זית רענן חלק א קצח

והובאו מקצת דבריו בס"ט ובעל סדר טהרה מוסיף והולך שגם בדיעבד כשנעשו חוצצים ואמינא במטותא מינייהו שגם על דברי פנים מאירות גופי' יש מקום להתגדר בו כאשר נבאר והוא לא אייר' אלא שלא לסמוך על הרופא לעשותם לכתחילה ואיך נקוט כל הני חומרא לאסור אשה על בעלה ולכ"ע שהרי כלתו אפשרי לומר לה שתסיר הלאקען כנגד דברי הרופאים שהרי ושמרתם לנפשותיכם כתוב אולם לקושט' דמלתא גם בעל ס"ט לא החמיר בדיעבד רק כשנעשים ע"י סמים ותחבושת ולא כשנעשים ע"י מים שנתבשלו בהם מיני עשבים ידועים ומעלתו יכול לעמוד על המחקר ע"י הרופאים דקהלתו והסמוכים אם נעשו ע"י סמים עצמם או ע"י משקים או מים שנתבשלו במיני עש"י כאשר שמעתי מפי הרופאים דפה שידוע להם שלא נעשו רק ע"י משקים ואף דבס"ט כתב מתחילה בתוך הדברים גם כשנעשים ע"י משקים יוע"ש זהו רק נגד טעם הראשון של המרדכי משום בלוע דבזה אין לחלק אם נעשו ע"י סמים עצמם או ע"י משקים דכל שנעשו בכיון לאו בלוע הוא אבל בסופו כשסיים דבריו לאסור אף בדיעבד לא ערב לבי להחמיר רק כשנעשה ע"י סמים ותחבושת עצמם וטעמא דמלתא מובן בעצמו דכל שנעשו ע"י סמים ותחבושת של שחיקת או מיני קמחים כמבואר בפ"מ שם הרי הן עצמן חוצצים ודמי למה שהביא תחילה בשם תפל"מ בס"ק זה בחוטין שבתוך הקליעות יוע"ש משא"כ כשנעשו ע"י משקים דאפשר בשרי' מועטת להסיר הרושם משומן של המשקה ועי' במהרי"ק סי' קנ"ט דמותר לחפוף ראשה ביין עפ"י רופאים ועוד נראה דבעובדא דידן בודאי יש להאמין לרופאים שהוא סכנה להסירם וטעמא דסכנה הוא עיקר היסוד שסמך המרדכי בהני קליעות שערות כמ"ש הס"ט עצמו שם שהרי בעיקרא דמילתא שהמציא הפ"מ וחשש להאמינם הוא רק כשלא ראינו עדיין קצת אומדנא לדבריהם ולכן חשש שאולי לא יהי' לה רפואות תעלה מסמים ותחבושת שנשתק' על שערות אבל בנידון דידן שחלתה זה כמה ונתרפאת על זה אזי איכא אומדנא דמוכח לדבריהם וראי' לזה ממס' נדה ק"ב ע"ב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים וכו' וכן הוא בתשו' שב יעקב סי' מ' דף ס"ד ע"א בדאיכא אומדנ' סומכין עלייהו ועוד נראה דבעובדא דפ"מ שהיה הדבר חדש ולא נשמע ולא נתחזק עד כה כ"א מפי' של הרופאים אבל עתה שכבר נתחזק הדבר ודמי לאתמחי קמיע שיוצא אפי' בשבת וכדרך שאמרו בנביאים דבמוחזק לנביא מאמינים אפי' לעבור על התורה לפי שעה ע"י סנהדרין פ"ט ע"ב ובעיקר דברי פ"מ שחשש מלהאמין הרופאים יש להתבונן דמ"ש משבת ויוה"כ דנאמנים אפי' באיסור סקילה איברא לא עליו לבד יש להתלונן בזה שהרי מבואר כן להדי' בטור יו"ד סי' קפ"ז ובש"ע שם סעי' ח' בראתה ג"פ מחמת תשמיש שאם עסק' ברפואות אצל רופאי' שאין להאמין דנתרפאית ולפ"ד יש לחלק דש"ה דעידותן של הרופאים אין מנגדים לחזקה משא"כ בעובדא דפ"מ שאית חזקה בטומאה מדאוריית' ועדותן של הרופאים הוא בדבר דאורייתא לדעת הגאונים ור"פ שהשערות נידונין לעצמן ובסי' קפ"ו שהוא ג"כ נגד חזקה רק באיסורא דרבנן לחוד הכריעו לסמוך על רופא נאמן אפי' כנגד החזקה דסמנים דרבנן ובפרט בוסת שע"י אונס שנידון כוסת שאינו קבוע וא"ל מהא דסמכינן על קפילא לחוד לכמה פוסקים אע"ג דאתחזק איסורא משום דהוא מלתא דעל"ג מיד אבל לקושטא עודנו לא יספיק כל הצורך שהרי מאמינים לרופא שאומר שזה מסוכן ורפואתו רק אכילת חלב ושאר איסורין חמורין שהרי בכל מתרפאין חוץ משלשה דברים כידוע אולם באחת משתים יתכוונו הדברים ופסקי הלכות יצדקו יחד והוא כשמעיד הרופא בנידון שיש חשש סכנה אזי מאמינים לו אפי' כשמעיד נגד חזקה דבמקום סכנה מחללים את השבת אפי' היכא דאיכא כו"כ ספיק' כדאיתא להדיא במתני' יומ' פ"ג מי שנפלה עליו מפולת ס' ה"ש ספק א"ש ס"ח ס"מ מפקחין עליו את הגל ולא עדיפ' חזקה דמעיקרא מכל הני ספיקא שהרי בג' ספיקות אזלינן אפילו להקל כנגד חז"א לכ"ע עי' ש"ך י"ד סי' ק"י ס"ק כ"ח אות ל"ב בדיני ס"ס הרי דג' ספיקא עדיפא מחזקה ואפ"ה במקום חשש סכנה ל"ח מכש"כ דלא חיישינן לחזקה לחוד ובזה צדקו דברי ש"ע בסי' קפ"ז ועוד יש לפנינו דרך אחר למצוא אורח סלולה והוא כשהרופא אומר עפ"י חכמתו שאיש זה מסוכן וצריך להאכילו דברי' האסורי' דעיקר עדותו ודיבורו אינו נגד חזק' במה שאומר שהוא מסוכן ושוב גם במה שמאכילין אותו דברים האסורין שהי' בחזקת איסור גם לההוא גברא אין אנו צריכין לדון מטע' הימנותו בבירו' דלא יהי' כס' השקול ג"כ מחוייבי' לרפאות אפי' באיסורים חמורים דוחי בהם כתב רחמנא וכעין חילוק זה מצאנו להדיא ברבינו אלפסא והרא"ש בפ' החולץ גבי אשת מודענא דהוא אחוה דפלוני דכיון דלאו אדבר שבערוה קא מסהיד יעו"ש הרי דאע"ג שיסתעף מזה דבר שבערוה נאמנים אפי' אשה או קרוב וה"ה כעין סברא זו יש לחלק ברופאים וצדקו ג"כ פיסקי הלכות ועולין יחד בקנה אחת ועתה נתורה נא אחרי דברי פ"מ שחשש להאמין לרופאים באיסור כרת ואתחזק איסורא דלא מרעי לחילוק השני דודאי יש להאמינם כיון שאין עיקר דבריו סובבים רק על קוטב סכנות נפשות רק שנסתעף אח"כ ממילא לאיסור דאורייתא בדבר שאתחזק וכשישים המעיין עיונו בזה יראה שגם לתירוץ הראשון לא נותר לנו דרך סלולה להצדיק דברי קדשו בזה והוא בשגם שלא ניתן מקום לדברי הרופאים רק במה שנוגע לחשש סכנה בלבד וכ"מש שהרי בעובד' דפ"מ שיצאנו לדון על טעמא דמרדכי שהוא משום שע"י שהוא דבר מסוכן להסירם שוב נכלל בסוג המבוא' ביבמות דאפי' בכולי אינו חוצץ דהיינו רביתי' עי"ש דף ע"ח וכיון שכן הרי שני הנושאים על קוטב אחד יסבו בלכתן יחדיו יתלכדו ולא יתפרדו שהרי בעיקר הגדת הרופאים שיש סכנה להסיר' אזי מחויבים כל מי שיש לו המאהר לאקען להאמינם לבל יעלו בפרץ איבוד נפשותם וגם כל איש ואיש מחויב להאמינם לבל יחתכום גם מאחרים וכמו שהזהרנו בתוה"ק לא תעמוד על דם רעיך ושוב א"א לדון ולומר דנהוי חציצה (אפי' לדעת הגאונים) שהרי כיון שנתחזק המסבב כיתד בל תמוט שמחויב לעשותו ואסור להסירן יתחייב ממילא המסובב ממנו דהוי ריביתי' ואין בהם משום חציצה כלל וכשתשקול הדבר בפלס מאזני הצדק נראה לפע"ד שדברי נכונים וברורים ולקושטא נראה שחילוק הראשון שכתבנו לעיל יותר נכון בלא גמגום שעל השני יש לשדות נרגא דהא תינח כשרופא אומר שהוא מסוכן ורפואתו במ"א אבל כשיאמר שאם לא יאכל דבר איסור זה יבוא לכלל סכנה שאזי עיקר עידותו והגדתו נגד חזקה וי"ל בדוחק ועתה בנידון דידן צריך מיתון קצת מתחלה לעמוד על המחקר אם נעשו ע"י משקים אזי די בשרי' מועטת בפושרין ואז נעשו ע"י פזור סמנים עצמן יודיעני נא שנית גם צריך לחקור אצל הרופאים אם יש חשש סכנה גם כשנחתוך רובא וישתייר מיעוטם דאזי יותר נכונה לצאת ידי ח"ש כמובן ואם זאת בלתי אפשרי אולי לא יחושו לחתוך מיעוטא דמיעוטא מהם כדי לצאת ידי דאורייתא לכה"פ דהיינו לדעת הגאונים בשערות נידונין לעצמן וכל מקום כנוס שער נידון לעצמו כי היכא דלא לידון ככולי דאזי חוצץ מדאורייתא כשאינו מקפיד ומה שבעל ס"ט שדי ביה נרגא נגד הפ"מ שיצא לדון דמ"מ נידון הדבר כאינו מקפיד שהרי כל מי שיש לו קליעות הללו אינו מקפיד ולבסוף הניח בצ"ע ולפ"ד ראיה נכונה משבת דף י"א ע"ב בזב היוצא בכיס שלו דחייב אפי' לר"מ כיון שכל הזבין מוציאין כן ולא אזלינן בתר רובא דעלמא דכל מי שנעשה זב דרך הוצאתו הכי ועי' רש"י סוכה ו' ע"ב ד"ה אין מקפיד וז"ל הוי לי' כגופו הואיל ואין סופו ליטלו ובטיל לגבי' ולא חייב והגם שכבר הסכימו דאזלינן בתר רובא דעלמא ולא בתר דידי' כבר הוכחנו דזה הוי כרובא דעלמא כיון דכל מי שיש לו מיחוש כזה אינו מסירו ואין סופו לטלו כדמוכח משבת כמ"ש ומה שרצה ידידי לדון משום ס"ס חדא דלמא אין הל' כדעת הגאונים שהשערות נידונין לעצמן והוי כמיעוט שא"מ ועוד דילמא בצד זה של הפרשה דדנין על כל מקום כנוס