זית רענן חלק א רב

המשלח אח"כ כשנודע לו וחפץ בקיום המקח של ליתכא בטלה השליחות לגמרי וצריך אח"כ להקנות לו מחדש כמו בכ"מ שלא עשה שליחותו ועיין גיטין ך"ט גבי שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואזיל איהו ויהיב לה גיטא והדר שקיל מינה חפץ דאינה מגורשת אף שנתנה החפץ אח"כ כיון דשינה בשליחות בטלה השליחות וכיוצא בזה מצינו הרבה נמצא דאיבעי' אזלי בכל צד עד קצה אחרון דאם אמרינן מוסיף ע"ד אף שצווח אח"כ לא בטלה השליחות דדמי כאלו ליכא גילוי דעת מעיקרא כלל או דילמא מעביר ע"ד ואפי' שתק אח"כ בטלה השליחות להכי גם הפשטן רצה לפשוט ג"כ מעיקרא לחד צד לגמרי כאשר אזלי האיבעי' ולהכי פשוט מעיקרא ממעילה דשניהם מעלו נמצא דמוכח דמוסיף על דבריו אפי' צווח אח"כ כיון דפסיק ותני דשניהם מעלו אף דמסתמא צווח הבעה"ב אח"כ דלא ניחא ליה דלמעול וכאשר אידחו להו ממעילה הדר הפשטן לפשוט מיהא חדא דאינו מוסיף על דבריו לגמרי ממתניתין דמכרה שוה מנה ודינר במנה דמקחן בטל **(כל עניני מקח וממכר פקדון ושליחות הנזכרים בדף הזה ובדפים הקודמים הלא המה רק לברר דיני מעילה והקדש אבל גוף ענינים אלו בפועל הולכים כעת כפי חוקי המלכות ודינא דמלכותא דינא:)** אף דמתניתין מסתמא איירי כשבעלי ההוראה רואים בעליל שמכירה זו לא טבי לגבי יתמי או כי היכי דליכלי יתמי הפירי מעת המכירה עד עתה ומסתמא המורי הוראה רוצים לבטל את המכירה וא"כ ליכא למיפשט דמעביר ע"ד הוי עד קצה אחרון דמסתמא איירי כשרוצים לבטל ואיכא למימר דהוי כאילו איכא קצת גילוי דעת מעיקר' ודמי לכתבו דאף לרבנן אמרינן הוכיח סופו על תחילתו מ"מ מיהת פשוט חדא דלאו מוסיף ע"ד לגמרי הוי ומתרץ דאיירי בדאוזיל דאז לגמרי בטלי השליחות אלא א"כ עשה קנין אח"כ מחדש וע"ז מקשה הא מדסיפא בדאוזיל כו' ולהיפך לא רצה לפשוט כקושית מהרש"א הנ"ל דאיכא למימר סיפא רשב"ג היא דס"ל דאף בדליכא גילוי דעת כלל אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כמו בשוחט לע"ג לפסול למפרע ולהכי מוכח מרישא דאיירי בדלא אוזיל ואפ"ה מכרה בטל דמדסיפא רשב"ג מכלל דרישא רבנן דהא רשב"ג פליג באותו בבא. ומיושב ג"כ אי בדזילא מאי ארי' זילא בדלא זילא נמי דהא בדזילא אפי' הסכימו מעיקרא בטלו השליחות ויכולין לחזור בו אח"כ אבל בדלא זילא דוקא כשחזרו תיכף כשנודע להם אזי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו

ד גם באיכא דאמרי באיבעי' השני' רבו הדקדוקים כאשר האריכו בזה האחרונים וגם בדברי רש"י יש להבין מה שפירש בד"ה אמאי מעל וז"ל אע"ג דל"ל הכא טעמא דאפושי שטרא מיהו אי בעלמא מעביר ע"ד הוי ע"כ לא עשה שליחותי' עכ"ל והוא משולל הבנה גם באשר"י מקשה על הא דאמרינן דטבא לך עבדי לך דהא גבי גבי מעילה לא שייך טעם זה כיון שהוציא כל הדינר ע"כ דלאו דוקא היא וע"פ סיגנון הנ"ל נכון הכל בדקדוק נמרץ דג"כ צדדי איבעי' אזלי עד הקצה ועוד מוסיף בזה דאי אמרינן דמוסיף על דעתו הוי במה שמכר החצי אח"כ לאחר וא"כ ליכא גילוי דעת מעיקרא ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו לרבנן אבל לרשב"ג דס"ל בסתמא הוכיח סופו ע"ת גם בכה"ג אמרינן ולהכי מוסיף בזה דנוכל לומר דאף רשב"ג מודה דהוי כאלו איכא ג"ד להיפך ע"י דטבא לך עבדי לך אבל לרבנן לא צרכינן לטעם זה כדמוכח ממעילה ולהכי פשוט ג"כ מעיקר' ממעילה דמהתם נפשט האיבעי' לגמרי דמוסיף ע"ד הוא דמסתמא צווח כשנודע לו ואפ"ה מעל דדמי כאלו ליכא ג"ד מעיקרא ואף דלא שייך דטבא לך מ"מ לרבנן מעל ובאמת לרשב"ג לא מעל הבעה"ב כיון דס"ל הוכיח סע"ת אפי' היכא דליכא ג"ד מעיקרא וזהו כוונת רש"י אע"ג דל"ל הכא טעמא דאפושי שטרא אפילו הכי היכא דצווח אחר כך איכא למימר הוכיח סע"ת כיון דמעביר על דעתו הוי והיכא דשייך טעם זה אזי אפי' שהסכים כשנודע אפ"ה בטלה השליחו' כנ"ל ולאחר שמדחה רש"י ממעילה מביא ממתניתין דידן דאף דליכא למיפשט לחד מצדדי האיבעי' מ"מ פשוט מיהת דלא אמרינן דבודאי לא ניחא ליה אפי' היכא שהסכים אח"כ מטעם אפושי שטרי וגם להיפך ליכא למיפשט דבודאי ניחא ליה אף שצווח דהא נוכל לומר דמתני' דידן מיירי כשהסכימו אח"כ ואפ"ה של אחרון בטל כיון דמיירי בדאוזיל ובטלה השליחות לגמרי מ"מ פשוט מיהת דלא אמרינן דבודאי לא ניחא ליה מעיקרא ובטלה השליחות וע"ז משני דגם זה לא נוכל להוכיח ממתני' דאיכא למימר דמיירי בקטיני ולפ"ז כיון דלמסקנא פסקינן לדינא דמעביר ע"ד הוי כדמוכח מדיקא נמי גבי מעילה דדוקא בשוה ו' בג' הוא דמעל ב"ה אבל בלא"ה לא מעל כמבואר בפוסקים נמצא דלא אמרינן מעביר ע"ד הוי יותר מג"ד דזאת ליכא לאכוחי ממעילה דהתם צווח אח"כ ובג"ד דמעיקרא לחודא סגי כמו בכתבו כו' ונפל מן הגג תו לא צרכינן לומר דמתני' מיירי בקטיני דוקא דאיכא למימר דאיירי כפשטא כשהסכימו כשנודע ואפ"ה לגבי האחרון בטל כיון דבטל השליחות אבל במעילה לא מעל כיון דצווח אח"כ רק כשקנה שוה ו' בג' ועיין היטב בלשון הרמב"ם פ"א מה"ש ה' ד' ותמצאם מזוקקים והמה קלורין לעינים וז"ל אמר לו מכור לי בית סאתים ומכר לו בית סאה הרי זה מעביר על דבריו ולא קנה הלוקח אמר לו מכור לי שדה לאדם אחד והלך השליח ומכרה לשנים ממכרו בטל שהרי עבר על דבריו עכ"ל הזך ושיכל את ידיו בחכמת אלקים אשר בקרבו ונקט ברישא ולא קנה הלוקח ובסיפא שינה לשונו ונקט ממכרו בטל וע"פ הנ"ל נכון היטב דהא הלכה זו בכורא וליתכא דמע"ד מוכח מדיקא נמי דגבי מעילה נמצא דלא מוכח רק כשמיחה לאחר שנודע דאז אמרינן הוכיח סע"ת לזה דייק דלא קנה הלוקח לפי שהמוכר עדיין בידו לחזור אבל אם לאחר שנודע לו לא מיחה אזי המכר קיים לגבי המוכר שאין הלוקח יכול לחזור אבל בסיפא כיון ששינה בשליחות אזי ממכרו בטל לגבי שניהם אפי' אם נתרצה המוכר יכול הלוקח לחזור]. ועי' בש"ע סי' קפ"ד שנקט ג"כ כדברי הרמב"ם כלשונו הצח סימן א הלכה יד הלכות איסורי מזבח

א עיין רמב"ם פ"ה הלכה זיין ופי"ח מה' מע"ק ובלח"מ שם, ונלע"ד לתרץ דבריו וגם מה שהקשו כיון דפסק בהלכות דיאוש לחודא לא קנה **(כל מה שמובא בזה מענין יאוש אינו רק מה שנוגע לענין קרבן אבל בגוף דיני יאוש וקנין הכל נוהג ע"פ דינא דמלכותא:)** והאיך פסק כאן כר"י דמדאורייתא בין נודע ובין לא נודע מכפרת ונראה שמקור לדינו הוא מקושית רבא גיטין ד' נ"ד ע"ב ואי אמרת יאוש כדי ל"ק כרת מאי עבידתי' דקשה גם להיפך דאי יאוש קני מאי ארי' קדשי מזבח ואף שכבר ישבנו עדיין קשה מדברי רבא לעצמו במס' ב"ק ד' ס"ז ע"ב מנין ליאוש שאינו קונה כו' רבא אמר מהכא קרבנו כו' לכן נראה דקצת יש להבין הטעם דאף דיאוש ושינוי השם או שינוי רשות קונה מ"מ נפסל הקרבן מחמת מצוה הבאה בעבירה וכשקנה קודם שהקדיש לא הוי מצוה הבאה בעבירה דהא גם כשקנה בשעה שהקדיש למזבח כיון דלא נפקע קנין דהקדש והרי בשעה שמקריבו לגבי המזבח ג"כ כבר קנה אותה טרם שהחל בעיקר המצוה ועיין בחידושי ר"ן גיטין שם שמיישב זה במתק **(המחבר מביא דברים אלו רק בדרך פלפול לענין שליחות במעילה אבל בגוף עניני מכירה וכדומה נוהגין ע"פ דינא דמלכותא:)**