זית רענן חלק א קסג

שהיקשה מטומאת משקין כיון דתרווייהו על המשקין חיילו לטמא אחרים רק שהוסיפו עוד שיטמאו בכל חומר טומאה להיות תחילה דכיון דתרווייהו כיילי להו בנושא אחד תו ליכא בין חדא לתרתי

ג עוד שם הקשה בט"א על דברי תוס' פ"ד דר"ה ד' ל"ג דמפרשי טעמי' דר"י דמתיר בקטן משום דס"ל דבר רשות מוציא בר חיובא דרבנן וז"ל מ"מ קשה לי דמצידה תברא דאי ס"ל לר"י דבדרבנן רשות מוציא ב"ח אמאי פליג ר"י את"ק אקטן לחוד ומשמע דבשוטה מודה להו הו"ל לאפלוגי נמי אשוטה ולהתירו נמי להוציא ב"ח י"ח מה"ט גופי' אבל לפי' התוס' דשמעתין ניחא וכו' אבל לפי' התוס' דהתם וכו' א"כ אמאי לא פליג את"ק אשוטה נמי דיוצא וי"ל הא דשוטה א"מ ב"ח דרבנן לר"י לא משום דלאו ב"ח הוא אלא מטעם אחר משום דלאו בר כוונה הוא דהא מה"ט שחיטת חש"ו פסול אפי' באחרים רואין אותו למאן דבעי כוונה לשחיטה כדאי' פ"ק דחולין ד' י"ב וכו' ומ"מ מתיר ר"י אע"ג דלאו ב"כ נינהו דיש לו תקנה משא"כ בחרש וכמו שאפרש ול"מ למ"ד מצות צריכות כוונה וכו' הני לאו בני כוונה נינהו אלא אפי' למ"ד מצות אצ"כ ואפי' תימא דבמגילה נמי א"צ כוונה מ"מ הני גריעי טפי דהא תנן פ"ד דר"ה ד' ל' המתעסק ל"י ופרשתי התם דמתעסק מקרי בא"י שזה שופר וכו' והה"נ אם אינו יודע שזה מגילה ושהיום פורים מקרי מתעסק ול"י י"ח לכ"ע והא חש"ו כל מעשיהן כמתעסק דיינינן להו כדאי' התם בפ"ק דחולין ד' י"ב דקטן אין לו מחשבה לענין שחיטת קדשים ואם שחט עולה לשמה פסולה ופי' התוס' אע"ג דזבחים מסתמא לשמה הן עומדין ואינו פסול עד שישחט שלא לשמה בהדי' מ"מ סתמא דקטן גרע טפי שא"י שהוא קדשים וכו' ואפי' אומר הקטן בפי' שהוא שוחט לש"ק לאו כלום הוא דאין לו מחשבה וה"נ אפי' אומר בפי' שזה מגילה ושהיום פורים כמתעסק דיינינן לי' וה"ה לשוטה דלאו בר דיעה הוא השומע ממנו לא יצא דהוי לי' שומע מן המתעסק מיהו בקטן יש לו תקנה בגדול עומד על גביו וכדתנן בפ"ב דגיטין ד' כ"ג הכל כשירין לכתוב את הגט ואפי' חש"ו ופריך בגמרא והא לאו בני דיעה נינהו ואמר ר"ה והוא שגדול עומד על גביו ופי' התוס' דדוקא גבי כתיבות גט מהני לשוטה בגדול עומד ע"ג וכו' משא"כ בחליצה דתני' בתוספתא שוטה שנחלץ חליצתו פסולה ולא מהני' לי' כוונת אחרים העומדים שם אבל חרש וקטן אי לא משום דאיש כתיב בפרשה וחרש וחרשות פסול משום דאינן באמר ואמרה הוי מכשרינן להו כיון שגדולים עומדין ע"ג בני כוונה נינהו וכו' אבל שוטה אין לו דעת כלל וה"נ גבי מגילה בקטן מהני' לי' באחרים העומדין ע"ג דבר כוונה הוא לפיכך מתיר ר"י ואפ"ה לת"ק לא משום דלאו ב"ח הוא אבל שוטה אפי' באחרים עומדין ע"ג לא מהני לי' גבי מגילה להיות בר כוונה כמו דלא מהני גבי חליצה ואפי' ר"י מודה דפסול דהו"ל כמתעסק דלאו ב"כ הוא כלל עכ"ל ולבי אומר לי שלא יצאו דברים אלו מגויות הארי שבחבורה כאשר הוצג לפנינו ונשתרבבו הדברים בדפוס כיון דר"י לא מכשיר אלא בקטן משום דמהני בגדול עע"ג אבל בחרש ושוטה לא דהא אפי' בחליצה גופה מהני בחרש כשעומדין ע"ג וביותר תמוה שחרש שדיברו חכמים בכ"מ הוא כשאינו שומע ואינו מדבר אבל המדבר ואינו שומע הרי הוא כפיקח לכ"ד וחרש זה הקורא את המגילה איך ס"ד למיפסל משום דלאו בר כוונה הוא ולדמותו למתעסק דלא נישנה אלא בא"ש וא"מ וצריכין לומר לדבריו דר"י דמכשיר בקטן ע"י עע"ג מכ"ש בחרש זה שהוא בר כוונה לעצמו ולי נראה דר"י מודה בחרש ושוטה וטעמא דשוטה דאע"ג דס"ל שגם בר רשות מוציא את בר חיובא מדרבנן מ"מ פוסל בשוטה משום דלאו בר כוונה הוא ודמי למתעסק וכמ"ש המחבר ובחרש פוסל משום דניהי דס"ל לר"י דרשות מוציא את בר חיובא מדרבנן היינו משום דכל בדרבנן משווינן לי' כשלוחו אע"ג שאינו מחויב בדבר וליתא בתורת מצוה זו אפ"ה משוינן לי' כמוהו וכמו דאמרינן בעלמא דשלוחו שא"כ אבל בחרש מיפסל מטעמא אחרינא כיון דס"ל שכל הקורא צריך להשמיע לאזניו נמצא דקריאה לעצמי לא חשיבי מידי אלא בהדי צירוף השמיעה לאזניו ונמצא דלא עדיפי קריאה דחרש זה שאינו משמיע לאזניו מאילו קראו בעצמם ולא השמיעו לאזנם דל"ח קריאה לצאת בו י"ח וכפלגא דעבידתא דמי וניהי שעתה שומעים את קול הקורא זה כיון שרק קול ענות חלושה הגיע לאזנם שהוא רק בתמונת קול דברים לא עדיפי מאילו השומעים בעצמו קראו בתמונה זו שלא היו יוצאים לת"ק ומש"ה לא נחית ר' יהודה כאן לחלוק בזה עליהם

ד ואגב גררא נפרש דבריהם שם הצריכין ביאור דלאחר שדחו משום דרשות יכול להוציא ב"ח מדרבנן כתבו וז"ל ומיהו יש לדקדק מדתנן וכו' ר"י אומר כל שלא ראה אורות מימיו לא יפרוס על שמע משמע הא ראה ונסתמא פורס ואמאי והא ר"י אית לי' דסומא פטור מכל המצות אבל אי מדרבנן חייב ניחא וכו' ומיהו בירושלמי משני שנויא אחרינא וכו' ומשני לה דאיירי ביושב בבית אופל וכו' עכ"ל וקשי' בממ"נ אם מסתבר להו דגם מי שלא ראה אורות מימיו לא גרע מרשות דעלמא א"כ בפשטות הוי להו להקשות ממאי דתנן להדיא דמי שלא ראה אורות מימיו אינו פורס ע"ש כיון שגם דבר רשות יכול להוציא מי שאינו ב"ח אלא מדרבנן ולמה הסבו קושיתם מדיוקא דמתניתין ועוד דא"כ גם לפרושו דירושלמי דמוקי לה בבית אופל קשי' נמי דהא לא גרע מבר רשות דעלמא אלא בע"כ צ"ל דמעיקר הדין לא קא קשי' להו משום דמי שלא ראה אורות מימיו ולא נהנה מן האור נגרע עוד מבר רשות ומחזי יותר כמברך לבטלה א"כ מאי קשיא להו נימי השתא מדיוקא דהיא הנותנת דבנסתמא מוציא את אחרים משום דרשות יכול להוציא את המחויב מדרבנן ודוחק לומר דקסברי הכא דפורס על שמע הוא כדי להוציא ידי חובת ק"ש וק"ש דאורייתא וגם נחתו לדעת רש"י ברכות מ"ח שמחויב מדרבנן יכול להוציא גם את המחויב מדאורייתא ודלא כשיטתם שם שהשיגו על רש"י ודלא כשיטתם ב"ק פ"ז בד"ה וכן בסה"ד דק"ש דרבנן וכן במגילה כ"ד ע"א בד"ה אבל וכו' דמשמע להדי' דפורס ע"ש דרבנן הוא דאל"כ מאי קא קשי' להו שם ממגילה יוע"ש] אמנם כוונת דבריהם בפשוטא שהרי לכולהו שנויא בע"כ צ"ל דפריסת שמע שאני ממגילה ומכל הנך דמביאין שם שהקטן יכול להוציא את אחרים ובפ"ש תנן בהדי' התם דמודה ר"י שאין הקטן פע"ש וכשם שחילקו תוס' שם ך"ד בד"ה אבל וכו' לטעמי' משום דתרי דרבנן יכול להוציא חד דרבנן דזהו דווקא משום שגם הם היו באה"נ משא"כ בפ"ש דל"ש סברא זו כן נמי אם נימא משום דרשות יכול להוציא ב"ח דרבנן דצריכין לצרף ג"כ לסברא זו משום שגם הם הי' באה"נ ומעתה בפ"ש אי אפשר לומר משום דבר רשות פוטר את המחויב מדרבנן שהרי אפי' קטן דעדיף טפי מבר רשות ג"כ א"מ אי"ח א"ו דסומא מחויב מיהת מדרבנן ועדיף מקטן כמ"ש תוס' שם בד"ה מי שלא ראה

ועיין בטורי אבן בפ"ג מגילה שהיקשו קו' עצומה על תוס' דף י"ט בסה"ד לר' יהודה דמחלקי שם בין סומא לקטן לענין הגדתא בליל פסח דסומא עדיף אע"ג שהוא תרי דרבנן משום שנתחייב כבר מדאורייתא משא"כ בקטן דא"כ למה מפרש בגמרא דהיינו טעמא דר' יהודה דא"פ ע"ש משום שלא נהנה ורבנן אית להו הנאה כר"י ולמה להו לאוקמי בפלוגתא חדשה לימא דכ"ע ס"ל דאית להו הנאה אלא ר"י לטעמי' דס"ל דסומא פטור מכה"מ מה"ת לפיכך אינו מוציא דהוי לי' תרי דרבנן ודמי לקטן הואיל ולא נתחייב במצות מה"ת מעולם אבל נסתמא אח"כ עדיף מקטן הואיל שנתחייב כבר עכ"ל ונראה שדברי רבותינו נכונים דא"כ מאי ארי' שלא ראה אורות מימיו הלא גם כשנסתמא טרם שהגיע לכלל שלש עשרה שנה נמי לא נתחייב מעולם מה"ת ולק"מ אמנם עודנו צריכין לבאר בפרטות דברי תוס' האלו בכל אשר יפול לב המעיין עליהם חדא דמאי הביאו מקטן שמברך לאביו דרשות יכול להוצא בר חיובא דרבנן מקטן שמברך לאביו שהרי מוקמינן לה שם דאכל שיעורי' דרבנן דאתי