זית רענן חלק א קפט

בהנאה דלא גרע משערו דהיכא דגמ"ד אסרתו גם השערות אסורות ולכן איתא לקמן דלולא דכתבה רחמנ' את בשרו דמשמע דמיעוטא רחמנ' לעורו לכן הוצרך לרבות עורו מבעל השור נקי אבל השתא לס"ד דמקשינן דנימ' דשחטו לאחר שנגמ"ד מותר בהנאה הרי שרק מיתתו דהיינו הסקילה דכתיב הוא שאסרתו בהנאה אזי גם מצד הסבר' לא נאסר עורו דלאו בר סקילה הוא ולא נשתנה מאומה ע"י, סקילה כמו שערו וזה ברור ונכון

ח בדברי תוס' הנ"ל קשי' לכאורה דמאי קשי' להו לישתוק מלא יאכל דא"כ לא יתחייב מלקות על הנאה והשתא דכתיב לא יאכל דמיותר רק על הנאה יתחייב במלקות **(דיני מלקות אין נוהגין בזה"ז)** לכ"ע וי"ל דקשי' להו לר' אבוהו דס"ל דכל מקום שנאמר ל"ת אסור בהנאה ולשיטתם דס"ל דגם לר"א לוקין על הנאה ואפשר דטעמייהו דאותו דכתיב להורות על כל איסורין שבתורה והדרי' לדוכתי' ולא תאכל דכתיב כאילו כתוב גם לאיסור הנאה בפירוש וכיון דאיסור' ידעינן מבעל הש"נ אזי ילקה ממיל' מלא תאכל כל תועבה דכל כמה דלא ידעינן לאיסורו אמרינן חוסם פי פרה ודש בה יוכיח כדאית' בחולין דף קט"ו גם יש לומר דנילף לק"ו מערלה וכ"כ וחמץ וכנ"ל דהרי ערלה שלא נעבדה בה עבירה וכו' שה"נ שנעבדה בה עבירה וליכא למימר תקרובת יוכיח דשאני התם שגם איסורו לא ידעינן אבל בשה"נ דאיסור הנאה כתיב בהדיא יספיק הק"ו שיתחייב מלקות ועוד דתקרובות שאני שגם איסור אכילה לא ידעינן רק מדברי קבלה דכתיב ואכלו זבחי מתים ול"ל דאין מזהמ"ד דכל כמה דידעינן לאיסורי הוי רק כגילוי מלתא בעלמא כמ"ש המ"מ בפ"ב מהמ"א תקרובת שאסור באכילה [מדברי קבלה] ונעבדה בה עבירה אינו דני שאב"ה אבל עודנו תסוב הקו' על תוס' ב"ק ע"ב הנ"ל דס"ל דתקרובות אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן דנילף לק"ו מערלה דמה ערלה שלא נעבד בה עבירה וכו' וכ"כ וא"ל מה לכ"כ שכן אסור שלא כדרך אכילתן דהא גם בתקרו' אסור שלא כדרך אכילתן כמ"ש במס' ע"ג דף י"ב בד"ה אלא וא"ל דמ"ש כיון שאין בו קו"ח כמבואר כה"ג במהרש"ל בסוגי' דשלא כדה"א בפסחים וחולין וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי ישוב נכון בפשטות ונראה דזה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן בפ"ג דידים משנה ב' כל הפוסל את התרומה וכו' אמרו לו אין דנין ד"ת מד"ס ולא ד"ס מד"ת ועיין בפי' הגאון החסיד רשכבה"ג מוה"א דה"ה בכל דבר שלא נכתב בפי' בתורה אעפ"י שהיא הלמ"ס וכן הוא להדי' במס' נזיר נ"ו ע"ב אמר ר"ע דנתי לפני ר"א ומה אם עצם כשעורה שאינו אדם וכו' אמר לי מה זו עקיבא אין דנין כאן מק"ו ועיי' בפ"ח טהרות מ"ז באחורי הכלים וכו' שמעינן א"ע אומר לא כך ולא כך וכו' והלכה שם כר"א יוע"ש נשמע מזה דאין למידין ק"ו מהלכה למ"ס אפי' להחמיר על דבר הנכתב בפי' כהאי דרביעית דנזיר וכן להיפך ואפי' להקל על ד"ס אין למידין מק"ו מדאורייתא דדמי להא דשמעינן א"ע ואנן פסקינן דלא כותי' כמבואר שם ופסקינן כר"א בזה דאין למדין ולפ"ז יש לומר כיון דעיקר הקושיא דבעינן למילף לתקרובות מערלה וכ"כ אין לו יסוד בעצמותו שהרי מפני שעבר עבירה לחוד איננו בכח להתגולל משום זה לאסרו עליו בהנאה שהרי חורש בשו"ח וחוסם פרה ודש בה יוכיחו ורק מפני שנאסר באכילה מדברי קבלה יתחזק כל בדקי הקושי' ונימא הכי ומה ערלה שאסור באכילה ולא נעבדה בה עביר' אסורה בהנאה תקרובת שאסור באכילה מדברי קבלה ונעבדה בה עבירה א"ד שאב"ה הא תינח לר' יהושע ור"ע דלמדין דברי קבלה שלא נכתב בפי' מדברים הנכתבים בפי' אבל לדידן דפסקינן כר"א דאין למדין ק"ו בכה"ג אפשר לומר שאין תקרובת נאסר אלא מדרבנן וניחא בזה כמה קושיות שק"ל על דברי תוס' הנ"ל ומצאתים אח"כ בשער המלך דמשמע להדי' מכמה מקומות בש"ס דתקרובות אסור בהנאה מדאורייתא יוע"ש וכן סתמו בתירוצם בחולין דף קט"ז בד"ה חדא מתרתי בתירוצם השני דאב"ה מדאורייתא משום דאיכא למימר דאיסי ב"י כר"ע וכר"י ס"ל

ט ואגב גררא נפרש שם דבריהם אשר הניחו המפרשים בלא ביאור והמתקה עיין בראש יוסף שם דף קט"ו ע"ב שם בד"ה ונאמר להלן לא יהי' קדוש וז"ל ואי לאו קרא דלא תאכלנו ה"א דהנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב וכוונתם דמצינן שני עניני הנאת הגוף עצמו כגון להריח ולסוך בו גופו או למכרם שלא נהנה גופו מאיסורי הנאה עצמו רק שמביא להנאת הגוף או לידי אכילה ולכן השתא דכתיב לא תאכלנו וידעינן ג"כ מג"ש דעם קדוש שאסור בהנאה הרי לימדה לנו הג"ש דלא תאכלנו קאי ג"כ על הנאה כלומר דאפי' הנאה המביאה לידי מאכל אסרה רחמנ' אע"ג שלא נהנה גופו מיד מאיסורי הנאה עצמן אבל אי לאו קרא דלא תאכלנו רק הג"ש לחוד לא אמינא דגם כה"ג אסור הכתוב רק כל שנהנה גופו אע"ג דלא אכל לי' הוא שאסור דומיא דלא יהי' קדש ולדעת רמב"ם ל"ק קושיתם דהשתא דכתיב לא תאכלנו הוא דאינו לוקה על הנאה משום שכל הנאות לגבי אכילה דינו כמו שלא כדה"א שם בד"ה כלאי הכרם יוכיח וכו' ואין להקשות מה לערלה וחמץ וכ"כ שכן בשריפה וכו' ועוד דהיינו דוקא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אבל לרבנן לא הוי חמץ בשריפה וקשה בעיני כל רואה דמ"מ קשי' דליפרך מה לכ"כ שכן בשריפה וצ"ל חמץ תוכיח וחזר הדין במה הצד וכל דאתו במה הצד פרכינן כל דהוא מה להנך שכן ג"ק ומתרצים בדוחק ופשטות דבריהם הכי אזדי להו דלר"י הוא דס"ל דשריפה חמורה ולכן כל האיסורין החמורין דינן בשריפה אבל לרבנן דסברי דחמץ הוא מהנקברי' אמרינן דנקברין חמורין דאפרן אסור והנשרפים אפרן מותר שהרי חמץ שחייב כרת ועבר בב"י והוא ג"כ מהנקברים ולכן לרבנן ליכא למפרך כלל

י בפסחים שם כ"ג לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם אמר לך חזקי' טעמא דידי נמי מהכא עיי' במהרש"ל וז"ל וא"ל דילמא הוי שרי אף לכתחילה דהא כתיב יהי' בהוויתן וא"ל א"כ הוי אסרינן אפי' נזדמנו ז"א דא"כ הוי לי' ליכתב לא יאכל ולא לכתוב יהי' עכ"ל והישג המהרש"א עליו דא"כ ומסקנא דלא ידעינן מלא יאכל לחוד הדרי קו' מהרש"ל לדוכתי' ועוד קשי' דאי כתיב לא יאכל לחוד כתירוצו של מהרש"ל אזי לא נזדמן לחוד נאסר רק בכל הנאות ורחמנא לא בעי למיסר רק איסור סחורה לחוד אפי' בנזדמן ולתרץ דבריו נראה דיש להתבונן בדברי רש"י שפי' בדחזקי' דיליף מלא יאכל דהיינו דלא יאכל משמע כל הנאות המביאות לידי מאכל וכי הנאות שאינן מביאות לידי מאכל לא אסרה רחמנא כגון להריח בהם במקום שאין משכירין כי"ב עיין מגילה דף ח' מה בין נודר הנאה למודר הימנו מאכל במשנה שם אין בין מודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל בלבד וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש בפי' רש"י בד"ה וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש וז"ל מותר להשאיל למודר מאכל ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן וכו' וצ"ל דה"פ דמלא יאכל לחודא ידעינן לחזקי' מפשטא דקרא שכל הנאות המביאות לידי מאכל מיהו אסורין והשתא דכתיב לכם לכל צרכיכם שמעינן דהיכא דכתיב ל"י לחוד אסורין כל הנאות אפי' במקום שאין משכירין כי"ב וא"כ השתא דכתיב לכם וכתיב יהי' אזי אמרינן דקרא אתי' לריבוי איסורא ואמרינן דקאי על איסור סחורה ומו"מ בהם ולא דנכנס לאפס קצהו לגבול איסורי הנאה שהרי התירם רחמנא בהדי' דכתי' לכם רק משום דלפעמים אסרה רחמנא משום גזירה וה"נ גזרו דילמא אתו למיכל מינהו וכעין שפי' ר"ן בר"י שמפני טעם זה החמירה התורה לעבור בב"י ובל ימצא מפני חומר איסורו דאית בי' כרת ולא בדילה מיני' כ"ש אבל בנזדמן שהיא באקראי בעלמא ל"ש לגזור משום זה ומעתה דברי מהרש"ל נכונים דלעולם עלינו לירד ולידע גבול איסורו דאסר' רחמנ' כדי לידע את הנכנס בתוך הגבול