זית רענן חלק א קסז

לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן וכמו דסתמו ג"כ בתוס' בר"ה דף ל"ג בד"ה הא ר' יהודה דאלת"ה מאי קא קשי' לי' לר' יוסי דמ"ש תרומה דלא מהני ע"ג מגט דמהני דסוף סוף לא אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דאורייתא אמנם ביותר נראה דגם הירושלמי איננו חולק על הנך כללא ומחלק ג"כ בין חד דרבנן לתרי דרבנן וס"ל ג"כ דבר חיובא דרבנן אינו יכול להפקיע טבלא דאורייתא כמבואר בנידה מ"ו וקו' ר' יוסי איננו נוגע לעומת כללים הללו רק דכמו דמבואר בש"ס שם דאי מופלא סמוך לאיש דאורייתא אזי תרומתו תרומה ומהני נמי להפקיע איסורא של טבל לגבי כ"ע דאע"ג דאם אכלו בעצמו כשהוא טבל לא עביד איסורא כלל דקטן אוכל נבילות הוא [כמו בהקדישן הוא ואכלן בעצמו כמו שמבואר שם בגמרא להדי' ובתד"ה אי] אעפ"כ כיון דתרומתו תרומה דדמי להקדש לר' יוסי כמ"ש בתוס' שם בד"ה אי אמרת בשלמ' הרי ביכולתו ג"כ להפקיע איסורא דטבלא לגבי כ"ע ונידון מזה דלטעמא דירושלמי דבקטן אין תרומתו תרומה משום דלית לי' כוונה הוא דאתינן עלי' והשתא כשגדול עומד ע"ג דאית לי' כוונה מעליית' אזי תרומתו תרומה וכל היכא דתרומתו תרומה אזי נפקע ממילא גם איסורא דטבל לגבי כ"ע כמו במופלא הסמוך לאיש דכיון דתרומתו תרומה לאוסרה לזרים ומהני נמי לכולא מילתא דתרומה להפקיע ג"כ איסורא דטבלא מהשיריים גם לגבי כ"ע המצווים על הטבל ולכן גם כן כשלא הגיע לעונת נדרים וגדול עע"ג מועיל נמי הפרשתו לכולהו מילתא דתרומה בהדי טבלא ודע שגם מה שכתבנו לעיל באות ג' ליישב הגירסאות בדברי ר' יהודה והוא שגם לענין תרומה תלי' מילתא דבר חיובא יוע"ש אינם נסתרים מדברי הירושלמי הנ"ל דלא חייש כלל לבר חיובא אלא לבר כוונה ולכן היקשה שיועיל עע"ג להשלים הכוונה אע"ג דלאו בר חיובא בטיבלא ותרומה הוא והוא כד דייקת ה"ט כיון דר' יהודה דלית לי' מיעוטא לקטן גבי תרומה מקראי כמ"ש המפרשים הר"ש והב"ט לכן הדרינן לכללא כמו דמצינן בכל סוגי התורה דבעינן גברא בר חיוב' דווק' וכשם שאינו יכול להפרי' מן הפטור על החיוב כמו כן לא מהני הפרשתו דקטן דגברא לאו ב"ח בטיבלא ותרומה הוא רק בתרומה דרבנן שהוא ג"כ דמי לב"ח וכמ"ש לעיל והוא כשהגיע לחינוך אבל לת"ק דאית לי' משום מעוטא דקרא מדכתיב וחישב דכתיב בי' מחשבה כמ"ש בירושלמי שם וה"ט דאיש פרט לקטן משום דלית לי' מחשבה [ויתורץ קצת קו' תוס' חולין י"ג בסה"ד מה שהיקשו על הירושלמי מתחילה] ובא הכתוב וגילה טעמא דקרא ולכן לא תלי' מילתא בבר חיובא כלל רק בכוונה תלי' מילתא וכן לר' יוסי דיליף לאיש דכתיב בתרומה מאיש כי יפליא דנדרים והקדש וכשם דהתם מהני במופלא ס"ל ה"ה בתרומה כיוצא בהם אע"ג דעודנו לאו בר חיובא הוא: הלכה ו סימן א בדין דבר שיש לו מתירין

א עיין סימן ק"ב בהג"ה סעיף ד' מי שנדר מדבר אחד ונתערב אח"כ לדידי' מיקרי דשיל"מ ונסתפקתי כשנדר מדבר אחד ונפלה כולהו לתוך התערובות אם דינו כדבר שיל"מ או לא דבשלמא כשנדר מדבר ונפל מקצתו לתוך התערובות הרי יש לו מתירין טרם שנדון על הביטול כיון שיכול לשאול על מאי דאיתא קמן והותר ממילא גם החלק ממנו שבתוך התערובות וכיון שנידון כבר לדבר שיל"מ יסוב מזה פני הדבר דאין לו ביטול אבל כשנפלה כולהו דאזי כשנדון מן האחור על פני הקדום דלא בטיל אזי יש מקום לשאלה לחול על התערובות ויסוב מזה לדינו כדבר שיש לו מתירין ואנן לא שמעינן הכי אלא היכא שיש לו מתירין אפי' כשיבטול וכיון שנחלט הדבר כן יתחייב מזה דאין לו ביטול אבל האיך נדון מן האחור על הקדום ולהפך את המסובב למסבב וטעמא דמילתא דמבואר בשבועות ך"ח דפליגי אמוראי באכלה כולה אם נשאלין עלי' ואנן פסקינן דנשאלין אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד וכו' יוע"ש ובמזיד בלא התראה פליגי רבותינו בעל תמים דעים ורבינו אשרי שם ועיין בשעה"מ בפ"ו מה"ש וטעמא דראב"ד משום דליתא לפנינו דבר הנראה והניכר בעליל שיחול השאלה עליו וגם לדעת הרא"ש שחולק עליו משום דמ"מ יש מקום לחלות השאלה לענין עונש השבועה בידי שמים אבל כשנפל כולו בתוך התערובת דנדון כמבוער מן העולם ולא נותר מקום שיחול השאלה עליו וכ"ז שאין לו שאלה אין לו מתירין עד שנחלוט מיד דלא בטיל ואז יש לו מתירין ע"י שאלה שהרי יש לשאלה מקום לחול וכן נראה מצד הסברא הישרה דכה"ג לא מקרי דשיל"מ

ב איברא אכתי יש לספק דמנלי' דאזלינן בזה כמו שהוא עתה בתוך התערובות וכיון שעתה לא תוכל השאלה לחול על התערובת עד שנחליט מקדם דל"ב דילמא אזלינן בתר החתיכה עצמה טרם שנתערבה ואז היתה לה מתירין ולהכי כשנתערבה אח"כ לא בטלה אע"ג שעתה אין לה מתירין משום דאזלינן כמו שהיתה בעיני' ונראה לכאורה דתלי ברבוותא אם אזלינן כמו שהיתה קודם שנתערבה או כפי שהיא עתה לאחר התערובות עיי' בר"ן בפ' כ"ש בהא דאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור וכו' דלדעת הרמב"ן חמץ דינו כדבר שיל"מ משום דקיימא לן כר"ש דאע"ג דר"ש אסור לי' לאחר הפסח מדרבנן וכו' מ"מ מודה הוא דע"י תערובות שרי ונמצא שתערובות זה דבר שיש לו מתירין הוא וכל דבר שיל"מ וכו' וכתב הר"ן וז"ל ואני חוכך בטעם זה וכו' ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שחמץ בעצמו אסור אע"פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהן שלא לדונו בכלל דשיל"מ וכו' עכ"ל ומעתה בנ"ד לדעת הרמב"ן דס"ל דאזלינן בתר השתא להחמיר בדרבנן ה"ה נמי להיפך ולהקל אמנם לדעת ר"ן אפשר לומר דכמו דס"ל דאזלינן בתר מעיקרא להקל ה"ה נמי להחמיר בנ"ד ונידון הדבר כדבר שיש לו מתירין א"ד דדוקא להקל הוא דאזלינן בתר מעיקרא וכמ"ש מלשונו שהקדים וכתב דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא וכו' אולם אם נימא דלדעת ר"ן אזלינן לעולם בתר מעיקרא אפי' להחמיר אפשר לומר דמש"ה דיקדק הרמ"א בלשונו מי שנדר מדבר אחד ונתערב אח"כ וכו' הכוונה דאפי' כשנתערבה כל החתיכה שנדר ממנו דינו כשיל"מ והוא כשנדר קודם שנתערבה דאזי כבר הי' לה מתירין ע"י שאלה טרם שנתערבה אכן כשנדר משנתערבה ונתערבה כולה אזי לכ"ע אין לדונה כדבר שיל"מ

ג אולם לקושטא א"א לומר כן דניזי' בתר מעיקרא בדבר שיל"מ להחמיר אפי' היכא דהשתא אין לו מתירין דהרי איתא בב"מ דף נ"ג גבי מע"ש שאין בו שו"פ דבטיל ברוב שאין לו מתירין מפני שאין לו פדיון ומקשינן וניתי' מעשר דאית לי' ונצטרפינהו בפרש"י שם בד"ה וניצרף יביאנו אצל המעורב וכו' ואשתכח דיש לו מתירין עכ"ל ומשני התם דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי יוע"ש ואכתי כשהיתה בעיני' קודם שנתערבה כבר הי' לה מתירין ע"י צירוף של פחות משו"פ אחרת שהרי אז שניהם מדאורייתא מוכח להדי' דהיכא דהשתא כשנתערבה אין לה מתירין אע"ג דמעיקרא כשהיתה בעיני' היה לה מתירין אזי לכ"ע לא נידון בדבר שיש לו מתירין ונמצא דבנ"ד היכא שאסר על עצמו חתיכה ונפל כולו לתוך התערובות כיון דעתה אין לו מתירין שהרי אין לשאלה על מה לחול אזי לכ"ע בטיל אע"ג דמעיקרא כשהיתה בעיני' היה לה מתירין והיכא דמעיקרא לא הוי ליה מתירין ועתה כשנתערבה ישל"מ אזי לדעת הרמב"ן דינו כשיל"מ ולדעת הר"ן לא נכלל בדבר שיל"מ אלא היכא שיש לו מתירין מתחילה ועד סוף ולפ"ז לישנא דרמ"א דנקט לי' במי שנדר ואח"כ נתערב צריך לימוד כיון דבע"כ צריכין לומר דלא