זית רענן חלק א קסח

נתערב כולו וכמ"ש א"כ כשנדר לאחר שנתערב נמי נימא הכי וי"ל ולקמן יתבאר

ד עיין שם בר"ן פ' כ"ש דפליג על הרמב"ן דס"ל דמש"ה מיקרי חמץ כדבר שיל"מ כיון דפסקינן כר"ש דלאחר זמנו מותר בהנאה אע"ג דמ"מ אסור מדרבנן זהו להחמיר עליו אבל לא להקל עי"ז ואזלינן בתר דינא דאוריי' ור"ן חולק עליו כיון דכל עיקר דינו דמשל"מ דל"ב הוא רק מדרבנן וכיון דמדרבנן מיהת אסורה הם אמרו והם אמרו ויש להקשות לרמב"ן מהא דאיתא בב"מ נ"ג במעשר שני פחות משו"פ שנתערב בחולין דבטיל ברובא משום דכל שהוא פחות משו"פ אי אפשר לפדותו והוי כדבר שאין לו מתירין ומקשינן התם ונייתי איסר (והדר הו"ל כשיל"מ) ומשני דילמא אתי לאתויי פרוטות דאע"ג דגזירה מדרבנן הוא אפ"ה נידון משום זה כדבר שאין לו מתירין ולק"מ דהתם גבי חמץ דגזרו רבנן על כל חמץ שעבר עליו הפסח שיאסור בהנאה ועתה נתגלגל הדבר לדון על חמץ שבתערובות אם נדמהו לישל"מ או לאין לו מתירין כיון דמדרבנן אסור בזה המציא רמב"ן כיון דתקנתא דרבנן יש לו מקום בחמץ בעינא שרק על חמץ בעיני' התקינו לאוסרו ומש"ה כאשר הוסב פני הדבר לדון על חמץ שנתערב אמרינן שפיר דנידון כשיל"מ אף אם ר"ל דאזלינן בזה בתר מעיקרא ולא בתר השתא משנתערב אפ"ה נידון כדבר שיש לו מתירין דאזלינן בתערובות הזה בתר דינא דאורייתא אבל התם במעשר שני דכל עיקר תקנתא הוא רק כשנתערבה דהיכא דאיתא בעינא ל"ש תקנתא זו כלל וכיון שהתקינו בתערובות עצמו שלא יפדה משום גזירה תו אי אפשר לומר שיהי' כדבר שיל"מ שהרי חזינן דניחא להו בביטול משיפדה בכל גוונא דמשכחתן לן

ה איברא עדיין תקשה לן מהא דאיתא שם ע"ב בנכנס לירושלים ויצא דבטיל ברובא דמוקמינן שם דנפול מחיצות והוי כדבר שאל"מ דאי אפשר למיהדרי ולאכלה בירושלים ומקשינן והאמר רבא מחיצה לאכול דאוריית' ולקלוט מדרבנן וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות וכו' ומשני לא פלוג רבנן בין איתנהו וכו' ולדעת רמב"ן קשה הן מקו' הגמרא והן מתירוצא דכין דמחיצה לקלוט מדרבנן יש לו מקום היכא דלא נתערב כמו בחמץ והיכא דנתערב ליזל בתר דינא דאורייתא ולא ליבטל ונראה לחלק דהתם בחמץ שגם עכשיו דאסרוה רבנן לאחה"פ כיון דמדאורייתא הותרה ממילא כשעבר עליו הפסח וגם עתה דאסרוה רבנן מ"מ כבר ניצל מאיסור' דאורייתא דחמירי טובא ולכן מיקרי בפסח דבר שיש לו מתי' שהרי כשיעבר עה"פ יונצל מעונשא דרחמנא מידי איסורא דאוריי' משא"כ התם דכל התירא דידי' רק ע"י מעשה שיוציאנו ויפדנו וכיון דמדרבנן אינו רשאי לפדות הרי איסורא דידי' כדקאי קאי ולא נגרע גם מאיסורא דאורייתא שמץ מנהו: סימן ב

א יש להתבונן לאשר כבר נתבאר לעיל דבעינן שיהי' לו מתירין מתחילה ועד סוף וכל היכא דמעיקר כשהיתה בעינא היה לו מתירין ולאחר שנתערבה נסתלק ממנו שמא דהתירא בטיל ברובא כדמוכח מב"מ נ"ג גבי מע"ש וכן להיפך לדעת ר"ן פ' ע"ש גבי חמץ ולגבי שאר דברים שאינן מתבטלין כגון בחתיכה הראוי' להתכבד ודבר שבמנין אזלינן בכל הצדדים להחמיר דהיכא דמעיקרא היה דבר שבמנין ולאחר שנתערב נסתלק ממילא חשיבותי' ע"י תערובות דהתירא אפ"ה לא בטיל כמ"ש בהג"ה בא"ח סי' תרע"ג עמ"ש לעיל בדין הדברים שאינן מתבטלין בסי' א' אות יו"ד וכן להיפך היכא דמעיקרא לא היה ראוי' להתכבד ובאם תתבטל תהי' ר"ל דלא בטיל שכל עיקר דינו דר"ל הוא בכה"ג כגון בחתיכה נבילה ובחטאת טמאה ומדינא יש להחמיר ביותר בדבר שיל"מ משאר דברים שאינן מתבטלין שהרי בדבר שיל"מ אזלינן להחמיר אפי' בספיקא דרבנן משא"כ בשאר דברים שאינן מתבטלין ובזה יהיה להיפך דבשיל"מ אזלינן בכל צד מהצדדים להקל עד שיהיו לו מתירין מעיקרא קודם שנתערב וגם לאחר שנתערב ובשאר דברים שאינן מתבטלין מחמירים מדינא אפי' בצד אחד מהצדדים ולדעת הר"ן דטעמא דדשיל"מ משום מין במינו הוא דלרבנן אזלינן בתר שם איסור והיתר דשם ההיתר הוא דמבטל את האיסור ולכן בדשיל"מ כיון שגם האיסור יתהפך לשמא דהיתרא ואינם נפרדים לגמרי בשמא דאיסורא וההתירא אזלינן בתר שם העצם ומש"ה ל"ב במינו דוקא יוע"ש אפ"ל דהתינח כשיש לו מתירין מתחילה וע"ס הוא דמתדמה במקצת בשמא דאיסורא והתירא אבל לא כשמתחלק גם מזה תו לא אזלינן בתר שם העצם דמין במינו דשמא דאיסורא והתירא לרבנן ילפינן משם העצם לר"י וכשם דהתם לא יתחלף מתחי' וע"ס כן ה"ה בשם האיסור והיתר ודי בחומרא זו שהחמירו בדבר שיל"מ מפני שדומה להיתר בהיתר היכא שעומד לכך מתחילתו ועד סופו אבל לא כשיתחלף גם בזה דאזי נפרדים טובא זה מזה בשמא דאיסורא והתירא אבל לדעת רש"י וש"פ דטעמא דדשיל"מ מפני דעד שתאכלנו באיסור וכו' קשה וביותר למ"ש לעיל דבע"כ צ"ל שגם הר"ן מודה לטעם זה לשנוי' דר"א בריש ביצה יוע"ש ברם קו' הראשונה נתיישב בפשטא מינה ובה כיון דעיקר טעמא נקטינן השתא משום דעד שתאכלנה באיסור וכו' דאמרינן מה לך להתמצע אחרי הביטול כלך לך אחרי ההיתר שישנו בלא ביטול וכיון שלא יגיע לו שום נזק והפסד מזה גם אם לא יתבטל תו לא סמכינן א"ע על הביטול וכיון שעתה כשנתערב נסתלק ההיתר ויפסיד כל התערובות תו לא נגרע מכל איסורין שבתורה דבטילים ברוב ומה"ט ניחא גבי מע"ש פחות מש"פ דבטיל ברוב (וכן במ"ש לעיל באוסר עליו חתיכה בקונם ונפלה כולו לתוך התערובות דל"ש ביה לדון עליו משום דשיל"מ כיון דמצד עיקר הדין אין לו מתירין דכבר נסתלק המקום לחלות השאלה דלית לן לצייר ולתור [איו ואיפה יחול התירא דקונם זה רק באם לא יבטול אזי ימצא מסלול לשאלה זו ולא ישיגנה שום פסידא מכח התערובות הזה וכבר כתבנו שאין זה נוגע כלל וכלל לכל דשיל"מ דאמרינן בכ"מ שיש לו מתירין טרם שבאנו לכלל זה דנידון בסופו דלא בטיל] אבל בחתיכה הר"ל ודבר שבמנין כגון בנ"ח בסי' תרע"ג אע"ג שבתערובות בטיל חשובתי' ממילא שפיר אמרינן דלא בטיל שהרי כשנתערבה חהר"ל או דבר שבמנין דאיסורא בגו התירא החשובין כמותה שהמבטל חשיבא כמו הבטיל אמרינן דלא בטיל מכ"ש היכא שהבטיל לבדו בעילוי החשיבות והמבטל הוא בגריעות והפחיתות שאין בכחו של המבטל לבטל החשיבות של הבטיל

ב ולתרץ קו' השני' מדוע יגרע דשיל"מ דחמירא מדברים החשובים ואפ"ה היכא שאין לו מתירין בפ"ע רק מכח התערובות דבטיל לדעת הר"ן ובעיקר דינא דראוי להתכבד דל"ב הוא רק מכח התערובות נראה כיון דכל קו' זו הוא רק לטעמא דעד שתאכלנה באיסור כמ"ש לעיל ולדיעה זו לא משכחנא פתרא לחלק בדבר שיל"מ בין מינו לשא"מ רק כמ"ש בת"ח כלל מ"ם סי' ויו וז"ל כתב באו"ה הא דחהר"ל וברי' אינו בטילה דווקא במינן אבל שלא במינן בנ"ט דומיא דדבר שיש לו מתירין דבטיל שלא במינן עכ"ל ואינו נכון דהרי הרשב"א כתב וכו' שברי' שנפלה לירקות דאינה בטילה וכו' ומה שהביא ראי' מדשיל"מ נראה לחלק דשאני התם דאין החשיבות האיסור עצמו אלא מאחר שיהי' לו היתר אח"כ לא רצו חכמים שיתבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על דבר האסור אלא על שם דבר שנתערב בו והוי כדבר שאין לו מתירין כנ"ל עכ"ל נמצא דכל שאין ההיתר נקרא על דבר האסור רק על המבטל יצא מכלל דבר שיש לו מתירין אע"ג דלקושטא ההיתר קאי רק על האיסור עצמו נשמע ממילא דמכ"ש היכא שהאסור עצמו לא יבא לכלל היתר לעולם רק מכח תערובות דהתירא שלא נכנס לגדרו דיש לו מתירין וזהו טעמי' דר"ן בחמץ ולפ"ז נשמע ממילא דדברי רמ"א שרירין וקיימין דבחתיכה הר"ל דל"ב אפי' בשא"מ שהרי לד"ה דאפי' כשאינה ר"ל בפ"ע רק ע"י ביטול