זית רענן חלק א ר

והי' רבא רוצה להוכיח שגם בישל"מ הילכת' כוותי' דאל"כ ק' מהא דכלך אצל יפות דבשלמ' אביי לטעמי' דס"ל בריש פ' כל הגט דיש לאפלוגי בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ובתולה בדעת אחרים אמרינן יש ברירה א"כ ה"נ יש לתרץ בדשווי' שליח ואביי לטעמי' דס"ל בתולה בדעת אחרים אמרינן יש ברירה אבל לדידן דס"ל דאין לחלק בין דעת עצמו לדעת אחרים וכל בני הישיבה הסכימו לדבריו א"כ בע"כ גם ישל"מ יסברו כוותי'

אמנם זהו דעתו של רבא וזהו כוונתו דתרגמא אליבא דאביי דהיינו אביי לשיטתו יש לו דרך נכון לתרץ בדשווי' שליח אמנם כיון דחזינן במסקנא שהסכימו בני הישיבה דהילכתא כאביי גבי ישל"מ ואף דבדינא ברירה פסקינן כרבא בע"כ צריך לומר דמצוה שאני ומסוגיא זו בעצמו מוכח כן

ב באופן אחר נראה ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל דלכאורה קשה לרבא דס"ל הכא דאמרינן אגלאי מילתא ובריש החולץ גבי חליצת מעוברת ס"ל לרבא דהילכתא כר"ל דחולצת מעוברת ל"ש חליצה ובע"כ צ"ל דשאני חליצת מעוברת דרוב וולדות אינן נפלים ועיין בנ"י שם דרק ע"י מקרה שנתחדשה בה הפילה משא"כ הכא בדבר שאין בו סימן דעומד להתייאש ולהכי בדבר שיש בו סימן גם רבא מודה אך קשה מסוף סוגיא דשמעתין דמביא מדברי ר' יוחנן שאמר משום רשב"י דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אף בדבר שאין בו סימן דעומד להתייאש ובחליצת מעוברת דאינה עומדת להפיל ס"ל דשמה חליצה אלא בע"כ צ"ל דדוקא גבי כוונת קנין בעינן שיהי' הכוונה מבוררת לפנינו משא"כ בדיני איסור והיתיר או בכוונת מצוה בכה"ג אמרינן שפיר איגלאי מילתא למפרע וכן גבי בן ח"י שנולדו בו סימיני סריס ביבמות לענין מלקות בזה אמרינן ג"כ מדהשתא הוי סריס כן הי' מקודם עומד לכך אבל גבי כוונת קנין לכ"ע לא אמרינן דע"י טעותא דילי' יושלם הכוונה כמו דמוכח בעודר בנכסי הפקר וכו' **(בזמנים ובמדינות הללו אין נכסי הפקר בנמצא כי כל דבר שאין לו בעלים הוא ברשות הממשלה יר"ה:)** אף דאילו ידע הי' מתכווין לקנות [ועיין עירובין ד' מ"ה מי שישב בדרך וכו' דפסקינן כר"י שיכנס וגבי מי שישן בדרך פסקינן כחכמים דאין לו אלא ד' אמות והוא ג"כ מטעם הנ"ל דגבי תחום ביתו דלא בעי כוונה לקנות רק דע"י טעות נתכוון לקנות שביתה במקום שהי' אמרינן דכוונתו שע"י טעות נסתלק כאילו לא הי' משא"כ במי שישן בדרך דבעי כוונה לקנות וע"י טעות עודנו לא נשלם הכוונה דסוף סוף לא נתכווין] ולהכי בחליצה אף דבעינן דעת שניהם הוא רק מחמת כוונת מצוה כמבואר ברמב"ן יבמות ד' ק' ועיין בקצה"ח סי' ער"ה ס"ל לר"י דהוי חליצה ואמרינן אגלאי מילתא למפרע משא"כ גבי יאוש דהוי כמו מתנה מדעת וכן הוא בנ"מ סי' שנ"ג ס"ק ג' דיאוש חשיב כדעת אחרת מקנה [ועפ"ז פסקי הלכה עולים יחד לנכון דגבי ח"מ פסקינן דל"ש חליצה לפי שאינו עומד לכך וגבי סמני סריס אמרינן אגלאי מילתא למפרע דהוה מילתא דאיסורא וגבי יאוש לא אמרינן אגמ"ל לפי שהוא מגדר דא"מ ור' יוחנן גופי' לא מחלק בין ספק לוודאי רק בין מילתא דאיסורא למילין דמתנה] ועתה נחזי אנן גבי תרומה דמהני אפי' במחשבה אם הוא מגדר הקנאה או שנכנס רק בגדר שאר איסורין דהיכי שהפריש לתרומה אסורה לזרים ונראה כיון דחזינן דס"ל לר' יהודא בפ"א דתרומה דאפי' קטן שהפריש הוי תרומה ואפילו לר"י דפליג ס"ל דמופלא סמוך לאיש מהני ולגבי מילין דמתנה ומכר בעינן גדול ממש ש"מ דמילתא דתרומה לא נכנס בגדר הקנאה כלל והוה דומיא דסימני סריס דאמרינן אגלאי מילתא למפרע ולפ"ז הא דמתרץ רבא בדשווי' שליח רבא לטעמי' דלא מחלק בין דבר איסור לדבר שיש בו צד הקנאה רק בין ספק לוודאי אבל למסקנא שהניח בש"ס דברי רבא בתיובתא מדבר ר' יוחנן ובע"כ צריכין לחלק בין איסור להקנאה דאל"כ קשיא דר' יוחנן אדר"י דאיהו ס"ל בחליצת מעוברת ש"ח אפי' בספק ומכ"ש בישל"מ דבוודאי יתיאש אלא וודאי שאני חליצה שאין בו משום סרך קנין כדברי רמב"ם הנ"ל תו לא קשיא כלל מתרומה דגם בתרומה אין בו משום סרך קני כלל הלכה יג סימן א בהילכות מעילה

א עיין רמב"ם בפ"ז מהלכות מעילה ה"א דהא דשליח מעל דווקא באומר טלו שתיים מדעתי אבל בסתמא בעה"ב מעל שהרי נעשה דיבורו והשליח פטור מפני שהוא מוסיף על שליחות בעה"ב ולא עקר את השליחות עכ"ל בשינוי קצת ועיי"ש בכ"מ שהיקשו עליו מסוגיא זו דמוכח דאם אמרינן מוסיף ע"ד איירי כפשטא ואעפ"כ שנים מעלו וכיון שפוסק דמוסיף על דבריו תו אין אנו צריכין לאוקמי באומר טלו מדעתי ולפענ"ד נראה בטעמו של הרמב"ם דהא מוכח מכמה סוגיות דמעילה לא הוי אלא במקום שנתכוון לקנות או בקנין גמור או בקנין אסור אחר שקנו לענין שמוציאין מרשות בעלים ובכה"ג כיון דלדעתו שהוא של הדיוט וקנה בזה שמוציאו מרשות בעלים לכן לאחר שנודע שהוא של הקדש קנה אותו לענין שנשתנה החפץ ונעשה חולין דאין מעילה אלא שינוי [ועיין ב"ק ד' כ' ע"ב תוס' ד"ה נתנה לחבירו ובקידושין נ"ה ד"ה אין מועל אחר מעילה] אבל במקום שלא נעשה בזה שום קנין ולפי דעתו שהוא של חבירו עודנה היא ברשות בעלים כבראשונה אין בזה משום מעילה ועודנו ברשות גבוה כאשר הי' רק כשנהנה מעל על הונאה זו אבל החפץ לא נשתנה מרשותו וא"כ היכא דבעה"ב אמר לשליח אמור לאורחים שיטלו אחד והוא אמר להם בשם בעה"ב טלו שתים ואף בסתם הבינו האורחים דמסתמא מדעת בעה"ב אומר להם כן ובמעילה שע"י שליח הוא רק ע"י הקנין שנעשה עפ"י דבריו דהא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן בכל דוכתי כמבואר בתוס'

ונמצא דבכה"ג שחתיכה שנית בטעות באה לידו לבד טעותא דהקדש המביא בכל מקום לידי מעילה ולדעת הריטבא בקידושין ד' נו בהא דאיתא התם דאין לוקחין בהמה טמאה עבדים וכו' ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן והיקשו בתוס' דהאיך יחלל דבר שאינו ברשותו ותירץ כיון דבטעות באו לידו עודנם ברשות בעלים עיי"ש וא"כ כיון דחתיכה השנית בטעות באה לידם דהם סברו שבעה"ב ציוה לתת להם שנים ולא הוציאו בהגבהתם מרשות בעלים כלום אף לפי דעתם וממילא שעודנו ברשות הקדש ולא מעלו רק בשעת אכילה ועל אכילה לחודא לא שייך מעילה גבי השליח ועיין בקצוה"ח סי' שנ"ד שהיקשה על דבריו וז"ל ונראין דברי תוס' דכל היכא דלא ידע ה"ל דבר שאינו ברשותו אע"ג דציית וראי' מהא דאמרינן שם בסוגיא ד' ס"ט אר"י צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד צנועין כו' רד"א לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים כו' וע"ש והתם גבי לקט דאמר ר' דוסא לאו בתורת גזילה אתי ליד עניים אלא משום דאין בקיאין דשנים לקט ושלשה אינו לקט ועניים סברו דשלשה נמי לקט וכמו שפירש רש"י שם עיי"ש שכתב לפי שאין כל עניים בקיאין בהלכה ובוודאי נמי צייתי ואפ"ה חשיב לי' אינו ברשותו וכן מוכח שם בגמרא כו' ומבואר דעני לאו גנב הוא אלא טועה ואפ"ה ה"ל דבר שאינו ברשותו כיון דאינו מחזיר עד שיחזירוהו ודוקא פקדון הו"ל דבר שברשותו ומשום דכל אימת דבעי מפקיד שקיל לי' אבל כל שבטעות אתי לידי' כו' ומחוסר ראי' כו' אעג"ב דציית הו"ל דבר שאינו ברשותו עכ"ל בשינוי קצת ונראה לפע"ד לישב דברי ריטבא הנ"ל עפ"י דברי ר"ן נדרים ל"ה ע"א בהא דאיבעי לי' לרב אחא באומר ככרי עליך ונתנו לו במתנה מי מעל למעול נותן וכו' למעול מקבל יכול לומר היתירה בעינא איסורא ל"ב וז"ל הרן שם