זית רענן חלק א יט

אמר הרבה קטגורין יעמדו מכאן ועד גיחון, ולפי תירוצו של הרמב"ם הנ"ל וכמ"ש בכוונתו על ציר זה סובבין והולכין דברי המדרש שכ' שאין הבטחה לצדיק היינו מה שהבטיח הקב"ה בעצמו וכן במה שהביא המדרש מדברי הימים א' ך"ב הנה בן נולד לך וכו' שלא ע"י נביא נשלח לו נבואה זו רק לדוד עצמו כמ"ש בפסוק ח' ויהי עלי דבר ה' לאמר כו' וע"ז קאי מ"ש להון ועי' בגבורות ה' פ"ז יתיישב בזה מה שהקשה שם על דברי הרמב"ם הנ"ל, והנה בהשקפה ראשונה שם משה עיונו בדברי ה' ית"ש [שמות ג] ויאמר ראיתי את עני עמי אשר במצרים וכו' וארד להצילו ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה וכו' שכל זה הוא כמתאונן על ישראל ומגלה תעלומות לבבו לעבדו הנאמן והוא כדרך אמרו המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, ונמצא שעיקר גאולה זו הוא רק בדרך הבטחה ולא בתורת שליחות שהרי לא צוה לו שילך בשליחות ויאמר כן, ומה שאמר לו בנבואה זו לכה ואשלחך אל פרעה נמשך על מה שמפרש לקמן שיאמר לו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר כו' סוף כל הדברים שעודנו לא נשלח בסוג השליחות על גאולה שלימה, לכן סיבב משה בדברים שאמר והן לא יאמינו לי עד שהוציא ויפיק מפיו של הקב"ה שיחול ענין השליחות על גאולה שלימה כמו שגילה לו הקב"ה מתחילה באמרו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה וכו' כן יקים בשליחות מיהת לישראל עצמם, וגם חשקה נפשו שיתגלה הנבואה זו בפועל דמיוני כמו שהאריך וגילה לנו רמב"ן בזה שנבואה שכבר נקבע והושרש בפועל דמיוני, כן יקום לעולם בלי קטרוג, וזה ג"כ בכלל תשובתו שהשיב מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את ביממ"מ וכיון שלא אוציאם מיד בשליחות הראשונה יש לחוש הרבה לכמה קטרוגים ושמא יתלכלכו בחטאים אח"כ, לכן סיבב בטענות שונות עד שאמר לו השי"ת שיעשה אותות ומופתים לעיני ב"י ובזה כבר הפליא לעשותן בעד עמו ולטובתם עד למכביר בראשון שיחול תורת שליחות על הגאולה שלימה ולהעלותם לארץ ישראל בנבואתו בפה מלא לזקני ישראל שצוהו שיאמר להם שנשלח מאת הש"י בנבואה זו ובשגם שיהיה בפועל דמיוני באותות האלו כאשר כתבו בזה המפרשים שלפנינו בכדי שיתקיים הדבר בלא דיחוי לזמנים אחרים, עי' באלשיך ובמעשה נסים, אולם מתחילה עלה על דעתו שהקב"ה ירפא ויקיל כבידות פיו ולשונו למען ירוץ השומע בשליחותו וכאשר עברו עליו שבעה ימים ולא השתנה מאומה, צעק ואמר בי אדוני לא איש דברים אנכי גם מתמול כו' הגם שבטחונו חזקה ואמוצה שה' ית' יהי' עמו, אולם חכה בדבריו למען יוציא הדברים ברורים כשמלה, וכל זה אימץ וחיזק רק לטובת עמו בכל פרטותיהן, ולכן כאשר השיב לו הש"י ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך המכוון שהשכינה בעצמו מדברת מתוך גרונו של משה כמ"ש במדרשים במפורשים ונמצא שכל דבורו לא יהיה כלל בתורת שליחות כיון שהקב"ה בעצמו ידבר כן, לזאת רעדה אחזתהו שעודנו לא יצאו מכלל זה שאולי תתבטל הנבואה ההוא לגמרי וכמ"ש לעיל או שידחה לזמן כביר, ותתמרמר נפשו בקרבו וצרח במר לבבו ויאמר בי אדוני שלח נא ביד תשלח שהרי על ידי לא יהיה עוד בתורת שליחות לכן מוטב שתשלח ע"י מי שידבר בעצמו למען יקום דבר ע"י שליחות ששוב אי אפשר לעולם שתתבטל וזהו שביקש שלח נא ביד תשלח ע"י מי שיכול להיות שליח בבשורת הגאולה, אולם הש"י חרה אפו עליו והוא כדרך שמצינו במ"א שאמר לו עד שאתה מצוה אותי על בני צוה את בני עלי, יען שעיקר היסוד שנכנסת בעובי הקורה עד כה לבל יגרום החטא שתתבטל הנבואה זו בכללו לא ישרה בעיני השי"ת ליסוד נשגב לבנות דיק עליו שהרי לא אמרתי לך עד הנה שתוציאם בזכותם או בזכות אבותם שתתירא שאולי ע"י שיחטאו יתמעטו הזכיות רק למען ידעון כל יושבי תבל כי ה' הוא אלקים ע"י נסים ונפלאות שיעשה אותם ולמען בריתי אשר כרתי עם אבותיהם בחרתי בזרעם אחריהם וגם לפום דבריך הלא אהרן אחיך כו' והוא יהי' לך לפה, הרי ע"י יתקיים השליחות בהחלט שהרי הוא ידבר בעצמו ע"י שליחותיך ברצוני שהרי צויתיך לשלחו בשליחות הנכבד הזה ועי' לקמן בדרוש ג' ממתן תורה שם נבאר אי"ה באריכות שכל הנסים והנפלאות שהיה קודם מתן תורה וגם לאחר מתן תורה מה שהיה ע"פ הכרח כגון המן והבאר וענני הכבוד בכל אלו וכדומה לא ניכה להם מזכיותיהן אפס מנהו שהקב"ה הפליא לעשותן למען יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולמו, ויכירו וידעו שגם הטבע וכל המקריים הן המה שלוחי השגחה מאתו וכולן עושין רצונו כאשר נגזר עליהם מאת השי"ת

ח ובמה שכתבנו יומתקו לנו הכתובים בפ' פנחס בן אלעזר וכו' השיב את חמתי כו' בקנאו כו' ולא כליתי את ב"י בקנאתי. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, ולא נוכל לכלכל בפשט' דקרא במה יתלכד משפט השלום בין אדם לקונו, וגם יש לדקדק במאי דכפל הקרא לאמר תחת אשר קנא לאלקיו שהרי כבר התחיל בזה בתחילה, ונראה דהנה בח"ה פ"ה בשער יחוד המעשה מביא מעשה בשם חסיד א' שפגע אנשים שבים ממלחמות אויבים ושללו שלל אחר מלחמה חזקה אמר להם שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל התעתדו למלחמה הגדולה אמרו לו ומהו המלחמה הגדולה אמר להם מלחמת היצר וחייליו וכו' יעו"ש, וכאשר נשים אל לבבנו בפנחס אשר חרף נפשו וכפסע בינו ובין המות, בדבר שאם בא לישאול ולמלוך אין מורין לו כדאי' בסנהדרין פ"ב ע"א אתמר נמי אמר רבב"ח אמר ר"י הבא לימלוך אין מורין לו ולא עוד אלא שאם פירש זימרי וכו' נהפך זמרי והרג לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא שם רש"י בד"ה אמר ר"ח קנאי הבא לימלך בסנהדרין בשעת מעשה אם יפגע בו אין מורין לו שלא נאמרה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך וכיון שקינא לה' צבאות בדבר שלא נצטוה לעשותו בהחלט שהרי אם בא לישאול אין מורין לו והשליך נפשו מנגד רק לעשות רצון הבורא יתברך לבד בדבר שאם הניחו ולא עשאו לא נתיירא ממד"ה או מאיזה קטרוג בעידן רותחי שגם התורה לא חייבתו בכך רק לאשר הלהבה נפשו בקרבו והשקט לא יכול לחוס על נפשו ולעזוב רצון קונו ורוח קנאה לבשתו למלאות רצון קונו לבד, לכן בפלס מאזני צדקו שפטהו ה' יתברך כשם שהערה נפשו נגד ארבעה ועשרים אלף שבטו של שמעון בדבר שהעליונים ודרי מטה לא יכולין לחייבו, רק למען קנאת ה' צבאות, לכן גם הוא מעתה לא יעמוד תחת שלטון מעליונים או מתחתונים רק תחת שלטון וממשלת הבורא ית"ש לבד ושום נברא לא יהי' לשטן ולמפגע נגדו, וכיון שעיקר מלחמתן של בני אדם הוא מלחמת היצר והוא הושת להשטין ולמפגע בבריותיו לכן כאשר לוקח ממשלתו ממנו אין לך שלום גדול מזו וזהו ששלח לו הש"י הנני נותן לו את בריתי שלום, שמעתה אשביתהו ואפירהו ממנו מכל וכל ולבל יעלה הכורת עליו ולבל יחשיכהו במחשכי מזימותיו ותחבולותיו ובשגם שכבר הודעתי [לעיל באו' ה] שזאת נודע לכל משכיל שתמימי'וישרי' לא יחפצו בעבודה כזאת שלא ימצא בהם התנגדו' מה ומאוד בחלה נפשו בעבודה פשוטה כזאת, אולם נבונה ונשכילה הלא גם בעבודה שיש בה התנגדות היצר ותחבולותיו הלא לא תמצאנה ולא תכוונה רק טרם שהחל לעשות רצון קונו הן בלימודו הן בעשותו אחת מן המצות שציונו, אבל כשהתגבר על יצרו והחל לעשותן שוב יהיה כל כחותיו וחושיו ורעיוניו ושכלו ונפשו מקושרים בעבותות האהבה לעשות רצון קונו בלא שום התחלקות לבב ומחשבה אחרת וכמאמרם ז"ל בכל לבביך שלא יהי' לבך חלוק עה"מ וגם בשני יצריך וכזאת הוא עבודה הכשירה הנבחרת לנחלת עובדי ה', אבל חלילה לו שישאר לפניו עוד פרסה שיסיתהו גם בשעתן כשעושה המצוה או בשעה שמתפלל לפניו כי כזאת רק עבודת הפכפך