זית רענן חלק א קצ

והיוצא מן הגבול והשתא אם נימא דאפי' בנזדמן אסרה רחמנא לסחור בהם תו א"א לומר דגבול איסורו הוא משום דילמא אתי למיכל מני' ונסב הגבול משום שכל הנאות המביאות לידי מאכל אסר' רחמנא [אינו דומה לכ"כ ושאר א"ה שאסורין אפי' בהנאות שאינן מביאות לי"מ] וע"ז עולה תירוצו כהוגן דא"כ לא לכתב יהי' ולכתוב לא יאכל וידעינן מיהת לכל הנאות המביאות לי"מ [שם דף כ"ב ע"ב תוס' ד"ה ואבר מה"ח וכו']

יא ועיין בס' דו"ח וז"ל ק"ל ממנה אם ענין החזקת טובה לא הוי פ"ר מה פרכינן הכא הא לכלבים שרי [והא מתהני וקשי' לר"א דאמר דל"ת א"ה במשמע] דילמא אתי' כר"ש דדבר שאינו מתכווין מותר ואי הוי פסיק רישא מה בכך דל"א ולא מתכווין הא בפ"ר הוי כמו לא אפשר ומכוין וכמ"ש תוס' לקמן דף כ"ה ע"ב דכל הסוגי' דשם רק היכי דלא הוי פסיק רישא עכ"ל וי"ל דבדבר רשות הוית החזקת טובה כפ"ר דבודאי יחזיק לו טובה בשביל זה אבל במקום מצוה שחובה עליו לעשות דבר זה כדי לצאת ידי ח"ש כגון התם שחובה עליו לפרוק משום צער בע"ח אזי אפשר שיחזיק לו טובה לגמולו דמ"מ הגיע לו הנאה מחבירו ואפשר שלא יגמלנו מאומה שיאמר הכי לטובתי נתכוונתי הלא בלעדי חובה עליך לטרוח בזה משום צער בע"ח ומש"ה שרינן ל"מ התם משום דלא אפשר ולא מכווין אבל הכא ל"מ למימר דר"ש הוא משום דהיכא דליכא למתלי במידי בודאי יחזיק לו טובה ודמי לפסיק רישא

בדברי רמב"ם התמוהין שפוסק דאין בגידין בנ"ט וגה"נ מותר בהנאה ופוסק כר"א ותמהו עליו הראשונים שהוא כנגד הסוגיא בפסחים כ"ב דלר"ש דס"ל דאין בגידין בנ"ט דלא אפשר לומר כשהותרו נבילה גידה נמי הותרה אזי גה"נ אסור בהנאה ונראה לומר דלכאורה קשה דמאי קושיא מגה"נ כיון דכתב רחמנא וטבחו או מכרו ופסקינין דכל דבר המתיר עמו בשחיטה להוציאו מידי אמה"ח או בשר מן החי מעכב עיין ב"ק ע"ח ע"ב רק קרנותי' וגיזותי' הוא דאינו מעכב וגם מבואר דבאיסורי הנאה אין לו זכי' של כלום ואין לו מכר כמ"ש תוס' במס' זבחים דף ע' בד"ה אפי' אבל יש לו בעלים ומיקרי לכם כמ"ש הריטב"א בסוכה גבי אתרוג של ערלה ומעתה כיון דכתב רחמנא ומכרו ופירושו דכולו בעינן מזה מוכח דגה"נ מותר בהנאה דאל"כ לא משכחת ליה לעולם שימכרנה כולו שהרי איסורי הנאה אין לו מכר וזכי' ועודנו ברשות בעלים ראשונים וקרא בשור ושה כתיב אלא משום דאיפשר לומר דקרא דמכירה איירי בבן פקועה וס"ל דאינו נוהג בשליל וכר' אושעיא שם צ"ב ע"ב דס"ל דהלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו דמיתלי תלי בשחיטה דמאן דס"ל דב"ט טעון שחיטה הוא דס"ל דנוהג בשליל וכיון דרהיטא דש"ס בכ"ד דאינו טעון שחיטה רק ר"מ ס"ל דצריך שחיטה וה"ה לגה"נ וחלב וסוגיא דכ"ש אזדי אליבא דר' יוחנן ב"ק ע"ז ע"ב דלא מקשינן מכירה לטביחה ושפיר אפ"ל דאיירי בבן פקועה אבל הרמב"ם לשיטתו דפוסק דגה"נ נוהג בשליל כסתם משנה כמ"ש המ"מ בפ"ו מהלכות מא"ס ומוכח ממכרו דכ"ר דגה"נ מותר בהנאה גם יש לומר דסוגיא בפסחים אזדי אליבא דרבי ב"ק ע"ח דס"ל דדוק' דבר המעכב בשחיטה והיינו שנעשה ע"י נבילה מחיים ולא מוכח כלל ממכרו דבגה"נ אינו נעשה אפי' טריפה אבל לדידן דפסקינן דכל דבר הצריך שחיטה מעכב במכירה גם גיד הנשה בכלל דאף על גב דאסור באכילה מכל מקום צריך שחיטה להוציאו מידי אבר מן החי ועיין בדין א"כ בסימן שכתבנו שם ליישב דברי רמב"ם הנ"ל. הלכה י סימן א בדיני מעילה

א בשעה"מ מה' יסה"ת שהקשה לדעת תוס' פסחים דף ך"ו ד"ה שאני היכל דלתוכו עשוי וזה לשונו פ"ה ואין הנאת צילו נאסרת שאין זה דרך הנאתו וכו' והסכימו לזה משום דילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה ובזבחים דף עיין כתבו להיפך בד"ה אפילו וז"ל אבל במתני' דהכא חיישינן לתקלה דאיכא כמה ספק איסורין לפי שהם מקודשין וכו' וחלב מקודשין ע"ג מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינו דרך הנאתן וכו' עכ"ל הרי דפשיטא להו דגבי מקודשין לענין מעילה חייב אפי' שלא כדרך הנאתן והניח דבריהם בתימא ול"נ דלק"מ דתרי עניני מעילה איכא דהיכא שהגביה לצרכו דאזי מעל תיכף בשעה שהגביה לפי שהוציאו מרשות לרשות ונעשו חולין בהגבהתו היכא דקסבר שהוא של חבירו וכ"מ בכ"ד ועי' קידושין מ"ג בתד"ה שלא מצינו וכו' וז"ל וי"ל דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח אלא ע"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהיה שליח קניי' וההיא שעתא חייב המשלח ועיי"ש נ"ה בד"ה אין מועלים וגם איכא מעילה בלא הגבהה ואז לא מעל אלא כשנהנה ומש"ה בפסחים דאיירי בהנאת צילו שפיר כתבו דהוי שלא כדה"א אבל בזבחים בהניח חלב של מוקדשים ע"ג מכתו דמשעה דאגבהה הוציאו לחולין שהרי הגביהו לצרכו ותו לא איכפת לן אם הגביה לצורך הנאתו אם לא ולפ"ז אם נימא כנראה מפשט' דזהו דוקא בקדושת דמים שמוציאו לחולין בהגבהתו ואין מעילה אלא שינוי כדאי' במעילה דף י"ח ע"א אבל בקה"ג שאינו מוציאו לחולין בהגבהתו אפי' היכא דקסבר שהוא של חבירו אזי לא מעל אלא כשנהנה ולפ"ז צ"ל דתרי אנפי דנקטי בזבחים דחמורה הקדש משור הנסקל וחיישינן בהקדש טפי לתקלה כגון רכב ע"ג שור ובא חבירו ורכב וכו' וחלב מוקדשין ע"ג מכתו דשרי בשור הנסקל דחד' איירי בתמימים ועודנו קה"ג ועוד אפי' כשהוממו מ"מ חמירא קדשים לענין שלא כדה"א דכיון שכבר יצאו מקה"ג הרי מעל משעה שהגביה אלא דלפ"ז עודנו לא יתורץ מרישא ברכיבה דבע"כ צ"ל דגבי שור חשיבי שלא כדה"א ובע"כ בקדושת הגוף איירי דנקטו רכב ע"ג שור ובא אחר ורכב בו דכולן מעלו דזהו בקה"ג דוקא אמנם בל"ז צריכין לומר דלדוגמ' בעלמ' נקטי בלישנא דתנן התם שהרי לגבי שה"נ ג"כ ליכ' נפקות' בין ראשון לשני אלא דעיקרא דמילתא דרכובה אסורה מיהת משום עבודה אפי' היכא דהוה שלא כדרך הנאתן משא"כ בשה"נ והתם דקתני דכולן מעלו איירי בבהמה שהוא כדרך הנאתן

ב אומנם מדברי תוס' קידושין מ"ג הנ"ל נראה לכאו' שגם בקה"ג שאינו מוציאו לחולין בהגבהתו מ"מ נתחייב ע"י הגבהה שהרי מספקי להו באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה וכו' אם יתחייב המשלח משום דלא מצינן זה נהנה וזה מתחייב ותנן בפ"ו דמעילה אמר לו תן להם חתיכה והוא אמר טולו שתים שתים והן נטלו ג' ג' כולן מעלו דמשמע דאיירי בקה"ג ואפ"ה מעל המשלח ועיין ברמב"ם בפ"ו מה' מעילה ה' ב' דמוקי לה בקדושת ב"ה והוא מטעם אחר דא"כ נתערב איסור אחר עמו יעו"ש וצריכין לדחוק ולומר דגם לדעת התו' איירי נמי בקדושת דמים דוקא. אמנם אכתי קשי' מהא דאמרינן לקמן דף נ"ד ע"ב דלר"מ הקדש במזיד מתחלל בשוגג אינו מתחלל ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד יעו"ש וכיון דאינו מתחייב בקרבן מעילה אלא על אכילה והנאה דוקא האיך משכחת לן שליחות במעילה לר"מ כיון דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינו בכה"ת ואין לומר דמש"ל במזיד כיון דחיוב' דשליחו' במעיל' מגז"ש דחט' חטא מתרומ' הוא דילפינן לי' וחטא דמעילה בשוגג הוא דכתיב בחיובא דקרבן איברא דגם אם נימא דמעילה שאני ומתחייב המשלח אפי' על הנאה גרידתא דשליח ג"כ קשי' מהא דתני' בתוספתא בפ"ב דמעילה הי' רוכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב כולן מעלו נתנו לחבירו וכו' הוא מעל וחבירו לא מעל ובעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו בו מובא בתוס' ב"מ צ"ט בד"ה וחבירו מותר וכו' ולכן פוסק הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה ה"ה דבכל מידי דקדשי קדושת הגוף כשנתנו לחבירו