זית רענן חלק א קפו

בעזרה ל"ד דכיון דאיסור אכילה מדאורייתא היא גופא קשי' נוקמי' ליה על חולין שנשחטה בעזרה א"ו משום דיותר מסתבר לאוקמי ליה על כל איסורין שבתורה שהן חייבי לאוין וכ"ה בצל"ח שם דרש"י ותו' פליגי בזה ולדעת התו' יותר מסתבר לאוקמי לי' על חולין שנשחטו בעזרה שהיא איסור מחיצות כמו טריפה דאיירי בקרא ועפ"ז הניח בתימא לדעת רש"י ופי' כן בקו' תוס' ד"ה חשנבע"ז דא"כ קשיא למסקנא מנלן לגמ' דחזקי' ס"ל חשנבע"ז דאורייתא כיון דמסקינן שגם חזקי' לא מפשטא דלא יאכל משמע דאסור בהנאה רק משרצים הוא דיליף ליה מדכתיב לכם וא"כ מנ"ל דחזקי' ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ומאותו הוא דיליף לי' דלמא אותו קאי על שאר איסורין שיותר מסתברא מפני שהן חייבי לאוין ולכם דשרצים איצטריך לגופי' יעו"ש ונראה דלא קשי' מידי דבתחילת הסוגיא כ"כ דלא ידעינן רק מיתורא דאותו אזי יותר מסתבר לרבוי' כל איסורין שבתורה שהן חייבי לאוין מפני שיותר ראוי להחמיר בהם מן איסורי עשה אבל למסקנא שנתחדש לן שיש עוד ריבוי דקרא מלכם דשרצים והשתא אם נימא דאותו קאי על כל אשבת"ו ולכם לגופי' הרי ממקום שבאת להחמיר על ח"ל הרי סופו להקל שאין לוקין עליו כיון שהוא רק מכללה דלאו הבא מכלל עשה לכן יותר מסתבר להחמיר בח"ל וללמוד איסורי הנאה משרצים דכתיב ללאו דידי' בהדיא ואותו על חולין שנשחטו בעזרה ונמצא שמחמירין בחייבי לאוין כדינן ובלאו הבא מכלל עשה כדינו איברא אם סלקנו הקושי' מחזקי' אזי תסוב על ר"א למסקנא כיון דלדידי' ליכא לאפלוגי בין לא תאכל ללא יאכל נימא דכל איסורין שבתורה ילפינן משרצים כי היכא דיתחייב מלקות ואותו על חולין שנשחטו בעזרה וגם בל"ז צ"ל דמנ"ל לרש"י ולרמב"ם לפרש דאסור באכילה מדאורייתא ולא מפרשי לי' כפשטא דחשבע"ז בכללו לאו דאורייתא הן באכילה והן בהנאה אולם על קושיא הראשונה מודע לבינה תקרא שהן הן הדברים שהאיר לנו המגיד באורו הצח והבהיר דר"א ס"ל דמצד הסברא ג"כ אין לוקין על כל הנאות במידי דחזיא לאכילה משום דגבי אכילה נידון כמו שלא כדרך הנאתן והשתא אם נימא דיליף משרצים דבכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה אזי יתחייב במלקות דמסתמא איסורי' דהנאה קאי להוציא הדבר מהתירא דכתיב בנבילה בהדיא או מכור והשתא נילף משרצים דאסרה רחמנא במכירה במידי דחזיא לאכילה ככל איסורין שבתורה וילקה עליהם מדכתבי רחמנא ללאו בהדיא וזהו דדחקו לר"א להעמיד הדבר נגד סברא הפשוטה ומשום האי טעמא ס"ל דמאותו הוא דילפינן לכל אשב"ת [ולכם דשרצים איצטרך לגופא] וכיון שכן תו בלתי אפשרי שיתחייב מלקות על כל הנאות אפי' במידי דלא חזיא לאכילה ועומד רק למכירה ולמשיחות עורות כיון שכולם הוא מאותו דנילף להו ונידון רק כמו לאו הבא מכלל עשה וכיון דנודע הדבר דאפי' במידי דחזיא לאכילה אין לוקין בחמץ בפסח ובשור הנסקל לר"א דפסק הרמב"ם כוותי' הדר דינא ונילף לכלאי הכרם ובשר בחלב דאין לוקין עליהם מק"ו מחמץ דהשתא חמץ שחייב כרת על אכילה אין לוקין על הנאה מכש"כ כלאי הכרם ובשר בחלב שהן בלאו לחוד שאין לוקין על הנאה וא"ל דשאני כלאי כרם ובשר בחלב **(דיני מלקות אין נוהגין בזה"ז)** שלוקין על אכילתן גם שלא כדרך הנאתן ומשום האי טעמא אפ"ל דלוקין גם על הנאה משא"כ בחמץ דכשם דאין לוקין על שלא כדרך אכילתן ה"ה שאין לוקין על הנאה כסברת המגיד הנ"ל דליתא דהשתא דילפינן בחמץ מאותו אזי אין לוקין על כל הנאת אפי' במידי דלא חזי' לאכילה ועומד למכירה דכל הנאת נתרבו רק מלאו הבא מכלל עשה [רק דסברת המגיד מוכרחת מתוך הסוגיא דאל"כ תיקשה קושי' הנ"ל לר"א דמנ"ל דילפינן מאותו וחולין שנשחט בעזרה ל"ד דילמא משרצים הוא דילפינן להו לכל אשב"ת] ומהנאת כאלו שפיר מצינן למילף מק"ו לבשר בחלב וכלאי הכרם שגם דלוקין בהם אפי' שלא כדרך אכילתן מ"מ לא חמירא שלא כדרך אכילתן דידהו מכדרך אכילתן וכדרך הנאתן דחמץ והשתא דאין לוקין בחמץ על הנאה אפי' במידי שהוא כדרך הנאתן מכש"כ בשר בחלב וכלאי הכרם וא"ל דמ"מ יש לפרוק על הקו' גופא דמאי לחמץ שאין לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן משא"כ בב"ח וכלאי כרם דאפ"ל דרמב"ם ס"ל כתירוצא בתרא דיבמות ע"ג דכרת עדיפא ועי"ש בתוס' ד"ה שכן מחפ"ז [וכעין קו' זו מצינן בסוגין בפ' כ"ש כ"ג ע"ב דילפינן לגיד הנשה דמותר בהנאה מק"ו דחלב שעונש כרת ולא פרכינן מה לגיד שכל אכילתו הוי כעין שלא כדרך אכילתן דאין בגידין בנותן טעם גם מה לגיד שחייב אפי' בכ"ש אלמא דכרת עדיפא] ולפ"ז מתורצי' כל הקו' הנ"ל כמובן גם מה דקשי' דהו"ל א"ב לענין הנאה דלר"א אין לוקין ולחזקי' לוקין שהרי השתא גם נפקותא זו עצמה מידע ידעינן רק מחולין שנבע"ז שהוא מדס"ל לר"א למסקנא דמאותו הוא דילפינן לכל איסורין שבתורה וחולין שנשחטו בעזרה ל"ד ותיקשה לן הא גופי' מנ"ל ואדרבה הוי לן למילף לכל איסורין שבתורה משרצים ואותו קאי על חולין שנב"ע וכו' א"ו שגם מסברא אית לי' לר"א דאין לוקין על הנאה במידי דחזיא לאכילה וכיון שכן אבוהון דכולהון הוא חולין שנב"ע וממנו ידעינן ממילא דאין לוקין לר"א אפי' במידי דלא חזיא לאכילה

ב ואת אשר בקשנו לידע מקור הדבר לפירושו דרש"י ורמב"ם דס"ל דחולין שנב"ע ל"ד לאיסור הנאה נראה דממקומו מוכרע שהרי למסקנא דגמרא שייטי דסוגי' הן לחזקי' והן לר"א קאי רק על חמץ בפסח ושור הנסקל כדאיתא להדיא דף כ"ג ע"ב וקשה שהרי עפ"י הלכות קבועות השנוין בחולין קט"ז ע"א דחדא מתרתי אפי' כל דהו, פרכינן וחדא מתלת אז הדר דינא ואתיא במה הצד פרכינן כל דהו ואי לאו קולא וחומרא פרכינן כל דהוא לא פרכינן וא"כ נילף לחמץ דאסור בהנאה מק"ו מערלה ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסור בהנאה חמץ בפסח שנעבדה בה עבירה שהרי עבר בבל יראה אינו דין שאסור בהנאה וכי פרכת מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר כלאי הכרם יוכיח שהיתה בו שעת הכושר שהרי עקרן נאסר וכי פרכת מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן נימא ערלה תוכיח וחזר הדין ואתי במה הצד ולית לן אפי' פרכא כל דהו דל"ל מה להנך שכן גידולי קרקע שהרי חמץ ג"כ כמוהם והשתא דידעינן מק"ו שחמץ אסור בהנאה אזי הדרינן למילף גם לשור הנסקל מתלתא מערלה וכלאי כרם וחמץ בפסח דתו לא פרכינן כל דהו מה להנך שכן גדולי קרקע שהרי דבר הלמד מק"ו הדרינן למילף מיני' בק"ו כדאיתא להדיא בזבחים דף נ' ע"ב ע"ש בגמרא דבר הלמד בק"ו וכו' וכאשר אמרתי קושיא זו לפני בני הנחמד שליט"א התעורר בזה בתרתי חדא שהרי מתחלה כשבאנו ללמד על חמץ בפסח מק"ו דערלה וכלאי הכרם א"ל שור הנסקל יוכיח שנעבדה בו עבירה ומותר בהנאה ועוד דהאיך אפשר למילף לשור הנסקל מתלתא דאיזהו מהם יהי' בסופו אם נימא חמץ כדפרכינן מה לכלאי כרם שכן אסורין שלא כדרך אכילתן אמרינן חמץ תוכיח אכתי איכא למפרך מה לחמץ שכן ענוש כרת ואכתי בעינן למיהדר ולומר ערלה וכלאי הכרם יוכיחו והדר הדין ואתי במה הצד וכיון שכן הרי פרכינן כל דהוא מה להנך שכן גידולי קרקע וא"א כלאי כרם יהי' בסופו אכתי איכא למפרך מה לכ"כ שכן לוקין עליהם שלא כדרך אכילתן וחזר הדין ואתי במה הצד ופרכינן כל דהו והשיבותי לו על ראשון ראשון דל"ל שור הנסקל יוכיח שהרי בשור הנסקל ידעינן בלאו הכי שאסור בהנאה מדכתיב ובעל השור נקי רק דטרם דילפינן לשור הנסקל אזי לא ידעינן להנאת עורו והשתא דילפינן מלימודא אחריתא דאסור בהנאה מוקמינן לקרא להנאת עורו ומה שהקשית דאיזהו מהם יהי' בסופו אמרתי שחמץ יהי' השלישית והוא דלדידן דפסקינן כסתם מתניתין דאלו עוברין דחמץ שע"י תערובות הן בלאו ואין בהם כרת ולדעת רש"י ורמב"ם בפ' מה' חמץ ומצה עוברין עליהם בבל יראה ועוד שהרי עיקר פלוגתיהו דחזקי' ור' אבוהו קאי אליבא דר' יהודא ור"י ס"ל דחמץ לאחר זמנו הן בלאו ואין בו כרת ושפיר