זית רענן חלק א רד

ע"ט בסה"ד וז"ל דאי מדרבנן ומעל משום דמדרבנן אינו יכול לחזור כמו נתנה לבלן כו' א"כ הוי חומרא דאתי לידי קולא דחבירו מותר לבקע בו לכתחילה עכ"ל ולא כן דעת רשב"א בב"ק דלא הוי גזלן אלא מדרבנן

שם בא"ד וז"ל וסיפא דקתני נתנו לחבירו היינו לחביר שאינו גזבר וכו' נראה להדי' דמחולקים בזה על דעת ראב"ד מובא בנ"י ב"ב בעובדא דר' ענן שקל בידקא וכו' דבדעת אחרת מקנה אפי' לא נתכוין לקנות קונה דא"כ אפי' בנתנו לגזבר ימעול הנותן דהא מ"מ איהו נתכוין להוציא מרשותו ועיין ב"ק ע"ב תוס' ד"ה נתנה וכו' והעולה מדבריה' דאף דבהקדש מועל בשוגג זהו דוקא בנתכוון לקנות בהגבהתו כגון שסבר של חבירו הוא אבל קסבר דהוא שלו לא קנה להוציאו מרשו' הקדש וממיל' בנתנו לגיזבר אף שזוכה קסבר שהוא שלו מ"מ כבר יצא לחולין ואף שהוא בטעו' דהא בהכי חייבו רחמנא

ועיין ר"ן ד' ל"ד ד"ה אמר רבא וז"ל שם היתה לפניו ככר של הפקר כו' ולא נקט לי' בשלו שהיתה עומדת בחצירו והקדישו משום דבכה"ג נטלה לאכלה לא מעל כיון דמקמי הקדש שלו היתה ולאחר הקדש ג"כ ברשותו עומדת הו"ל כגזבר של הקדש וכו' דה"ל כמגביה לחבירו להכי נקט לי' כו' הכי נמי הקדש קני ואיהו מעולם לא קנה עכ"ל ולכאורה קשה דא"כ אף בככר של הפקר אמאי מעל דהא כל הטעם דמגביה לחבירו קנה חבירו משום מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ובכה"ג אם יזכה לנפשו לא ימעול השתא נמי לא למעול כמו דאיתא להדיא בסוף מס' ביצה לענין תחומין כרגלי הממלא ומבואר שם בתוס' וכן פסקינן בש"ע א"ח סי' שצ"ז סעי' י"ד דהטעם משום כיון דזכיות חבירו אינו אלא מחמת מיגו דאי בעי זכי לנפשי' לכן לא נשתנה דינו מאלו זכי לנפשי' אבל לקושטא דמילתא ל"ק כלל דבאמת אף בחפץ שלו והקדישו וקסבר של חבירו הוא ונטלה לאכלה מעל ג"כ דהא איהו נתכוון לקנו' לו ואף שהוא בטעו' דהא כל מעיל' דהקדש בטעו' הוא רק דלא שכיח' לטעו' בשלו ולסבור ששל חבירו הוא או לטעות ששל הפקר משא"כ בככר של הפקר והקדישו דשכיח ומצוי לשכוח שהקדישו כבר וקסבר שעדיין של הפקר ונתכוון לקנו' וא"כ סוף כל סוף אם הי' לו כוונה לקנותו כמו שנתכוון עכשיו הרי כבר הוציאו מרשות הקדש ומעל ה"נ מעל כשנתכוון לזכות להקדש כיון דגם אם זכה לנפשו והקדישו ואח"כ טעה שעדיין לא קנה ונתכוון בהגבהתו לקנות או קסבר ששל חבירו הוא ונתכוון ליטול מרשותו או לקנות ממנו דאז בודאי מעל ה"נ עתה בנתכוון לזכות להקדש וקסבר שעדיין של הפקר היא

בנידון תשו' הרא"ש אשר הרגישו רבותינו האחרונים לפענ"ד הי' נראה ליישב דברי קדשו דהא בנשבע שלא למכור מובא ברמ"א סי' ר"ל דאמרינן גם בזה אי עבד לא מהני ואף לדעת החולקים נראה דווקא בנשבע שלא למכור וכה"ג דשייך בי' טעמא של תוס' תמורה כיון שבדה איסור מלבו וגם טעמא של תשו' הרא"ש כלל זיין סי' ד' גבי קהל שהטילו איסור כו' ואח"ז תקנו שרק שורה אחת יהי' כתיבת סופר שאף שעשו שלא כהוגן שלא התירו מ"מ בדיעבד כשרים וז"ל ולא דמי להא דפליגו או"ר בתמורה כל מילתא כו' וקיימא לן הלכתא כרבא לא דמי דהתם פליגי במצות שאי איפשר לבטלן ככל היינו דמייתי התם אונס שגירש ותורם מן הרעה על היפה וכאלה רבות דמייתי התם אבל התקנה שאפשר לשנותה ולבטלה וגם איפשר לבטל האיסור בהא מודה רבא דמהני מה דעביד ועוד חכם עוקר את הנדר מעיקרא וכשיתירו את האיסור כאילו לא הי' האיסור מעולם הרי התקנה שניי' קימת עכ"ל ולטעמו הראשון כיון שאפשר לבטל האיסור לכאורה קשה דהא גם גבי אונס שגירש אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל כמבואר בש"ס פ' א"נ וצריך לומר דשאני גבי אונס שגירש דלאו בדידי' קאי לבטל משא"כ הכא דדנין על התקנה שניי' שנעשה ג"כ עפ"י הקהל ובידם לבטל את האיסור לכן אע"פ שלא ביטלו לא שייך בזה אי עבד לא מהני לפי שבידו של העובר לבטל את הלאו ולפ"ז בנ"ד הרא"ש סי' א' כלל הנזכר בציבור שתיקנו שלא ישחוט אדם זולת הטבח של הקהל והלך אחד ועבר על האיסור וז"ל הרא"ש שם יראה שאסור לאכול משחיטתו שהרי הקהל פסול שחיטת הכל חוץ משחיטת הטבח בשביל שלא יקפץ כל אדם לשחוט אף שאינה מומחה ורשאין הצבור להתנות ולהסיע על קצתן וכו' וכן לאסור את המותר משום מגדר מילתא ומה שאוסרין איסור לכל בני העיר וכ"ש זה שעבר על האיסור ושחוט ראוי אותו לדמותו לחשוד לאותו דבר כיון שעבר על האיסור כדי לשחוט ואעפ"י שאינו חשוד לאכול דבר איסור מ"מ מכוער הדבר וראוי להחמיר שלא יאכל משחיטתו עכ"ל [העתקתי' לשונו אולי אינו בידו תש"ו הרא"ש] והנה בנידון זה לטעם תשו' הרא"ש סי' ד' דלהכי לא שייך גבי שבועה אי עבד לא מהני לפי שבידו לבטל וקשה מאונס שגירש וצריך לתרץ כנ"ל וממילא בנידון זה שהקהל תיקנו והשוחט עבר ודמי לאונס שגירש דשייך בזה לומר למאי דקיימא לן כרבא לא מהני שחיטתו וא"כ מה ששחט באותו העיר אסורה עפ"י דין דלמ"ב לטעם הראשון של הרא"ש כיון דלא בדידי' קאי לבטל ודמי לאונס שגירש דשייך בזה לומר למה דקיי"ל כרבא לא מהני שחיטתו ואף לטעם השני של הרא"ש שחכם עוקר נדר מעיקרא אפ"ל כיון שהקהל עשו תקנה זו למגדר מילתא שהחכם אינו יכול להתירו כמו בנשבע שלא לשחו' לדעת כמה פוסקים דאף אם התירו לא מהני ולהכי שיכל בדברי' שעשו למיגדר מילתא אמנם כן באותו העיר אבל במקום אחר אף שעבר והאכיל מ"מ כיון שאין איסור נבילה מחמת עצמו רק נסתבב ע"י דבר אחר אינו דומה לגמרי לחשודי לאותו דבר לחשדו שיאכיל נבלות עצמו רק ראוי להחמיר אפי' בעיר אחרת כיון שע"י שלו לא נפקע איסור שאינו זבוח: בדבר שאלה מהרב החריף הרב דק"ק שאדיק אשר נסע לא"י ועל דברי יד"נ אשר יצא לומר דהרא"ש לשיטתו מטעם שאינו בר זביחה יעיין מעלתו בראשונים ואחרונים דטעמא דאינו בר זביחה אינו אלא באוכל נבילות להכעיס אבל בלתאבון לא שייך זה כלל ובנידון תשו' הרא"ש בוודאי לא עשה להכעיס ועוד יש לי להשיב ולפלפל בזה אך שבעה"ד ירט לנגדי. הלכה טו סימן א בהילכות דין בכור אדם לענין פדיון הבן

ובדבר שאלתו באשה שנולד לה כמין שרץ אם פוטר את הבא אחריו על דבר שלא עיינו אם הי' לו קצת תואר אדם והאריך בזו בחכמתו והנה אף כי גוף השאלה אינה צריכה לפנים ומבואר הדבר בכנה"ג ביו"ד שם ובדמות דגים ושרצים לא מהני תואר אדם וצריך לפדות בברכה גם הורה שם הלכה באשה שילדה כדמות גמל ולא בדקו אם הי' מקצת תואר אדם שאינו פוטר את הבא אחריו מטעם דמוקמינין לה אחזקת הגוף שעדיין לא נולדה ע"כ תוכן דבריו

מה שהביא מע"ל ראי' ממשנה אין ראי' דמילתא דפסיקא נקיט אף לר"מ כאשר הבין בעצמו אך נראה לפע"ד ראי' נכונה ממס' נידה דף כ"ג אמר ר"י כו' הכל מודים ועיין ר"ן ורשב"א בחידושיהם לדעת רש"י אליבא דר"מ לא הוו ולד רק ביש לו חצי תואר אדם ולרבנן כל תואר אדם דווקא ואעפ"כ במפלת כמין דגים וכו' ושרצים לא הוי ולד אף במקצת תואר אדם ונשמע מר"מ במקצת צורה לרבנן בכל צורה וכי היכא דלא מהני לר"מ בנולדה כמין דגים במקצת צורת אדם כן לא מהני לרבנן כל צורת אדם דמקצת צורה לר"מ וכל צורה לרבנן שווים הם ואף לדעת הפוסקים להלכה כחסא מ"מ אפושי פלוגתא לא מפשינין ומה שהביא מסי' קצ"ד עיין בכנה"ג שהביא ראי' מזה דאינו פוטר לכן נראה פשוט כדעת כנסה"ג שצריך לפדות אף בברכה אך מה דפשיטא