זית רענן חלק א קצא

וחבירו לחבירו כולן מעלו ואמאי דכיון שאינו יוצא לחולין לעולם וכל היכא דאיתא בקדושתייהו קיימ' אמאי יתחייבו על הוצאת רשות או כשנתכוון לגזול ואי אפשר לחייבן אלא על הנאה ואכילה דוקא דבל"ז אמאי יתחייב כיון דלא אהני מעשיו ולא עביד מידי וכן אית' להדי' שם בקידושין נ"ד ריש ע"ב אמר עול' משמי' דרב פדא אומר היה ר"מ הקדש במזיד מתחלל בשוגג אינו מתחלל ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין קרבן בלבד ומקשי וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מחייב אלא כי אתא רבין וכו' ולא אמרו מתחלל אלא לענין אכילה בלבד ולפ"ז תיקשי קו' זו עצמו גם לדידן בכל מידי דקדשי קדושת הגוף אמאי יתחייב בקרבן על הוצאת רשות לחוד כיון דאינו מתחלל על ידו

ג לכן נראה לפענ"ד דבין לר"מ בקדושת דמים דס"ל להדי' דאינו מתחלל אלא לענין אכילה והנאה כמ"ש בתוס' שם] וכן לדידן בקדושת הגוף דאינו מתחלל ולעולם בקדושתי' קיימא היה מן הדין ג"כ דלא ימעול אלא על אכילה והנאה בלבד ואעפ"כ לא נפלאה ורחוקה היא שימעול ג"כ כשנתנו לחבירו דמ"מ יתחייב מיהת לפי טובת הנאה שבו כמו במשאיל קורדום של הקדש דמעל לפי טובת הנא' שבו וחבירו מותר דבקע בו לכתחי' כדאית' ב"מ צ"ט רק היכא שנודע שהוא של הקדש עד שלא נהנה בו המקבל הרי גם הנותן אין לו בו שום טובת הנאה בנתינה זו ומשה"ט תו אי אפשר שימעול ויתחייב לר"מ אלא על אכילה והנאה שהרי גם כשנתנו לחבירו לא מעל הנותן אלא כשכב' נהנ' המקבל ואח"כ נודע שהו' של הקדש שאם נודע טרם שנהנה על מאי נחייבנו שהרי בקדושתיה קיימי וגם משום טובת הנאה אי אפשר לחייבו שהרי כולה לגבוה סלקי ולא נהנה מידי לא המקבל ולא הנותן אבל כשכבר באה לידי כילוי ביד המקבל או אפי' כשכבר נהנה ואח"כ נודע שהוא של הקדש הרי כבר נגמרה טובת הנאה של הנותן ונתחייב בקרבן מעילה על טובת הנאה שכבר נהנה ע"י נתינה זו ולפ"ז ניחא שגם לר"מ דס"ל שהקדש בשוגג אינו מתחלל וליכא לחיובא דמעילה אלא על אכילה והנאה אפ"ה מתחייב ע"י שליח אע"ג דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וכגון שאמר לשליח תן חתיכה זו של קדושת דמים לאורחים וכה"ג טובא ונמצא דתיכף כשקיבל המקבל נתחייב אידך לפי טובת הנאה שבו כיון שאכלו טרם שנודע הרי נגמר הנאת הנותן בנתינה זו ע"י שלוחו ונמצא דלא מחייבינן לי' על הנאת חבירו רק על הנאת עצמו רק נפקותא רבה איכא בין ר"מ לרבנן בזה דלר"מ מעלו שניהם המשלח והאוכל שגם האוכל או הנהנה מעל לפי שעדיין לא יצא לחולין אבל לרבנן לא מעל רק הנותן לפי שכבר יצא לחולין בשעה שקיבלה והגביה ובין שאכלו ובין שלא אכלו לא מעל רק הנותן או המשלח שציוה ליתנו לידו אבל לר"מ מעלו שניהם ובלבד שיאכלנו המקבל או שיגמור הנאתו טרם שנודע שהוא של הקדש אבל אם לא נהנה בו עד שנודע גם הנותן לא מעל שהרי לא נסתימה הנאתו ולא נהנה ולא מידי ומעתה נקל להבין דהא דקתני בתוספתא דבעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו דאיירי כשכבר נהנה בו האחרון טרם שנודע שהוא של הקדש שכולן מעלו משום שכבר נהנו מטובת הנאה שבה דלא גרע בזה ממשאיל קרדום לחבירו וזה ברור ונכון והא דמקשי לרב פדא וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מחייב היינו כשנודע טרם שנהנה דקסבר דלענין קרבן מודה ר"מ לרבנן וכשם דמחייב לרבנן אפי' כשנודע טרם שנהנה כן נמי לר"מ ולהכי מקשי דבשלמא לרבנן ניחא כיון דנתחלל על ידו ויצא לחולין משא"כ לר"מ

ד עיין בכ"מ בפרק ויו מהלכות מעילה ה' ג' וז"ל וכתב הראב"ד על דברי רבינו א"א בכל זה יצא מכלל משנתינו ואני אומר שמ"ש ובודאי בהמה דומי' דכלי שרת אינו הכרע דמדקתני רכב ע"ג בהמה משמע דבבהמה טמאה איירי שדרכה ברכיבה ולא בבהמה טהורה שאין דרכה ברכיבה ולדברינו הנ"ל הכריח רבינו דבע"כ צ"ל דמתניתין בבהמה טמאה איירי ואזי אפי' בבהמה שאין דרכה ברכיבה ג"כ חייב בקרבן מעילה שהרי משעה שעקרה ידה ורגלה כבר קנאה ויצאה לחולין לכה"פ כדי הרכיבה שרצה לרכוב עליו [אפי' אם נימא כפי שרצה הר"י לפרש מתחילה בב"מ צ"ט בריש ד"ה וחבירו מותר וכו' וכדעת הריטבא קדושין נ"ג שקושט' מובא במ"ל שם ה"ד ונראה דטעמי' דידי' דס"ל כדעת ראב"ד מובא בש"מ ב"ק צ"ח ע"א דשואל ש"מ לא הוי אלא גזלן מדרבנן יוע"ש בד"ה אי נחית לי' וכיון שכן אע"ג דמדרבנן נעשה כגזלן על כולו] אי אפשר לומר לענין מעילה שחבירו מותר לבקע לכתחילה דא"א לרבנן **(כל זה אינו מדבר רק מענין מעילה אבל מה שנוגע לגוף דיני שואל שלא מדעת וגזלן הכל נוהג ע"פ דינא דמלכותא ודיני דמלכותא דינא:)** לעקור בקו"ע ולהכי כשנטלה רק לרכיבה ולהחזירה לאח"כ דמדאוריי' קנאה במשיכה להנאת רכיבה דמדאוריית' דינו כשואל ואנן פסקינן כרבי אמי שם דמהני משיכה מדאוריית' בשומרין והמשאיל מעל לפי ט"ה שבו והשואל מותר לבקע בו לכתחילה וה"ה בשואל ש"מ דמדאוריית' קנאה להיות ברשותו ולהתחייב באחריותו עד כדי הנאות תשמישו לבד שרצה לקנות אבל לא על כולו רק מדרבנן נעשה כגזלן על כולו ולענין זה שחבירו לא ימעול אין כח בידם לעקור דבר מה"ת בקו"ע ומשה"ט לא איכפת לן אם נהנה גם שלא כדה"א כיון דחיובו במעילה הוא על שעת הגבהה דהיינו משעקר ידה ורגלה ולהכי גם חבירו מעל כשרכב עלי' אח"כ וכמש"כ לעיל באות א' אבל אם נימא דאיירי בטהורה ובקה"ג כיון שאינו יוצא לחולין ולעולם בקדושתי' קיימא אזי אי אפשר שימעול רק כשנהנה ואזי בעינן כדרך הנאתו אבל שלא כדה"א לא אפשר לחייבו על הנאה זו

ה ולפ"ז אשכחן פתרא לדברי רמב"ם שם ה"ד ה' התמוהין למאוד כאשר השיג עלי' הראב"ד והכ"מ והמ"ל שם הועילו במקצת אבל עודנו לא סיפקו לכל צורכי המעיין שפירשו רשתם לפרש המסבב בתר פני המסובב והוא דבהמה דקתני במתניתין מיירי בקדושת דמים וה"ה לכלי תשמיש וכלי שרת איירי בקה"ג וההפרש ביניהן כשנתנו לאחר דבקדושת דמים לא מעל אלא הראשון ובקה"ג כולן מעלו והא דפליגי ר"נ ורבנן בע"כ צ"ל דאפי' כשלא נתנו לאחר פליגי דאל"כ מנ"ל דמתניתין דלא כרבנן יוע"ש במ"ל בסה"ד ה' ד' ועדיין אינו מובן דמנ"ל לגמר' לאוקמי דלא כרבנן דפליגי בכ"ש וסברו דדוק' בקרבן עצמו הוא דיש מועיל אחר מועיל דכתיב באיל האשם אבל בכ"ש אע"ג דקדשו קה"ג מ"מ לא חמירא כקרבן גופי' והא דקתני במתניתין שגם בכ"ש יש מועל אחר מועל איירי בכלי תשמיש ובק"ד וכמו שפירש הכ"מ מתחילה ועוד דר"נ ורבנן ל"פ אלא בקה"ג של כלי שרת אבל בבהמה דרישא דמתניתין שהוא בגוונא חדא דכלי תשמיש גם לרבנן כולן מעלו וכיון דצריכין לומר דפליגי גם כשלא נתנו לאחר א"כ תיקשי לרבנן דאמאי לא מעלו כולן בשאר כלי שרת דניהי דקילי קדושתייהו מקדושת קרבן מ"מ לא גרעו מקדושת דמים דמעלו כולן משום כלי תשמיש וא"כ טבעת של זהב נמי דל קדושתי' מיני' מ"מ לא יצא מכל כ"ת דמעלו כולן אפי' בק"ד דקילו טובא מקדושת כ"ש ונראה לפענ"ד שרבינו הגדול הציץ ברוחב בינתו תוכן כוונת התנא והוא דרהטא דמתניתין דנקט בבהמה רכיבה ובכלי שרת נקט בכוס של זהב ולא נקט בסתמא ולימ' בבהמה עשה בה עבודה ובא חבירו ועבד בו וכן בכוס סתמא ומדוע נקט לי' בכוס ש"ז דווקא אלא כשתרד לעומק הדברים עפ"י מוסדות נכונות שקבלנו מרבותינו הראשונים והוא כשהגביה של הקדש בשוגג וכסבר ש"ח הוא ודעתו לגוזלו או כסבור של הפקר הוא ונמצא דבהגבהה זו נתכוין להוציאו מרשות לרשות ונסתיים הדבר שהוא של הקדש אזי קנאה בהגבה זו ונעשית חולין לגמרי ומעל לפי כולו כמ"ש תוס' ב"מ צ"ט ובקידושין ובריטב"א שם ובפרט