זית רענן חלק א קסה

שגם האחרים אינן אלא מדרבנן הרי גם בר רשות יכול להוציאם א"ו דראב"י קסבר דמצה בזה"ז דאורייתא ולא תיקנו חכמים כלל על הפטורים ופטור בפ"ע וממילא שאינו יכול להוציא אחרים וכיון שכל השו"ט סובב על יסוד זה אם תיקנו וחייבו את הפטורים וממילא מעיקרא לס"ד דמקשי מר"י ור"ש וקסבר כפשטא דמילתא וכמו דפסקינן דמצה בזה"ז דאורייתא בע"כ צ"ל שלא תיקנו על הפטורים דאל"כ מאי קשי' ליה גם עתה ממה שהוציאו את אחרים שהרי גם ב"ח מדרבנן יכול להוציא את בני חיובא דאורייתא לדיעה זו והוא דעת רש"י הנ"ל א"ו צריך לומר דפשיטא ליה שלא תיקנו על הפטורים ואפ"ה לא ירד להקשות אלא ממה שהוציאו אחרים אבל לא ממה שבירכו לעצמם ש"מ שגם רשות יכול להכניס א"ע לכלל חיוב ולברך וזה נכון אבל לתירוצם הראשון כל השו"ט סובב רק אם יכול הסומא להוציא את האחרים המחויבים דלמ"ד מצה בזה"ז דרבנן גם הסומא יכול להוציא את ב"ח מדרבנן דתרי דרבנן יכול להוציא לחד דרבנן ולמ"ד דאורייתא א"י להוציא את המחויבים מדאורייתא אבל לעולם פשיטא לי' ליסוד מוסד לבל תמוט דגם סומא חייב מיהת מדרבנן ולפ"ז גם לס"ד דמעיקרא דס"ל דבזה"ז מצה דאורייתא לא זז מיסוד זה דסומא חייב מדרבנן ולפ"ז ליכא שום נידנוד ראיה דנשים יכולין לברך אבל לתירוצם דיש לדחות דקאי לדעת רש"י שגם דרבנן יכול להוציא לב"ח דאורייתא ובע"כ צריכין לומר דלמאן דס"ל דמצה דאורייתא שסומא פטור אפי' מדרבנן א"כ גם לס"ד מעיקרא דס"ל דמצה דאורייתא ס"ל דסומא פטור אפי' מדרבנן [וכבר כתבנו טעמא דמילתא דמסתבר שזה תלי' בזה וחדא בחברתא מישך שייכי] ואפ"ה לא ירד להקשות מעיקרא רק ממה שהוציאו אחרים ולא ממה שבירכו לעצמן ש"מ גם גבי נשים דרשאין לברך ולפ"ז נראה דלהכי פסקינן שנשים רשאין לברך שהרי לדעת רש"י הדבר מוכרח בראיה ברורה כמ"ש תוס' וכאשר בארנו ולדעת התוס' יש לספק בזה ואין ספיקן מוציא מידי ודאי

ה ומ"ש לעיל לתרץ מהא דעולה למנין שבעה אע"פ שאינו פורס על שמע קצרתי במובן ותוכן הדברים דמסתמא כשקורין בתורה קורין במקום וועד לרבים שנמצאים שם ג"כ המגיעים להוראה שמצווים ג"כ בחינוך לקטנים ומיגו דמוציאים אותם מוציאים ג"כ את אחרים גם יש לדחות דקה"ת קילי מברכות ק"ש דחייב מיהת מדרבנן משא"כ קה"ת שאינן אלא מתקנתא

ו ועיין במג"א סי' תרפ"ט ס"ק ד' וז"ל וצ"ע דהרב ב"י פסק בס"ס תרע"ה כדעת ב"ה שמכשיר בקטן והכא סתם ופסק כדעת האוסרין ודוחק לחלק בזה בין מגילה לנ"ח וגם בר"ן שם משמע דדמי להדדי בזה כו' עכ"ל ולפענ"ד נראה לתרץ דברי מרן זקיני מאורן של ישראל דבודאי לענין הנוגע לתרי דרבנן אין לחלק כלל בין מגילה לנ"ח ולדעת בעל העיטור דס"ל דהלכה כר"י בזה תו אין להבדיל ביניהם ונראה דטעמיה דבה"ע דפוסק כר"י בזה דחזינן דסתמא דגמ' אזדי לטעמי' דר"י שם בפסחים קי"ו ע"ב לענין מצה דרבנן אליבא דר' יוסף ור"ש ולא ס"ל כמו שתירצו בתוס' במגילה י"ט בסוף ד"ה ור"י לחלק בין סומא לקטן ועיין ר"ה דף ל"ג בד"ה הא אמנם עיקר וטעמא דמילתא משום דרבינו חשש במגילה לדעת רמב"ן ורשב"א דהא דגדול ע"ג מהני בחש"ו זהו במילתא דאית ביה תורת שליחות אבל במידי דלא מהני מתורת שליחות לא מהני גדול ע"ג וה"ט דמגילה שהרי איתא בחולין י"ב ע"ב בעי ר' יוחנן קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה שם בתוס' וז"ל וא"ת הא התם משמע דסתמא נמי כשר דזבחים סתמא לשמן קיימי וכו' ויש לומר דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין והוי ליה מתעסק ופסול ועיין בח"ר שמביא שם בשם רבינו לחלק בין גיטין לחליצה דדוקא בגיטין דאית ביה תורת שליחות מהני גדול ע"ג ומלמדו שיכתוב לשמה משום תורת שליחות משא"כ בחליצה יוע"ש והנה בע"כ צ"ל דאף ע"ג דבכתובות הגט עצמו אינו צריך לדין שליחות שהרי מהני בכתיבת חש"ו דאינן בני שליחות וכמ"ש תוס' שם דוכתב לאו אבעל קאי זהו בכתיבה עצמו אבל לענין כוונה לחודא כשכתבו אחרים אזי לא מהני רק במקום דשייך בו תורת שליחות ורק כשכותבו בר דעת דאזי הכוונה נגררת ממילא אחרי המעשה וכשם דל"ב דין שליחות על המעשה עצמו כמו כן נידון ג"כ כוונה דידי' אבל כשכותב אינו בר דעת וכל מעשיהו נידון כמתעסק אזי כוונת אחרים לחודא ל"מ מידי רק בדברים דאית בהו תורת שליחות ולפ"ז לדעתם איפשר לומר דטעמי' דרבנן במגילה שאין הקטן מוציא אחרים י"ח הוא משום דכיון דלאו בר כוונה הוא וכל דבריו נידון כמתעסק ואע"ג דמצות א"צ כוונה אבל במתעסק בודאי לא יצא ואפי' כשגדול עומד ע"ג כיון דבקריאה עצמו לית בי' תורת שליחות הכי יעלה על הדעת שיאמר אדם לחבירו קרא את המגילה בעדי והוא ילך לדרכו ולא ישמע שיצא י"ח רק כששומע בעצמו דאזי הקריאה לאו משום שליחות הוא רק כששומע מן המחויב בדבר הרי זה מוציא גם את אחרים י"ח כששמעו בעצמן אבל בין חד דרבנן לתרי דרבנן לא קמפלגי רבנן ור"י מידי ומשה"ט בנר חנוכה דמהני שליחות מהני ג"כ כשגדול עומד ע"ג משא"כ במגילה

ז וע"פ הוצעת הדברים נוכל להבין הא דאי' במס' נדה גבי מסל"א דאוריי' אמר אביי ת"ש קטן שלא הביא שתי שערות רבי יהודה אומר אין תרומתו תרומה וכו' ועיין בתוס' שם ד"ה אי אמרת בשלמא שהחזיקו בגירסא זו ובכל הגירסאות במשנה ובגמרא שם בתלמודא דידן ובירושלמי אית' להיפך דר' יהודה ס"ל דתרומתו תרומה ועי' בפ"א דתרומות משנה ג' ומצאתי בר"ש שם שעמד בזה ונראה דפשטא דמתני' משמע דר"י קסבר דאפי' כשלא הגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה מדלא מפליג בזה ועוד דא"כ היינו דרבי יוסי ובמאי פליגי ובע"כ צ"ל דתרומתו תרומה דהיינו ששיריים מתוקנים לכ"ע דאי לגבי דידי' מאי איכפת לן חדא דקטן אוכל נבילו' אין אנו מצווין להפרישו ועוד דגם שחייב מדרבנן להפריש מטבלא דידי' ג"כ מילתא דפשיטא הוא דאתי דרבנן ומפקיע מידי חיובא דרבנן ואי בטבל דאחרים לכ"ע אין תרומתו תרומה אלא ודאי בטבלא דידי' ומהני לתקן השיריים לכ"ע וכיון דאשמעינן מר' יהודה דאית ליה במגילה י"ט דתרי דרבנן יכול להפקיע מחדא דרבנן ולפ"ז לרבנן דבי רב דקסברי שם דף מ"ו שגם למאן דאית לי' חלה דאורייתא אבל תרומה בזמן הזה דרבנן נמצא אע"ג דר' יהודה דאית לי' התם בעיסה שנדמעת בשאור של תרומה חייבת בחלה משום דלא אתי דימוע דרבנן ומפקיע מידי חלה דאורייתא אבל תרומה בזה"ז דרבנן ולהכי גם בקטן שלא הגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה אפי' לגבי אחרים משום דלכ"ע אין חיובן אלא מדרבנן וזהו הגירסא דגרסינן במתניתין אבל למאי דקס"ד מעיקרא דחלה ותרומה שווין וכן למסקנא דר"ה ברי' דר"י דאפילו למאן דאית לי' חלה מדרבנן אבל תרומה דאורייתא וכיון דנשמע מעיסה שנדמעת דר' יהודה דחייבת בחלה משום דלא אתי דימוע דרבנן ומפקיע מידי חלה דאורייתא וכיון דס"ל דחלה דאורייתא מכ"ש תרומה ולהכי בע"כ צ"ל שהגירסא מחולפת וגרסינן בדרבי יהודה דאין תרומתו תרומה דאיך אפשר לומר שיפקיע בר חיובא דרבנן את טבלא דאורייתא ומשה"ט חילפו הגירסא בדרבי יהודה גם מעיקרא כשהביא משנה זו בכדי לתת רווחא למאי דס"ד מעיקרא דלכה"פ שוה תרומה לחלה. בהקדמות והוצאות הדברים האלו יתיישב על נכון דברי הירושלמי בעזה"י שסוגר השער להבין עומק דבריהם

ח עיין בירושלמי פ"א מסכתת תרומה ד"ה חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו וכו' ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתו דתנינין תמן העלו חרש שוטה וקטן אע"ג שחישב שירד הטל עליהן אינו בכי יותן מפני שיש בהן מעשה ואין בהן מחשבה ואיזו מעשה שלהן ר"ה אמר בתפוס בהן בטל ותנינן תמן הורידה חש"ו אע"פ שחישב שיודחו רגליה אינו בכי יותן שיש להן מעשה ואין לה מחשבה וכו' אף הכא ויוכיחו מעשה