זית רענן חלק א קצד

שהוא שלו רק במשאיל לחבירו שנעשה קנין ע"י הוצאת רשות הרי אע"ג דכסבר ששלו מ"מ הרי נתכוין להקנותו לחבירו הוא דמעל תיכף מעידן דמשכו לרשותו ובזה הוא דנסתפקו אם הוציאו לגמרי לחולין ואפ"ה אינו משלם אלא כפי ט"ה להקדש ומסקו להלכה שלא יצא לחולין ג"כ אלא כפי ט"ה שבו

י והא דלא היקשו על התוספתא לחודא כיון שגם עתה לא תתקיים קושיתם אלא משום יסוד זה דקנאה לכולו הוה להו להקשות כן בלא דר' אמי דאמאי מעלו כולן שהרי כבר יצא לחולין ע"י הראשון משום דניהי דפשיטא להו דכולו כקנוי בידו כיון דלא קנאה לגמרי להיות כשלו רק להתחייב בכולו כמו בכל שש"מ דעלמא והאי דפסיקא לן דאין מועיל א"מ אלא בבהמה וכ"ש בלבד היינו היכא דכסבר שהוא של הפקר דלפי דעתו נתכוין לקנותו לגמרי אבל לא היכא דכסבר שהוא של חבירו ומכ"ש לס"ד היכא דכסבר ששלו הוא ומש"ה היקשו מדר' אמי דשמעינן מיהת מיני' דאפ"ה שלא נתכוין לקנותו לגמרי כבר יצא כולו לחולין דמ"ש בין הנאת ביקוע לכולו שהרי גם הנאת ביקוע לא קנאו לגמרי היכא דכסבר שהוא של חבירו ומתחילה כסברו דתוספתא מיירי בין היכא דכסברו כל אחד שהוא שלו או שהוא של אחר ונתכוין להשאילה ולהחזירה לאח"ז וכן דינא דר' אמי איירי נמי בהכי מש"ה הוא דקשי' להו

יא ומעתה לכאורה עודנו יש לתת מקום לדברי מהרש"א הנ"ל דאכתי מאי קשי' להו שגם עתה נוכל לומר כן דכל היכא דלא קנאו לגמרי עודנו לא יצא לחולין לענין מועיל א"מ והיכא דכסבר שלו הוא לא עדיף מהיכא שסבר שהוא של חבירו ובדר' אמי שנתכוין מיהת להקנותו לחבירו לימי שאלתו הרי קנוי' ביד אידך לגמרי לצורך תשמישו עד זמן שהשאילו ומש"ה יצא הנאת ביקוע לחולין כיון דסבר שהוא שלו והשאילו לחבירו הרי לדעתו קנוי הוא בידו דאידך ומש"ה מעל מיד שכבר היקנה לחבירו והוציאו לחולין לצורך זה וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה אבל מ"מ כ"ז ניחא לנתק הקושי' מדר' אמי אבל מ"מ לקושטא גם למסקנת דבריהם מוכרחים לחלוקם שחידשו לחלק בין היכא דסבר שלו להיכא דסבר שהוא של אחרים שהרי בחגיגה דף י' ע"ב פריך בגמרא מהא דתנן נטל אבן או קורה של הקדש ה"ז לא מעל נתנו לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל מכדי משקל שקלי' מה לי הוא ומה לי חבירו ומשני לי' בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן והיינו כתירוצו דתוס' הנ"ל ואם איתא דאפי' היכא דסבר שהוא של חבירו לא מעל בהגבה עד שיהנה מאי קושי' דילמא משה"ט לא מעל לפי דסבר שהוא של אחרים ולא קנאה לגמרי אבל בנתנה לחבירו דהקנהו לגמרי ובפרט המקבל דסבר ששל נותן הוא הרי נתכוין לקנותו לגמרי א"ו אפ"ה דכסבר ששל אחר הוא ולא קנאו רק להתחייב ע"י ולהוציאו מרשות בעלים מעל ג"כ תיכף מעידן דאגבהה

יב ודע דלס"ד דתוס' דמוקם לתוספתא וכן לדר' אמי אפי' היכא דסבר שהוא של אחרים צריכין לומר דר"א מיירי שאמר לחבירו שיטלנו מרשותו להשתמש בו עד זמן ידוע אבל אין לומר שמשאיל נטלו כדי להשאילו לחבירו דא"כ בפשטות הוה להו להקשות אמאי דאמרינן ופליגא אדר' אלעזר וכו' דמאי ענין זה לזה דהכא שאני משום דקנוי בידו להתחייב בכולו דקנה מדאורייתא אלא בע"כ צריכין לומר שהמשאיל לא נטלו רק באמירתו נטלו השואל ואמרי' כשם שקנאו לעצמו קנאו נמי לצורך המשאיל ולהכי אמרינן דפליג אדר"א דלדידי' הרי לא קנאו לעצמו מדאורייתא וממילא דלא קנאו גם למשאיל כפי ט"ה שלו וגם בב"ק דף ע"ט גבי נתנו לבכורות בנו דדחקינן מיני' התם דתיקנו משב"ש אזדי ג"כ על כוונה זו דבשלמא אם אמרי' כדר"א דתיקנו משב"ש לכן כשם דמהני זכיותו לעצמו מהני ג"כ להנותן לו אבל כל היכא דלא מהני לגבי עצמו כלל לאו כלום עביד ואמאי מהני לחבירו

יג עיין בקה"ח סי' רע"ה שרצה להוכיח מזה דאיירי בדלא ידע השליח ואפ"ה מהני דהכל תלוי בכוונת המשלח ודבריו תמוהין דאדרבה מהתם מוכח להיפוך דאל"כ מה ענין זה לדר"א דתי' משב"ש שהרי אפי' במקום דלא מהני לעצמו מהני לחבירו ע"י כוונת המשלח

יד ומעתה בין תבין שגם למסקנת התוס' איכא נפקותא רבה בין היכא שנטלו המשאיל בידו ונתנו לחבירו ובין היכא שלקחו השואל עפ"י המשאיל לענין מעילה דהיכא דטעה המשאיל וסבר שהוא של חבירו ונטלו להשאיל לחבירו דאזי בוודאי מעל המשאיל ויצא כולו לחולין כמו בשש"מ דעלמא דמה לי אם נטלו להשתמש בו או שנטלו לצורך טובת הנאה זו שיש לו בה אבל היכא דנטלו השואל עפ"י המשאיל למ"ב היכא דגם השליח טעה בזה ויודע בבירור שאינו של המשאיל אבל לא ידע שהוא של הקדש דאזי בפשיטא דלא מעל המשאיל בהגבה זו דאין שליח לד"ע אע"ג דבמעילה יש שליחות דמ"מ גם לפי כוונתם שייך דה"ר ודברי תלמוד וכו' וכדכתיבנא לעיל באות זיין אלא אפי' היכא דלא ידע השליח תלי' במחלוקת הפוסקים בלא ידע השליח אם יש שליח לד"ע

טו ונראה בהא דמספ"ל לבעל מ"ל אם גזבר דוקא אבל באיש אחר אפי' הגביה בחזקת שהוא שלו לצורך תשמישו או כדי להוציאה מעל מיד בשעה שהגביה ולד"ע נראה עיקר דגזבר ל"ד שהרי בכולה פירקא דמעילה קתני דבעשה שליח שליחותו הוא דמעל המשלח אבל בלא עשה שליחותו לא ועיי"ש דף כ"א במשנה שם דנקיט לי' ואזיל בגוונים שונים ובכולהו קתני נתן לו פרוטה וכו' ובאידך בבא שם נתן לו שתי פרוטות וכו' ותמצית הדבר דגם בכה"ג היכי דלא עשה שליחותו לא מעל המשלח ואם איתא מה לנו בשליחות השליח תיפק לי' דמעל המשלח משעה שנטלו בידו ע"מ להוציאו כל כמה דלאו גיזבר הוא אפי' היכא דסבר שהוא שלו ומסתימות המשנה והלכות דלעולם לא מעל היכא דלא עשה שליחותו

טז עיין במהרי"ט קידושין שתמה על הרמב"ם שכתב בפ"ז מה' מעילה שאין שליחות לד"ע בכה"ת רק במעילה לבד דהא איכא טוש"י ונראה דעיקר כוונת רבינו הוא שיהנו מעשיהם ע"י שליחות לד"ע לגמרי להוציאו מרשות הקדש ולקנותו לגמרי ע"י שליחות לא מצינו רק במעילה דניהי דגבי ט' נעשה שלו זהו לא משום שליחות הוא שהרי אפי' מתה מאלי' נמי אבל מעילה בכה"ג ועשאו שליח לזכות לו או כסבור שהוא של ראובן ועשאו שליח לזכות ולהגביהו בעד המשלח ונסתיים שהוא של הקדש בכגון אלו וודאי בעינן לתורת שליחות ואפ"ה מהני מעשה זו שנעשה בעבירה ע"י שליח לקנותו לגמרי ואע"ג דתנן שם דאפי' נתנו לחש"ו ליתן לחנוני דמעל המשלח התם שאני משום מידי דהוי כאילו נתנו על הקוף שהוא המקנה והחנוני קונה בעצמו משא"כ בגוונא דכתיבנא ודאי דבעינן משום שליחות שהרי מדעתו ניקנה למשלח ועיין במהרי"ט שם שגם ט"ב לאו משום שליחות הוא נראה ראי' לדבריו מב"ק ק"ו ע"ב והא הכא דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. הלכה יב סימן א הילכות נידה שאלה

א הנה בגוף השאלה לדעתי אם לא הי' אלא קנוח בלבד דהיינו שלא בדקה היטיב בחורין בסדקים פשיטא דתלינן דמעלמא אתי הנך טיפות קטנות כיון שאין דינו אלא ככתם דדווקא בבדיקה בחורין ובסדקים אמרינן הרגשת עד הוא כמבואר בפוסקים אבל לא בקנוח אלא אפי' בדקה את עצמה בחו"ס אפ"ה הי' לו לשאול אם עיינה היטב טרם שבדקה א"ע ולא נמצאו טיפות קטנות הללו בעד אז היא טמאה כדבריו אבל כל זמן שנוכל לתלות שהי' קודם הוי כעד שאינו בדוק לה