זית רענן חלק א קעא

שחולק על ר' יוחנן כדמשמע להדי' מפרש"י שם דאי תימא דפליג עלי' דר' יוחנן בזה הו"ל למיפלג בהדי' ומדנקט בסתמא דלאחר זמנו מותר משמע דכר' יוחנן ס"ל דמותר אפי' בנותן טעם ומעתה איך אפשר לומר דרבא פליג על כולהו אמוראי ועוד שהרי גם מדברי רבא עצמו דנקט בסתמא דלאח"ז מותר משמע ג"כ דל"פ עלי' דר' יוחנן בהא ועוד דמשמע מדברי רש"י שם בד"ה כר"ש דקו' הגמרא ומי אמר רבא הכי קאי לר' יוחנן יוע"ש ועוד דכלל גמור הי' בין לס"ד ובין למסקנא דכל היכא דקתני בסתמא מותר דמשמע אפי' בנ"ט דאל"כ לא הוי לי' למיסתם וליתני כי היכא דלא ניטעה להקל באיסורין אלא היכא דמוכח להדי' מנושא המאמר זה עצמו וממקומו מוכרע כוונתו דאעפ"כ אוסר בנ"ט ומש"ה לרב כיון דפסק ותני דשלא בזמנו במינו אסור הרי מוכח להדי' דכר' יהודה ס"ל בלאחר זמנו כמבואר שם בגמרא שגם לאח"ז אסור מדאורייתא תו לא נזהר בלישני' ונקט דבר והפוכו בסתמא דשלא במינו מותר שהרי גם עור לא ישגה בזה וידע דמ"מ בעי ס' דמדוע יגרע מכל איסורין שבתורה אבל לרבא דקתני בין במינו בין של"ב מותר בסתמא דאיכא למיטעי דמותר לגמרי משום דס"ל כר"ש וממקומו לא מוכרע להיפך לא הוי לי' למיתני בסתמא א"ו דקושטא דמילתא דמותר לגמרי וכשתדייק תמצא עוד כדמות ראי' מזה לדברי שגם רש"י ס"ל כתוס' ורשב"א הנ"ל דכל שאיסורו אינו אלא מדרבנן אזי גם לר' יהודה בטיל דאלת"ה קשי' להיפך לס"ד דהשתא דר"ש קנסא קניס אפי' בחמץ שע"י תערובת מנא לי' לרש"י לפרש במאי דשקיל וטרי מעיקרא לרב במאי עסקינן אילימא בנותן טעם שלא בזמנו של"ב מותר הא יהיב טעמא וכו' וז"ל ורב מדקאמר שלב"ז במינו אסור גלי דעתי' דכר' יהודה ס"ל דאמר אף לאחה"פ אסור דמנ"ל לרש"י דכר"י ס"ל שהרי גם כר"ש אתי' לי' שפיר ואפ"ה קשי' לי' דמ"מ הו"ל למיסר בנ"ט גם בשלא במינו ובמינו הוא דאוסר אפי' במשהו דכר' יהודא ס"ל דמב"מ במשהו ואפי' באיסור דרבנן דבשלמא בגמרא עצמו דמסיק ושלא בזמנו במינו אסור כר' יהודה דמשמע דס"ל ג"כ בזה כר' יהודה דלאחה"פ מדאורייתא [דאי אמין במינו קאי כבר נשמע מחמץ בזמנו] היינו משום דקאי למסקנא שע"י תערובת לא קנסינן לר"ש אבל לס"ד מנ"ל לרש"י להוסיף זה בפירושו דגם לר"ש ניחא והו"ל לרש"י לשתוק מזה אי לאו דקושטא דמילתא כן הוא דלר"ש דס"ל דלאח"ז אסור מדרבנן שיאסור במינן במשהו אפי' ס"ל כר"י בהא דמין במינו במשהו דבאיסורין דרבנן מודה ר"י

ב עיין בתשו' הגאון הקדוש מוהע"א זלה"ה סי' ך"ז אב"ה בש"ך הנ"ל [סי' ק"ב] כתב אאמ"ו נ"י בגליון במ"ש דבכלי שנתערב דיש להשהות הכלים עד אחר מעל"ע דאז שרי מה"ת וזה לשונו הא קיי"ל (בסי' ק"ג) דבנטל"פ בעינן ג"כ רוב אלא דמבשל בכלי שאינו ב"י סמכינן דאיכא רוב נגד פליטה ולא אמרינן בזה לא ידעינן כמה נפק מיני' [עיין ש"ך סי' ק"ג ס"ק ה'] וא"כ ההיתר דאינו ב"י יהי' ג"כ משום ביטול וממילא מותר מיד מטעם ביטול גם בדברי הרשב"א עצמו דנקט הטעם כיון דצריך הוצאות להגעיל לא הוי דשיל"מ הא גם בלא"ה גם אם יגעיל הא יחזור ויבלע מהמים עם הבליעה בכולו ומה"ט צריך באמת שיהי' המים ס' נגד הכלי וא"כ אף בהגעלה צריכים לדון ביטול הבליעה במים ולא מיקרי ישל"מ כיון דסוף סוף ההיתר רק מכח ביטול ולומר דימתין עד אחר מעל"ע ויגעיל הא לרשב"א לשיטתי' גם בפגם ההיתר רק מכח ביטול וצ"ע עכ"ל בגליון ונלפענ"ד דלכאורה נראה מדברי רמב"ן בפ' כ"ש בטעם השני דחמץ בפסח מיקרי דשיל"מ משום שע"י תערובת לא קניס הרי דאע"ג דגם לאחה"פ יהיה ג"כ משום ביטול אפ"ה לא בטיל מיד משום ביטול וגם הר"ן לא פליג בזה אלא מט"א דז"א דהתם לאו משום ביטול הוא שהרי אפי' באינו מינו סגי ברובא לחוד אלא כיון דרובא דהתירא לא קנסינן התירא אטו איסורא ועוד דהשתא מצה כיון לביטול מדאורייתא ולאחה"פ לא מצרכינן לביטול רק מדרבנן [רק דלטעם הראשון שם סגי כשיש לו מתירין מדאורייתא אע"ג דמדרבנן אסור מיקרי יש לו מתירין ולטעם השני בעינן שיהיה לו מתירין גם מדרבנן] אבל באינו ב"י וכן בהגעלה שגם אח"כ צריכין לבא לכלל ביטול מדאורייתא שהרי גם באינו ב"י שהוא נותן טעם לפגם אבל נגד ממשו של הפליטה צריכין לכלל ביטול מדאוריי' [שהרי ראוי לגר אלא דטעם פגום לא אסרה רחמנא ול"ש בי' טכ"ע] וגם אין להשיב ולומר דבכלי לא תפליט ולא בלע ממשו רק טעמא לחוד [וכן נראה לפ"ר מדמתירין נ"ט בר נ"ט דהתירא בכלי דבממשו ל"ש נ"ט בר נ"ט כאשר העיר בזה כבוד אחי הרב החרי"ף והבקי מו"ה ת"י נ"י] וכן משמע בתש"ו הרשב"א סי קך"ט וז"ל ומ"מ ב"כ וב"כ מסתבר' שהוא מותר שלא אמרו אלא בבשר ודגים שהבשר פולט דם ממש, אבל הכא אינו פולט דם ממש אלא טעם בלבד וכדאמרינן בנותן טעם ואין אומרים בכי הא שפולט הכלי דם ובולעים הדגים וכו' עכ"ל שהרי תנינן להדי' דמנכה לו מן הבלע ובכלי ישן דשבע מלבלוע אפ"ה נאסרה ע"י בישול משום דפלט והדר בלע כמ"ש הט"ז בסי' ל"ג ס"ק ב' ואמנם לאחר עיון נראה בשגם דע"י הגעלה נמי צריכי' לבא לכלל ביטול אבל מ"מ לאחר חילוף הטעמים שנתחלפו ע"י הגעלה הרי כל מה שנתבשל בו אח"כ שם התירא חייל עליהם מדינא משום נ"ט בר נ"ט דהתירא ואע"ג דמעיקרא צריכין לדון משום ביטול מ"מ נידון על סופו שסוף הדבר שע"י חילוף הטעמים מותר התבשיל משום נ"ט בר נ"ט וגדולה מזה מצינן בט"ז סי' ק"ג ס"ק י"ו שגם שהכף קיבל טעם משובח ותחבו בתבשיל דהתירא שהבלוע שבכף נותן טעם לפגם בתוכו שהקדירה מותרת משום נ"ט בר נ"ט דהתירא ועיין לקמן אולם קו' הראשונה עודנו בתוקפו לכן נראה דבל"ז יש להבין בהא דאמרינן דאב"י מותר משום נטל"פ דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י ומקשינן שם דף ע"ו מכאן ואילך לשתרי ומשני משום גזירה אטו ב"י ובדיעבד התבשיל מותר אפי' כשבשל בו במזיד וקשה כיון דמשום ביטול הוא דנחתינן בי' לדעת רשב"א הנ"ל לבטל ממשו של פליטה וכשבישל בו במזיד הוי לן למיסר מיהת על המבטל כמו דפסקינן בסי' צ"ט בי"ד שם וגם על המקשין שהיקשה מכאן ואילך לישתרי הו"ל למימר משום דאין מבטלין איסור לכתחילה ול"ל למימר משום גזירה ובזה מקטין איסורו לדיעבד [וא"ל משום דאין כוונתו לבטל האיסור כי אם לבשל בתוך הקדירה כמ"ש הפוסקים ברגלי דבורים בתוך הדבש שהרי בבלוע בכלי דלא סגי בלאו הכא לא מהני כוונתו בזה שהרי בפסחים גבי קדירות בפסח ישברו דמקשינן שם ואמאי לשהינהו אחה"פ וליעבד בהן שלא במינו היקשו בתוס' שם וכל הראשונים דמאי קו' דהא אין מבטלין איסור לכתחילה ותירצו שם זה בכה וזה בכה בתירוצים שונים ולית מאן דמתרץ משום דאין כוונתו לבטל וכן קשי' על הרשב"א שפוסק בכלי שדרכו להשתמש בתוכו בשופי דמותר לכתחילה להשתמש בתוכו אפי' כשהיא ב"י דהא א"מ א"ל וכן הוקשה בעצמו במה"ב מובא בט"ז סי' צ"ט ס"ק ותירוצו צ"ב ואינו מובן וממותק כל הצורך שתירץ דבאיסור משהו מבטלין הכי יעלה על שהדעת יתירו לו לבטל משהו בעינא ונראה דעיקר כוונתו דבלוע בכלי שאני שאין הנדון על הכלי עצמו רק על התבשיל שיתבשל בתוכו ואז הרי עתידה הבלוע להתבטל וכיון דסופו להתערב ולהתבטל דנין אותה כאילו כבר נתבטלה [וכעין דמצינן בסי' קי"א בשתי קדירות של אדם אחד] תו ל"ש ולדון משום דאין מבטלין שהרי נידון הבליעה בכלי כאילו כבר נתבטלה וה"ט דרשב"א בכלי שדרכו להשתמש בשופי דכיון דבכל בישול שעתיד להתבשל בתוכו יתבטל האיסור הרי נידון כאילו כבר נתבטל [ולפוסקים החולקים עליו שם משום טעמא אחרינא דכשם דגזרינן על אב"י אטו ב"י ה"ה בכלי שדרכו להשתמ' בשופי אטו כלים אחרי'] והשתא דאתינא להכי מתורץ היטב גם קו' הראשונה על דברי ש"ך הנ"ל כיון דכל סברתו משום דהשתא האיסור בעצמו חמיר רק דאתינן עלה משום ביטול והרי ישל"מ שימתין עד לאחר מעל"ע ואע"ג שגם באב"י אסור לכתחילה מ"מ כבר קלוש איסורי שאינו אסור אלא משום גזירה לחוד שוב ל"ק שהרי גם אז צריכין לבא לכלל ביטול דשאני ביטול דהשתא