זית רענן חלק א קצט

שער בכללות לא נראה חדא שהרי שערות הראש לבד הוי רובא לכללות השערות ועוד שאין זה בגדר ס"ס כלל כיון דס"ס הרי התירא דשני ס"ה רק משום מיעוט רק החילוק הוא בחשבון הרוב שכנגדו וזה גרע יותר ויותר משם אונס ח"ה דהתם ע"י ספק אחד נעשה הזנות ברצונה וע"י ספק השני נעשה באונס רק שע"פ הדין נכללו בסוג אחד והנה לאחר בחינות הללו הדק היטב לפע"ד להתירה לטבול לבעלה וד' יצילנו משגיאות ויאיר עינינו בתורתו ובעבודתו: הלכה יב סימן א בהילכות תרומה

א עיין בט"ז סי' של"א ס"ק ע"ו וז"ל התורם שלא ברשות טובא יש לתמוה על לשון הרמב"ם הזה דבריש פרק אלו מציאת מביא ברייתא הרי שלקט משדה חבירו שלא ברשות ותורם כו' ומנין הוא יודע אם חושש כו' אם אמר כלך אצל יפות כו' ופריך מזה לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.) דהא הכא אמרינן כיון דעכשיו ניחא לי' לבע"ה במה שתרם זה וודאי הוה ניחא לי' גם מעיקרא תרגמא רבא אליבא דאביי כו' וכיון דקיי"ל כאביי בזה ממילא לא הוה תרומ' אא"כ שווי' שליח ואמאי פסק הרמב"ם כאן דאפילו לקט מתחילה כדי שיקח לעצמו א"כ לא הוי שליח כלל ואמאי הוה תרומה בשלמא על הטור כו' שלא העתיק הך חלוקה שניי' או שירד לתוך שדה כו' אלא חלוקה ראשונה לחוד דהיינו התורם שלא ברשות כו' ובזה נוכל ליישב דה"ק התרומה היתה שלא ברשות מאיזה מין נקח אבל מ"מ עשאו תחילה שליח אך על הרמב"ם קשה וכבר הקשה כן הב"י ותירץ דרמב"ם ס"ל דלא קיימא לן כהך תירוצא דמיירי בשוויי' שליח כו' מדאיתא התם אחר זה בגמרא דמרי בר איסק אמר לאריסי' אמאי לא אייתית לרבנן מהנך שפירתא כו' ובפרק ב' דקדושין ד' נ"ב ההוא סרסיא דקדיש בפרוזמא דשיכרא כו' וממילא אזדו לי' סוגיא דאלו מציאות דמוקי בשוויי' שליח ואני תמה על פה קדוש יאמר כן דמההיא דמרי בר איסק פשיטא שאין ראיי' כו' ומפ"ב דקידושין ג"כ אין ראי' דהתם רבא אמר לאותו הדין ורבא לטעמי' דאית לי' בפ' א"מ ישל"מ הוי יאוש כו' והיותר קשה על הרמב"ם הפלא ופלא שכתב אפילו ביורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות כדי ליקח פירות לעצמו ואחר כך תרם דהוה תרומה בנמצא שם יפות כיון דאמר בברייתא כל שהיא חשש כו' אבל להרמב"ם שכתב בהדיא אפילו בגזל ממש דהיינו שליקט הפירות כדי ליקחם לעצמו כו' בוודאי יש תימה רבא דהא לענין ג"מ לא מהני אמירת כלך אצל יפות דדוקא לענין תרומה מהני וזו קושיא עצומה והנלע"ד ליישב דהרמב"ם ס"ל כיון דחזינן דרבא ומר זוטרא אומרים דווקא בתרומה מהני כלך אצל יפות דהוה מצוה וניחא לי' אבל לא בשאר דוכתי וע"כ צריך אתה לומר כיון דמצוה היא אמרינן כיון דהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' שכל הרוצה לתרום משלו מן היפות יבוא ויתרום ואין זה בכלל תורם שלא מדעת דשם לא מהני כיון שאין לנו הוכחה דדעתו של זה היתה בכך וע"כ צריך אתה לומר כן דאל"כ קשה הא בעינן לדעתיכם אליבא דכ"ע ואליבא דרבא לא מיירי בעשאו שליח כדמשמע בקידושין אלא ע"כ אמרינן דכאן הוה לדעתיכם וכאילו פירוש מתחילה שעשאו שליח לכך ה"נ נימא לאביי דלא מיירי בעשאו שליח ולא תקשה קושיות הגמרא הא אמרינן ישל"מ לה"י ואמאי הוה כאן תרומה דגם לזה נימא סברא זאת דהוה כאילו אמר בפירוש מתחילה כיון דמצוה היא והא דתרגם רבא אליבא דאביי דמיירי בעשאו שליח ולא אמר דמצוה שאני דרבא לא הוה בריר לי' אליבא דאביי אי ס"ל הך חילוקא דמצוה שאני ע"כ תירץ דמיירי בעשאו שליח אבל איהו בעצמו ס"ל מצוה שאני וא"כ אנן אמרינן למסקנא דגם אביי ס"ל הך חילוקא וא"צ לאוקמי' בשליח וזו היא סברא מוכרחת כיון דמתחילה הי' ב' קושיות האחת דווקא לאביי מכח ישל"מ והשנית אפי' לרבא מכח לדעתיכם ושניהם יש לתרץ דמיירי בעשאו שליח וכיון דחזינן בקדושין דרבא לא מוקי לה בעשאו שליח ע"כ דמתורץ קו' שנית מכח מצוה שאני ניחא לן לומר דגם אביי מתרץ קושיא שעליו בדרך זה כנ"ל ברור ונכון להרמב"ם דלא איכפת לי' בעשאו שליח כלל עכ"ל הט"ז ועיין שם יותר באריכות וזהו נגד סוגיא דשמעתין ואף דמוכח מסוגיא דפ"ב דקידושין דלרבא מהני כלך אצל יפות אפי' בדלא שווי' שליח לפי דמצוה שאני זהו דווקא לרבא דס"ל בדבר שאין בו סימן לפי שעומד להתיאש אמרינן איגלאי מילתא למפרע ולהכי גם בדבר מצוה אמרינן איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה לפי שענין עומד לכך שיתרצה ודומה לאבידה שאין בו סימן אבל לאביי דס"ל אף באבידה שאין בו סימן לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע מנ"ל דדבר מצוה עדיף מאבידה שאין בו סימן נגד סוגיא מפורשת דלאביי מוקמינן דוקא בדשוויי' שליח ונראה ע"פ דברי ש"מ בריש הסוגיא וז"ל כתב הראב"ד הך פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת קשיא לי' דשייכי ליה ברירה ואין ברירה ולפלוגי בעלמא אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה איכא למידק דאכתי איצטרכינן למימר אגלאי מילתא דמעיקרא הוה ניחא ליה ביפות ולא היא דגלויי מילתא הוא דהאי גברא עין יפה הוא וביפות הוא תורם ע"כ ודבריו צריכין ביאור ונראה לפענ"ד דדעתו של הראב"ד להפליגו מענין ברירה דאיתא בעירובין ד' פ"ב בריש כיצד משתתפין שמעית מיניה אין ברירה דאי יש ברירה תיגלי מילתא למפרע דמבעוד יום הוה ניחא ליה אמר ר"א הודיעהו ולא הודיעהו קתני ועיי"ש בפרש"י נמצא דלא אמרינן ברירה רק בדבר דמספקא ליה אבל בדבר שלא ידע כלל לא אמרינן ברירה לכ"ע ואף דבאחין שחלקו אמרינן ברירה אף דלא ידע קודם חלוקה היינו במידי שרק הנידון הוא אם כל אחד הגיע את שלו או שהחליפו כגון בזמן שהיובל נוהג אבל בדבר דאית ביה משום הקנאה כגון בעירובי תחומין כההיא דכיצד משתתפין הנ"ל והוא לא ידע מאומה אף ידיעות ספק בכה"ג לכ"ע לא אמרינן יש ברירה ולהכי ס"ל לאביי ביאוש של"מ דלא מהני לפי שלא היה לו אף ידיעת ספק בשעת קנין ואף דאילו ידע היה מייאש מ"מ כיון שלא ידע ולא התכוון להקנות בכה"ג לא שייך דין ברירה ודומה ממש להאי דעירובין הנ"ל ומידי דהוה לעודר בנכסי הפקר **(בזמנים ובמדינות הללו אין נכסי הפקר בנמצא כי כל דבר שאין לו בעלים הוא ברשות הממשלה יר"ה.)** כו' ואף דאילו ידע שאינו שלו היה מתכוון לקנות אין דעתו המוטעה משלים את ההעדר הכוונה

אמנם כן אם יאוש מצד גדר מתנה הוא אבל אי אמרינן דיאוש מצד סילוק קאתינן לי' גם בזה אמרינן אגלאי מילתא למפרע כאשר נאריך בזה לקמן ובהא פליגי אביי ורבא וע"ז מקשה הש"מ מהא דמתרץ רבא אליבא דאביי בדשויי' שליח דהא כיון שנסתפק לו טרם שהפריש ממה יתרום א"כ תלוי בדיני ברירה ובדאורייתא אין ברירה ולזה מתרץ דגלוי מילתא הוא דהאי גברא עין יפה ודמי להא דמתרץ בעירובין וכבר בא החכם וה"נ כיון דהאי גברא מעודו עד עתה עין יפה רק דאנן לא ידעינן ובכה"ג כ"ע אמרינן יש ברירה נמצא לפי תירוצו של הראב"ד ז"ל אם גם התורם יודע בעצמו שמעודו עד עתה לא תרם מן היפות רק עתה נתחדש בטבעו ריצוי זאת אזי אף כלך אצל יפות לא מהני ולרמב"ם לא משמע ליה פשטות הסוגיא דאיירי דוקא בכה"ג וקשה לי' קושיות הראב"ד א"כ הדר דינו לדין ברירה אך יש לומר הא דמתרץ רבא אליבא דאביי בדשוי' שליח דעתו היה להוכיח מזה דגם ביאוש של"מ הילכתא כוותי' דהא בכה"ת כולה הילכתא כרבא רק ביע"ל קג"ם הסכימו בני הישיבה ושאר אמוראי' לדברי אביי דמסתברא להו בהלכות אלו טעמא דאביי יותר **(כל מה שמדבר בזה מענין גזל ויאוש אינו רק למה שנוגע להפרשת תרומה ומעשרות אבל בגוף דינים כאלה הכל נוהג ע"פ דינא דמלכותא)**