זית רענן חלק א קפה

אלא לאחר שנתערבו דהוי רק ספיקא דרבנן דא"כ מאי היקשה הש"ס ביומא נ"ה ומי חיישינן וגם היכא ס"ד מעיקרא לבני מערבא דחיישינן משום חטאת שמתה בעלי' דהא כיון שנולד הספק לאחר שנתערב הוי רק ספיקא דרבנן דמדאוריית' בטיל ברובא אך דמטבע חשיבי ולא בטילי וגם על המקשין קשה דמנ"ל להקשות מחמת דלא חיישינן דיש בזה כמה עקולי ופשורי כמבואר בתוס' שם דהא בהגיע לגבורות חיישינן דהא אף אם ניחוש ג"כ לית לן בי' ולא מידי אכן יש לומר דאנן לר' יהודא קיימינן ועליו סובב כל הש"ו דא"ל דלא הי' שופרות לקינים חובות ור"י סבר דמין במינו לא בטיל א"כ לא שייכי כלל סברות המ"כ וב"י הנ"ל וס"ל למ"כ כמסקנת ר"ת בתוס' זבחים ע"ג ד"ה ר' יהודה דאפי' ביבש ל"ב לר"י במ"ב

ומעתה מרויח לן בזה ליישב קושיות תוס' שם דהא בהגיע לגבורות חיישינן דהא גם בהגיע לגבורות לא חיישינן אלא מדרבנן כמובן מתירוצם דמדאוריית' מה לי איסור לאו או איסור כרת [ועיין יבמות פ"ב ע"א כל בדאו' לא שייך בין איסור לאו לאיסור כרת] וכיון שגם בהגיע לגבורות ל"ח אלא מדרבנן ובאיסור דרבנן גם ר"י מודה דבטיל כמבואר להדי' חולין צ"ט ע"ב עיי' תוס' ורשב"א שם דגם לר"י מהני ביטול בציר דרבנן והדר דינו של המ"כ לדוכתי' דהא אף דרבנן חשו לספק זה ולא התירו מ"מ לא עדיף מספק דאורייתא דהיכא שלא נודע עד אחר תערובות ויש לו ספק אכל חדא וחדא אזי אמרינן כיון דמדאוריית' הלך ואזיל ופקע איסורא ע"י ביטול ולא הוי אלא כספיקא דרבנן היכא שלא נודע עד לאחר התערובות כיון שעיקר הנידון לא הי' על הספק בפני עצמו כן ה"נ בהגיע לגבורות דכ"ז שהי' בפני עצמו הי' חי וספק הוא רק על התערובות משום דמטבע חשיבי ולא בטילה עיין היטב אכן היכא דאיכא לברורי ולבדוק לא עדיף מס"ס שמבואר בש"ך סי' ק"י ס"ק ויו דמחויב לבדוק ואף דדברי רשב"א עצמם שם חולין איתא בס"ס שהוא ע"י ביטול ומבי' ראי' בש"ך הנ"ל מהגהת מיימוני היכא דהוכר האיסור ולפ"ז נוכל לומר דדווקא ס"ס שהוא ע"י ביטול דאפשר להכיר האיסורו לית לי' דין ביטול אבל לא בשאר ספק ספיקא וצריך לעיין באחרונים אם לא השיגו בזה ואין הפנאי מסכים עמדי ובפרט בנ"ד דאיכא חזקה דמסתבר כאשר ביארנו לעיל ובכה"ג איתא להדי' בפ"ח דטהרות משנה ח' מי שדרסה אשה על בגדו וכו' אם מכירתו שאוכל בתרומה כליו טהורין ואם לאו ישאלנה הרי דבחזקה המסתבר א"צ לשאלה אפשר לומר דחזקה זו שלא יעבור על לפני עור עדיפא ולהכי נראה לי דצריך לבדקו לאחר שחיטה דלא גרע מבדיקת הריאה דחשו למיעוט המצוי ועיין בפ"מ סי' כ"ט שמביא בשם הפ"ח דגם לדעת התוס' שייך לבדוק ואין לחוש לשמא נתרפא דכל כה"ג דאיכא ספיקא טובא בוודאי לית לן לחוש ולהכי בתוך י"ב חודש מן הקזה ואילך יש לבדוק את הטחול גם נראה דכל היכא דיש באפשרות לתקן שלא יקנה רק מה שהא"י מביאו א"כ כיון דפי' שלא בפניו אזלינן בתר רובא ולחוש לדעת הרא"ש דחייש שמא יקח מן הקבוע דכיון דלא אפשר בפרט דאיכא ספק טריפה אין צריך לחוש ועוד הארכתי בזה ליישב כמה קושיות אשר הרעישו בזה אולם לנחיצת הבע"ד ואפיסת הפנאי קצרתי בכמה דברים ואשר יש לגמגם קצת רמזתי במילות קצירות כן נלפענ"ד להלכה כשיש עוד איזהו סניף לצרף להתירא אם לא במקום ובגלילות שכבר נהגו לאיסור אין לזוז ממנהגם שקיבלו להחמיר על עצמן: הלכה יוד סימן א בדיני איסורי הנאה שלא כדרך הנאתן

א עיין רמב"ם פ' ח' מהלכות מאכלות אסורות ה' ט"ז וז"ל כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן וכו' אינו לוקה] וכו' וז"ל המ"מ פרק כ"ש כל אסורין שבתורה אין לוקין **(דיני מלקות אין נוהגין בזמן הזה)** עליהם אלא דרך הנאתן וכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתיקונו ועוד יתבאר פי"ד ואפי' סיכה שהיא קרובה לשתיה אמרו בגמ' גבי רבינא שהיה סך בתו בפירי של ערלה במקום חולי שאין בו סכנה דלאו דרך הנאתן הוא ולפ"ז הרי איסור הנאה כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו עכ"ל והקשו עליו שהרי גם בכלאי הכרם ובשר בחלב פוסק כן שאין לוקין על הנאה אע"ג דלוקין על אכילתן אפי' שלא כדרך הנאתן ועוד דמצידי' תברא דהא מדאית' בכ"ש דאין לוקין אלא דרך הנאתן למעוטי מאי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור דמשמע להדיא כמבואר ברש"י שם דדוקא בכהאי גוונא הוא דפטור אבל אם עשה מהם נרות להדלקה ומשח בהן עורות דחייב מלקות מדאורייתא ועוד דהא תינח במידי דחזיא לאכילה אבל במידי דלא חזיא לאכילה כגון קשין ועצים של ערלה וכלאי הכרם שאין עומדין אלא להדלקה אמאי אין לוקין עליהם ולפום ריהטא נראה דטעמא דהרמב"ם משום דפוסק שם בפ' ט"ו כר"א וכל איסורין שבתורה ילפינן ממה דכתוב בטריפה לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ולאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו ובזה יתורצו הקושי' הנ"ל דהא דאמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה וכו' שאם הניח חלב של שור הנסקל וכו' אבל בשאר הנאות לוקין משום דר' יוחנן ס"ל כחזקי' כמבואר בירושלמי בפ' כ"ש ובפ"ג דערלה ולחזקי' דיליף מדכתיב לא יאכל הרי הוא כאלו אסרה התורה בפי' בהנאה כמו באכילה. וכ"מ באחרונים אולם עדיין תקשה לן מכלאי הכרם דכתיב בפי' פן תוקדש וכן בשר בחלב דכתיב ג' פעמים לא תאכל אמאי אין לוקין ועוד דא"כ אמאי לא מתרץ לקמן דף כ"ג ע"ב שהקשה מ"ב הוי לן למימר דא"ב דלחזקי' לוקין ולר' אבוהו אין לוקין ונראה לתרץ דברי המ"מ הנ"ל על מכונם והוא שבעוצם בינתו הציץ מן החרכים לאחר כל השקלי וטריא שבסוגיא זו ומה שיש לישא וליתן בזה ולאחר כל זה א"א לנטות אנה ואנה עד דלמסקנא דמילתא צריכין לתקוע ליתד ולציר מושגב דחזקי' ור"א פליגי בזו הסברא והוא שהדעת נוטה דעיקר הנאה דאסרה רחמנא הן לחזקיה והן לר"א קאי על מכירה או להאכילם לבהמה דהתירו דנבילה דכתיב בקרא להדי' או מכור וכו' וכן בטריפה דכתיב לכלב תשליכון אותו כן איסורא דאסר' רחמנא מריבוי דקרא רק דחזקי' ור"א פליגי בזו הסברא עצמה דחזקיה ס"ל כיון דאסרה רחמנא להנאה שוב יסוב פני הנידון רק על כל הנאות האפשריות בזה וכיון דלגבי שאר הנאות הוית מכירה או מאכל בהמה כדרך הנאתן אזי לוקין על הנאה זו אפי' בדברים שאין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן דכל הנאות לגבי אכילה דמי לשלא כדרך הנאתן מ"מ כיון דדנין על כל הנאות בפ"ע ולגבי שאר הנאות הרי הנאה זו דמכירה כדרך הנאתן וכן ס"ל לתוס' לדינא לקמן דף כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה הכל מודין וכו' וז"ל והא דל"ק ה"מ בב"ח שמא משום דאין מזהירין מן הדין הרי להדיא דשאר איסורין דלא אתיין בק"ו לוקין על הנאה ור"א ס"ל שהכל נגרר אחר אכילה דכתיב בהדיא ולגבי אכילה הרי כל הנאות נידונין כדין שלא כדרך הנאתן וההכרח אשר יאלצנו בזה לדעת הרמב"ם והוא שהרי נראה להדיא מדעתו הגדולה דס"ל לדינא כדעת רש"י דלר"א חולין שנשחטו בעזרה ל"ד היינו לאיסור הנאה שבו אבל השחיטה ואכילה אסורין מדאורייתא עי' פ' ט"ז מה' מאכלות אסורות ה' ו' וז"ל או של חולין שנב"ע שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם דקדק וכתב דרק הנאה הוא מדבריהם ועיין בשער המלך פ"א מה' חמץ ומצה שהוכיח כן בכמה וכמה ראיות נכונות ולדבריהם צ"ל בפשיטות הסוגיא דכל כמה דאפשר למוקמי יתורי דאותו על כל איסורין שבתורה מוקמינן ליה על כל איסורין שבתורה דאיסורן איסור לאו ולא על חולין שנשחטו בעזרה דאסור רק מלאו הבא מכלל עשה וכן מוכח להדי' מתירוצא דגמ' דמשני ואידך חולין שנשחטו