דזהו קום ועשה במה שנוטלין קנינו וזכותו, ובגיטין ל"ו גבי שמיטה דמתרץ אביי שב ואל תעשה הוא עי' רש"י שם וז"ל הלוה זה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ולא עקר לי' בידים וכה"ג מותר לעקור דבר מן התורה עכ"ל הרי דדוקא בדבר מצוה שייך לומר שוא"ת וכגון סדין בציצית ושופר ולולב ודומיהן אבל לא בדבר שיש לו קה"ג ועוד דהרי זוכה במה שעושה עבד לעצמו וזכה בו הוא בחציה וא"י ליקח את מה שכבר זכה רק ע"י תקנתא דרבנן משום אסמכתא בפ' השולח דף ל"ו ע"ב ויותר היה לו להקשות מצד תקנתא דרבנן משום אסמכתא אמנם בקושטא דמילתא לא שייך בזה גם התקנתא דרבנן ע"פ דבריהם ביבמות דלמסקנא דמצד הפקר היו יכולין לעקור אפי' בקום ועשה וז"ל שם פ"ט ע"ב בד"ה שהפקר וכו' אבל מן הטמא על הטהור ל"ש דאפקוהו מרשות בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו עכ"ל הרי דל"א דהתקנתא דרבנן משום אסמכתא בפ' השולח דף ל"ו ע"ב אלא במקום שהפקיע לגמרי מרשותו ובנד"ד בחצי עבד דגם לאחר תקנת חכמים היה צריך ליתן לו שטר על חצי דמיו הרי חזינן מתקנתייהו שלא הפקירו אותו לגמרי, ולומר שהפקירו אותו למעשה ידיו לחוד ז"א דהא הפקר בכה"ג ל"מ מידי עד שיפקיר את כולו ואפי' בדקל לפירותיו ל"מ גבי הפקר **(ביד הסנהדרין היה כח להפקיר איזה דבר כפי ראות עיניהם לצורך תקנתם, אבל כעת כל הדברים כאלה אינם נוהגים ולא שייך כלל דבר של הפקר, כי כל דבר שאין לו בעלים הוא ברשות הממשלה יר"ה.)** כמובא בתשו' רשב"א בשם ירושלמי, ועי' ר"ן גיטין פ' האומר ד' ס"ד בפלוג' דצרור וזרקו דלא בכל התקנו' עשו כהפק' אכן בכל מחוסרי גט שחרור דהיו כופין את רבו אף שיכול לישא שפחה הוא מתקנתא דרבנן ע"פ אסמכתא דקראי עי' בדבריהם גיטין מ' עמוד א' ד"ה אותו העבד אין לו תקנה