זית רענן חלק א קצג

מתחייב אלא מכי נהנה הא ליתא דהא קיימ"ל נזכר ב"ה ולא נזכר שליח שליח מעל הרי דאף שלא נהנה שליח מתחייב משום דהוציאו מתורת הקדש לחולין וכו' שוב ראיתי דודאי האומר לחנוני טול פרוטה זו של הקדש ותן לי בעדה נרות אם הי' שוגג המשלח המשלח חייב במעילה אך אם הי' מזיד אין החנוני חייב עד שיוציא את הפרוטה אבל משום דקנאה אינו חייב כיון שלא עשה מעשה אבל המשלח חייב כיון שעל פיו קנאה החנוני וכו' עכ"ל ולא אדע מה קשיא ליה מעיקרא מדברי רמב"ם שכתב ולא מעל אלא האוכל ולא קאמר משעה שהגביה דהא השתא בעולה קיימינן שקדשי קה"ג ולא יצא לחולין בשעה שהגביה ואפי' היכא שרצה לקנותו לעצמו ודברי תוס' קאי בקדושת ב"ה ועי' לעיל אות ג' שגם דמש"ל גם בקה"ג והוא שאכלו אח"כ שאז הוא דמעל למפרע משעה שנהנ' בו לפי טובת הנא' שבו ואם הי' בב' העלמו' אפשר דחייב ב' ודברי המ"ל תמוהין וצ"ע אמנם ראה כמה גדולים דברי צדיקים שלא יצא מדבריהם דבר לבטלה שגם למסקנת דבריו ולמאי דכתבנו מ"מ משכחת ליה לדינא שהמציא בראשונה דמעל השליח משעה שהגביה כגון שאמר לשלוחו טול חפץ זה של הפקר וזכה בעדי ונזכר ב"ה ולא נזכר השליח דאז השליח מעל בשעה שהגביה שהרי אע"ג דנודע הדבר שהוא של הקדש מ"מ כבר יצא לחולין ע"י הגבהה דקניא למשלח וכשנזכר המשלח ולא נזכר השליח אזי השליח מעל [וה"מ בקדשי ב"ה אבל בקה"ג כיון שלא יצא לחולין לא עביד ולא מידי] ואע"ג דחנוני לא מעל אלא עד שיוציאנה זהו בדעת אחרת מקנה דלא עביד מידי אלא מעשה קוף בעלמא אבל הכא דעביד השליח עיקר הקנין פשיטא דמעל השליח שע"י קנינו דעביד הוציאו לחולין ועי' נדרים ל"ד ע"ב היה לפניו ככר ור"ן שם

ז אמנם בזה מספקא לי היכא דקסברו שהוא של ראובן ואמר שמעון ללוי צא ותנה לי וכן עשה וזכה השליח לשמעון ואח"כ נודע שהוא של הקדש אם נימא בזה דחייב המשלח במעילה דגבי מעילה יש שלד"ע א"ד דאזלינן בתר מעיקרא וכיון דלדעתם שהוא של ראובן הרי נתבטל השליחות מעיקרא א"ד כיון דנודע שאינו של ראובן אלא של הקדש ואזלינן בזה בתר השתא וכדמות ראיה לזה מדברי תוס' קידושין מ"ב ע"ב שהיקשו דמאי קו' ממעילה שאני מעילה דלא ידע השליח ואם איתא נימא דקו' הגמ' אזדי ממעילה בכה"ג דקסברו שהוא של ראובן דשייך ביה דברי הרב וד"ת אע"ג דלא ידע שהוא של הקדש אלא משום דפשיט' להו דבכה"ג גם למסקנ' דריבה רחמנ' במעיל' דיש שליח אבל בכה"ג לא משו' דאזלינן בתר מעיקר ועי' בס' מקנה שם בקדושין שראיתי אחר שכתבתי כל הנ"ל שכתב שם שרמב"ם חולק על תוס' הנ"ל שכתב בהלכה הנ"ל ובלבד שלא יתערב עמו איסור אחר ואם אית' דמעל המשלח משעה שהגביה השליח הרי לא נתערב איסור אחר במעילה זו דנתחייב במעילה משעה שהגביה ועל איסור עולה אינו חייב אלא בשעה שאכלה וגם דבריו תמוהין דע"כ לא אמרינן שיתחייב על הגבהתו רק בקדשי ב"ה שיצאו לחולין ע"י הגבהתו אבל לא בקדושת הגוף שאינן יוצאין לחולין לעולם והכי הו"ל להקשות דלמה לי' טעמא משום שנתערב עמו איסור אחר ת"ל כיון דלא מעל בקה"ג אלא בשעה שנהנה ותו אי אפשר לחייב את המשלח דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינן וביותר בפשטות קשיא מפ"ו ה' ד' וכדכתיבנא לעיל שוב לא מצאתי שבעל שעה"מ היקשה קושי' זו בפ"ו על הרמב"ם ותוספתא הנ"ל והניח בצ"ע ולמ"ש לעיל באות ג' דאפי' בקה"ג היכא דאכלו האחרון אזי מעלו כולן לפי טובת הנאה שבהן יש ליישב ולתת מקום לדברי מקנה הנ"ל כיון דמ"מ לא אתיא בב"א שהרי המשלח מעל למפרע משעה שהגיע ליד המקבל ואיסורא דעולה מתחיל רק בשעת אכילה אמנם יען שדברי רמב"ם הנ"ל מקורם מתוספתא כמ"ש הראב"ד שם ותיקשי לתוס' מתוספתא זו אמנם לקושטא ניחא שהרי הכא איכא צד הפוטר בצד המחייב ואי אפשר שיוגמר חיובו עד שיבא לגבול הפוטר שהרי כל כמה דלא אכלו אי אפשר לחייבו על הנתינה לחוד שאם נודע שהוא של הקדש והוא קדשי גבוה טרם שנהנה האחרון בהנאה של כילוי הרי כולן לא מעל שהרי נסתיים מילתא דלא נהנו שהרי הדרי לגבוה וכיון שכן דמי לזורק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו עי' כתובות ל"א וגם אם נימא דדוקא היכא דאי בעי למיהדר ל"מ הדר ה"ה בנידן דידן כיון דצד הפוטר כרוך לעולם בעקבו של המחייב וא"א להפרידן דמי לזורק ולא למעביר ועי' יבמות נ"ט בתד"ה אלא לאו בסה"ד

ט עיין בתוס' ב"מ צ"ט ע"א בד"ה וחביר כו' יעו"ש תימ' דתני' תוספת' בקע כו' כולם מעלו ועי' שם בכל הדיבור ובמהרש"א שם וז"ל היה נרא' לר"י לכאו' שיצ' כל הקורדם לחולין כו' אך קצת קשה לר"י דא"כ כו' וע"כ נראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא כו' עכ"ל ר"ל שכ"ז דלעיל דהוי קשיא ליה מן התוספתא היינו לפי מה שהוא נראה לכאורה שיצא כל הקורדם בשאלה כמו בדעתו לגזול אבל לפי מה שחזר ר"י ונראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא אותו הנאה כו' עד זמן השאלה כו' לק"מ מהתוספתא דשפיר קאמר דבקע חבירו כולן מעלו כ"א לפי טובת הנאה כיון דלא יצאת גוף הקורדם לעולם לחולין ע"י שאלה עכ"ל ולפענ"ד נראה דחילוקו של תוס' שתירצו מעיקרא מוכרח גם למסקנתם בשם הר"י דכשם שלא מעל אלא לפי ט"ה כן לא יצא לחולין אלא לפי ט"ה שהרי לפום קושי' הראשונה שהיקשו מתוספתא ולא ירדו לחלק בין קסבר שהוא שלו או של אחרים בע"כ צ"ל אחת משתים או כין דסתמא קתני בתוספתא דכולן מעלו משמע אפי' היכא דכסבר שהוא של אחרים או משום דקסברי דבמעילה שאני דאפי' היכא שנטלו בחזקת שלו מ"מ הוציאו כולו מרשות הקדש דכל דין מעילה בשוגג כמזיד דחולין ומה שקונה בחולין בכוונה קונה בהקדש בשוגג אפי' שלא בכוונת קנין ומה דאמרינן בנטל קורה של הקדש דלא מעל אלא כשנתנו לחבירו זהו בגיזבור דוקא לפי שלא הוציאו אפי' מרשות לרשות ובסברא זו מסתבך במ"ל בכוונת התוס' יוע"ש] וגם נקטו לדבר ברור דאפי' כשנטלו ע"מ להחזירו קנה לכולו ולפ"ז שוב אין לספק כשנטלו ע"מ להשאיל לחבירו ולהחזירו דמ"ש אם נטלו לצורך תשמיש זמן ידוע ולהחזירו דקנאו לכולו או כשנטלו להשאיל לחבירו כיון שיש לו ט"ה בשאלה זו תו לא שאני בין הנאת תשמישו ובין ט"ה זו שיש לו במאי שמשאיל לאחרים ומש"ה שפיר היקשו מתוספתא דקתני דכולן מעלו אע"ג שכבר קנאו לכולו והכא קתני דחבירו מותר לבקע לכתחילה והא שהסכימו בסוף שלא יצא לחולין אלא כפי ט"ה היינו לבתר דתירצו דתוספתא איירי בגזברים וכסברו ששלהם הוא אם כן במשאיל נמי והוא גזבר אע"ג שנתנו לחבירו שיש מקום לומר דעל ידי זה יצא לגמרי מרשות הקדש אפ"ה מסיק הר"י שלא יצא לחולין אלא לפי טובת הנאה שבו ועיקר קו' התוס' הכי שייטא כיון דדחיקו להו מעיקרא לאוקמי בגזבר או דקסברו דאפי' היכא דקסבר שהוא שלו מעל בהגבה לחוד או שלא ירדו לחלק בזה לענין מעילה ומוקי להו אפי' היכא דסבר שהוא של חבירו וכיון שהי' להם ליסוד מוסד דאפי' נטלו לתשמיש מיוחד לזמן ידוע קנאה לכולו וא"כ קשי' לר' אמי מתוספתא דקתני דכולן מעלו ואמאי קאמר ר' אמי דחבירו מותר לבקע בו לכתחילה כיון שגם בדר' אמי נתחייב בכולו דמ"ש אם נטלו להגביה לצורך תשמיש ידוע ולהחזירו לאחר כלות תשמישו או להשאילו לאחר ולהחזירו והרי גם בזה נהנה המשאיל כמו השואל ותו אי אפשר להסתבך עוד במאי דשקלו וטרי לקמן אם הוציאו לגמרי לחולין או רק כפי ט"ה שהרי כשם שיצא לחולין כפי ט"ה שבו מפני שהגביהו לצורך ט"ה זו כן נמי יצא כולו לחולין שהרי בעלמא שש"מ נתחייב בכולו ועד כאן לא נסתפקו בזה לקמן אלא בתר שהמציאו לחלק בין גזבר לאחרים [או אפילו בלא גיזבר רק דקסבר שהוא שלו כדמספקי לי' לבעל מ"ל בכוונת דבריהם] והיכא שהגביה הגיזבר בחזקת שהוא שלו לצורך תשמישו אזי כ"ז שלא נשתמש בו לא מעל ולא יצא לחולין ומש"ה קתני בתוספת' בקע בקורדם של הקדש וב"ח ובקע וכו' כולן מעלו משום דלא מעלו אלא בשעה שנהנה ולא משעת הגבה כיון דקסבר