זית רענן חלק א רג

דבריו וז"ל א"נ היינו טעמא דאינה מכפרת משום כיון דלא קניי' מקמי הקדש למזבח והקדש הוא שסייע בקניותה הוי לי' מה"ב ועיין שם בדבריו וכן במלחמות בב"ק שפירשו דהא דפסלינן מקרא דקרבנו או משום דהוי מצה"ב כיון שהקדש מסייע בקניותה או מטעם לפי שהקדש המזבח הוא שקנאו בש"ה ולא קרינן בי' קרבנו אלא כמי שאין לו בעלים דמי שהרי הוא לא קנאו ואינו ראוי ליקרב על גב המזבח כלל ועיין עוד שם במלחמות הרמב"ן דעיקר הטעם דגזא דרחמנא קנאו בשינוי רשות והביא ראי' מהא דמשני בב"ק ס"ז ע"א הא דתניא תרומתן תרומה ומע"מ ובתר הכי משני הא דהקדישן הקדש א"ו מהקדש למזבח לא קשיילי' דאיכ' שינוי רשות ועיי"ש ולהכי ס"ל להרמב"ם דהא תינח אם אמרינן דהא דיאוש וש"ר קונה רק ע"י יאוש לחוד דכללא דיאוש כל היכי דבהתירא אתי לידי' קני' נמצא שהלוקח קונה ביאוש כזוכה מן הפקר **(בזמנים ובמדינות הללו אין נכסי הפקר בנמצא כי כל דבר שאין לו בעלים הוא ברשות הממשלה יר"ה)** [וצ"ע שהרמב"ן לטעמי' דיש יד להקדש] וה"נ הקדש קונה לעצמו ולהכי שייכא בי' שני טעמים הנ"ל לפי שהקדש עשה הקנין דליכא הכא מקנה כלל שהוא בעצמו לא קנה והיאך נקנה לאחרים רק שצריך דעתו מפני השבה כסברת תוס' ב"ק ס"ט כל שלקטו ועיי' במלחמות הרמב"ן שמביא ראי' לזה דע"כ הלוקח קונה לעצמו ע"י יאוש לחוד ולא ע"י הצטרפות מהא דפסקינן דש"ר ואח"כ יאוש לא קנה אבל הרמב"ם דפוסק בשינוי רשות ואחכ"י קנה נמצא לטעמי' דידי' הא דקני ביאוש ושנוי רשות הוא ע"י הצטרפות דאף שהוא בעצמו לא קנה מ"מ יש לו בה כקנין ע"מ להקנות נמצא שרק המקנה הוא העיקר בעצם הקנין כמו בכ"מ ומעשה הקונה הוא רק כקוף בעלמא דהא היכא דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן כוונה לקונה ואפי' בחש"ו קנו נמצא היכא דאיכא יאוש וש"ר או שינוי השם דהקדש המזבח הרי הוא העיקר בקנינו כיון שיש לו קנין ע"מ להקנות והקדש המזבח לא עבדי מידי בתואר הקנין שפיר מיקרי קרבנו וא"ל כיון דמ"מ טרם שהקדיש אינו שלו לא מיקרי קרבנו ז"א דזהו רק כס"ד דש"ס תמורה ד' י' ע"א, אבל לאחר שריבה קרא מאשר תשיג ידו הרי הוא קרבנו כיון שאידך הקדיש בעדו ה"נ הרי הוא יש לו קנין להקנות לצורך קרבנו וגם מצה"ב ל"ש כיון שהקדש לא סייע בגוף הקנין ולהכי אף דפסק דיאוש לחוד לא קנה מ"מ הקדישו הקדש כיון שקנין של הקדש למזבח רק ע"י המקדיש נסתעף ועולא לטעמי' דס"ל כאוקימתא דר"ז ב"ק קט"ו נמצא לר"י שינוי רשות ואחכ"י לא קנה א"כ הקדש קנה לעצמו ולא מיקרי קרבנו כו' אכן הרמב"ם פוסק כאוקימתי' דר"פ ועיין

ב והא דפסק פי"ח מה' מע"ק דכרת מדבריהם אף דפסק כר"ז ונרא' לענ"ד שמיישב בעצמו קושי' זו בצחות לשונו וזהו ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייב עליו כרת משע' שהקדיש' והוא ששחט' אחר יאוש אבל לפני יאוש אינ' קדוש' עכ"ל, דיקדק בלשונו ששחטו אחר יאוש משמע להדיא שהקדיש טרם שנתייאש ולהכי מדאורייתא אינו ראוי לפתח אוהל מועד דאף דשינוי רשות ואח"כ יאוש קני דהיינו ע"י הצטרפות של העתקות רשות בהדי יאוש מ"מ כיון דבשעה שהקדיש לא קני הקדש ע"י המקדיש לבד רק אח"כ קנו בעצמו ע"י יאוש תו לא מיקרי קרבנו וראי' לזה מקושי' רבא הנ"ל גיטין דקשה דגם הוא ס"ל דיאוש ל"ק גם קו' הנ"ל שהקשו מאי אריא הקדש אפי' וכו' ואף לפי' ר"י בתוס' כיון דצ"ל דל"ל לרבא מה"ב ובב"ק דיליף מקרבנו צ"ל דאית לי' א"ו מטעם דלא מיקרי קרבנו ונלע"ד ע"פ שפירשנו כוונת הראב"ד בריש סוגיא דיאוש של"מ וז"ל הך פלוגתא דאביי ורבא בישל"מ ק"ל דשייכא בי' ברירה ואין ברירה ולפלגו בעלמא אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה, ופרשתי הטעם דאיתא בעירובין פ"ב ש"מ אין ברירה דאי יש ברירה תיגלי מילתא למפרע דמבע"י ניחא לי' אמר ר"א הודיעהו ולא הודי' קתני וז"ל רש"י שם הודיעו אע"פ שלא נתרצה אלא משחשיכה אמרינן הוברר שקודם זמן קניית עירוב דעתו לכך הי' לא הודיעהו עד שחשיכה מאי ברירה איכא הא לא הוי ידע דאיכא עירוב דנימא דעתי' עלי' הוי עכ"ל ולכאורה קשי' מעירובין ד' מ"ה מי שישב בדרך דס"ל לר"י יכנוס וכן פסקינן שם, הרי אף דלא ידע מאומה אמרי' תיגלי מילתא למפרע, אכן החילוק פשוט דדוקא לגבי קנין אמרינן דהיכא דלא ידע לא אמרינן גבי' ברירה משא"כ בדף מ"ה לגבי תחום ביתו דיש לו בלא שום כוונת קנין שפיר אמרינן ברירה אף דלא ידע ובזה פליגי אביי ורבא לאביי כיון דלא ידע כלל לא אמרינן ברירה ולרבא כיון דיאוש הוא מגדר סילוק ולא בדרך הקנאה אמרי' ברירה אף דלא ידע והכי אזלי קו' רבא בשלמא לדידי שפיר קתני דחייב עלי' כרת והוא לפי דסתם גניבה יאוש בעלים ובלא נודע לבעלים עד אחר טביחה והא דמעטי' מקרבנו איירי כשהקדיש ואח"כ נתייאש דהוי שינוי רשות ואח"כ יאוש כגון בדבר שאינו עומד להתייאש דדמי לדבר שיש בו סימן שגם רבא מודה בזה אבל בדבר שמסתמא עומד להתייאש ורבא לטעמי' דס"ל ישל"מ הוי יאוש דאמרינן איגלאי מ"ל ולהכי כשנודע לבעלים אח"כ אזי קנאו בי גזא דרחמנא ע"י המקדש מחמת יאוש ושינוי רשות ושפיר מיקרי קרבנו כנ"ל וכן לרב יהודא דס"ל בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת ג"כ ניחא לטעמי' דרבא דס"ל דאמרינן איגלאי מ"ל אמנם הא תינח לגבי הבעלים הראשונים דאזי אמרינן לרבא דיאוש דידי' נידון משום סילוק בעלמא אבל כשנידון על קנינו של הזוכה כיון דפסקינן אין ברירה גם לגבי ממון כדאיתא בר"ן גיטין לגבי משתעבדנא ומשמע דלא כנ"מ דפשיטא לי' בסימן ש"א ס"ק חית וז"ל אבל הגבאי שיש לו רשות לחלק שנתן לאחר לשמור הוי ממון שיש לו תובעין ולא אמרינן דלא יתחייב השומר להגבאי רק בדמי טובת הנאה כמו בגונב תרומה והטעם נרא' דכיון שהגבאי מברר העניים שרוצה לחלק להם אמרי' ברירה שלהם נתרצה תיכף והן הן התובעין דבממון אמרינן ברירה והטעם נראה אף דבגט כה"ג כגון לאיזה שארצה אגרש פסול ולא אמרינן הוברר שזאת נתרצה מעיקרא מ"מ בממון אמרינן ברירה דשאני גיטין דבעי ברירה חזקה כמ"ש מהר"א ן' ששון סי' קכ"ב עכ"ל [וכן משמע בתשו' רשב"א בס' ת"א דלא כבעל נ"מ באם שותף יכול למכור חלקו כיון דא"ב וע"ש] וכיון שכן אף דהוי יאוש למפרע מ"מ לא זכה למפרע ותו לא קשה מאי ארי' הוקדש אפי' לא הוקדש נמי דשלו הוא טובח לר"י דאי"ל יאוש כדי קונה כיון דאינו זוכה למפרע שפיר חייב ואין להתעקש כיון דמ"מ הוי יאוש למפרע לאו דמרי' קא טבח ז"א דלא עדיף מטבח לאחר יאוש אליבא דידן לדעת רמב"ן ותוס' דלוקח קני ביאוש לחוד לא מחמת הצטרפות נמצא דצ"ל דתיכף לאחר יאוש לא הוי של הבעלים ראשונים ואעפ"כ חייב כשטבח לאחר יאוש כיון שהוא לא קנה אמנם עדיין קשה אליבא דידן דפסקינן דלא כרבא בישל"מ נמצ' דהדרי קושי' לדוכתי' לר"י דס"ל יאוש לחוד קני קשי' ממ"נ אי בנתיאש מקודם אפי' לא הקדיש נמי ואי בנתיאש לאחר שהוקדש הרי מעטינן מקרבנו או מטעם מצה"ב כיון שהקדש קנה לעצמו ע"י יאוש שברשות הקדש או מטעם דלא נקרא קרבנו וכרת מאי עבידתי' כיון שאינו ראוי לפתח אוהל מועד א"ו דצריך לומר דרבנן אוקמי ברשותי' משעה שהקדיש אם יתיאשו הבעלים אח"כ לענין חיוב כרת וכיון דגם לר' יהודא צ"ל דכרת מדבריהם בש"ר ואח"כ יאוש ולא מצינו מאן דפליג עלי' בהא להכי נקט הרמב"ם לדיני כמו דדייקינן לעיל מלשון הצח דאיירי בשהקדיש ואח"כ נתייאש דחייב כרת מדבריהם: עיין שם בב"מ ד' צ"ט בהא דאמר ר' אמי המשאיל קורדם של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו, תוס' ד"ה וחבירו מותר לבקע בו כו' וז"ל ואין נראה לר"י נמי דהתם איירי בשלא נתכוונו כו' אלא כל אחד כו' דעתו להחזירו אחר בקוע ולא יצא לחולין אלא מה שנתכוין לגזול דהא קיימא לן שואל שלא מדעת גזלן הוא עכ"ל מזה נראה להדי' דפשיטא לי' לתוס' דשואל שלא מדעת הוי גזלן מדאוריית' דאל"כ אמאי חבירו לא מעל וכעין שהוכיחו התוס' בב"ק ד'