זית רענן חלק א קס

לבתר דמשני דסיפא אתאן לספק טריפה א"ה אימא סיפא משמע להדיא דמעיקרא לא ק"ל מסיפא כלום אפי' לר' יצחק ולר' יוסף ולדעת הר"ש קשי'] א"ו צ"ל דלא מחלקינן כלל לר"י בין אסורי אכילה לא"ה ואפי' באיסור אכילה דרבנן ג"כ ל"ב ומשה"ט ניחא ליה מעיקרא בביצה דל"ב משום דשיל"מ הוא וכשם דלא מחלקינן בזה ה"ה בכל הדברים שאינן מתבטלין וגם לר"ל גופא ל"ק מסיפא דכולן אסורות דאע"ג דקסבר לחלק בין א"א לאיסור הנאה דר"ל כרבה ס"ל דמשום הכנה דאורייתא הוא ובדאורייתא לא מחלקינן כמבואר שם במקומו איברא מר"י קשיא דאיהו גופא ס"ל משום משקין שזבו ועי' ביצה ד' בנולדה בזה דר' יוחנן לית לי' הכנה דרבה א"ו דלר"י אין לחלק ובכל הדברים שאינם מתבטלים הן כדבר שיל"מ והן באת שדרכו למנות אזי אפי' באיסור אכילה דרבנן נמי ל"ב וכיון שכן מוכרחים הדברים בכל ש"ו דהתם שגם בדבר שבמנין ל"ב אפי' באיסורי אכילה דרבנן כשם דאמרינן בדבר שיל"מ אזי גם במסקנא לשנוי' דרב אשי דדבר שיל"מ חמירא דאסור אפי' בספיקא לא נאדו ממה דסברי מעיקרא ומה"ת נימא לאפושי פלוגתא בין ר"א לר"פ במה דלא מצינן להדיא והרי גם לדעת הד"מ דס"ל דאפי' שלא במינו ל"ב הוא משום דמחלקו מדבר שיל"מ מצד הסברא כמבואר בשם ת"ח בש"ך ביו"ד סי' ק"ב ס"ק ד' דלענין מין בשאינו מינו יש לחלק בינייהו אולם לכל הדברים יש להשוותן דבמידה אחת נתכנו מסתמא לכל הדברים שאינן מתבטלין וכיון דחזינן דכל הש"ו קאי התם דגם לס"ד דדבר שיל"מ מותר בספיקא אפ"ה ל"ב בודאי איסורא אפי' באיסור אכילה מדרבנן שאין לו עיקר מה"ת כן הנידון שוה לכל הדברים שאינן מתבטלין

ה אמנם קשי' לדעת רמ"א מריש ביצה דמתרץ ר' אשי דספיקא אסורה משום דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל ועי' בפרש"י שם ותמצית דבריו דכשם שהחמירו בביטולו אפי' בדרבנן אזי מטעם זה החמירו גם בספיקא הרי דעיקר תירוצו של ר' אשי הוא כן ששניהם תלוים זה בזה [דאי אתי לאשמעינן דדבר שיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב דהא גם מעיקרא פשיטא לי' דל"ב מדמקשינן על ר' יצחק ור' יוסף רק מרישא וכן מצאתי בש"מ שם] ולדברי רמ"א קשי' שהרי חתיכה הראוי' להתכבד דספיקן לקולא ככל ספיקא דרבנן אע"ג שהחמירו בביטולו אפי' בדרבנן ונראה דבל"ז צריכין להבין במאי קא מפלגי ר' פפא ור' אשי שהרי גם ר' פפא מודה דלא בטיל אפי' בדרבנן ואפ"ה ס"ל שלא החמירו בספיקן יותר מכל ספיקא דרבנן ונראה דמבואר הדבר דהאי דלא בטיל ביש לו מתירין הוא משום שני טעמים או משום מין במינו כמ"ש ר"ן בנדרים משום דלרבנן אזלינן רק בתר שם איסור והיתר או כמ"ש שאר פוסקים משום דעד שיאכלנו באיסור וכו' ועי' חולין צ"ט שאני ציר דזיעה בעלמא הוא בפירוש התוס' ורשב"א שם דבדרבנן מודה ר"י דמ"ב בטיל וגם מבואר בתוס' בכ"מ דביבש ביבש מודה ר"י וראי' מתרומה דבטיל בק"א וערלה וכ"כ במאתיים ונמצא דלס"ד מעיקרא וכן לר"פ צ"ל ולדחוקי אנפשין דהיכא דיכול להשוות שם האיסור וההיתר כגון בדבר שיל"מ החמירו יותר לרבנן מן כל היכא ששוין בעצם לר"י דאילו התם בטיל גם לר"י בדרבנן ורק באיסורא דאורייתא הוא דאית לי' לר"י דלא בטיל ובדבר שיל"מ לרבנן ל"ב אפי' באיסורין דרבנן וכן ביבש ביבש החמירו יותר לרבנן מדר"י וע"ז תירץ ר' אשי דמנ"ל להפריז על המידה לרבנן יותר מדר"י רק דמשום הכי ל"ב אפי' בדרבנן משום דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול וכו' ומשה"ט גופי' אזלינן גם בספיקא לחומרא וגם הר"ן לא פליג על סברא זו ג"כ אלא שמחדש לן עוד סברא אחרת משום מין במינו כי היכא שמתיישב האי דמים ומלח ופת שאפאו עם הצלי דלא בטיל אפי' בשאינו מינו משום יסוד זה כמ"ש שם בנדרים דף נ"ב ע"א

ו בשמעתין דמשמע מר"ל דעגול בעגולין עולה משום דתרומה בזה"ז דרבנן ומעתה צ"ל דלר"מ דס"ל בריש ביצה דעולה דקסבר ג"כ דבזה"ז מדרבנן וכ"מ ג"כ מקו' תוס' שהקשה מחבילי תילתן אליבא דר"מ והרי מבוא' להדיא במס' נדה דף מ"ו ע"ב גבי עיסה שנדמעת וכו' בשאור של תרומה חייבת בחלה דלא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא דר"מ ור"י יוע"ש והרי בין לס"ד דהתם דחלה ותרומה שוין ובין למסקנא דהתם הרי ניתן עוד מגרעת לחלה מתרומה שהרי אפי' לר"י דס"ל דתרומה דאוריית' אבל בחלה מודה שהוא דרבנן ונשמע לר"מ דס"ל דחלה דאוריית' דמכ"ש שתרומה דאורייתא ובע"כ צ"ל דלר"ל קסבר כרבנן דבי רב [ועיי' כתובות כ"ה דמוקמינן לברייתא חדא שם כרבנן דבי רב] דחלה בזה"ז דאורייתא ותרומה דרבנן דשאני חלה דנוהגים גם קודם ירושה וישיבה משא"כ בתו"מ ועי' רש"י כתובות כ"ה ד"ה ולא נתחייבו בתו"מ בטעמא דמילתא ולפ"ז בכלאים דלא כתיב בי' זרעך וגם לא תלי בשמיטות וביובלות וכ"מ להדי' בקידושין דף ל"ז דכלאים נהגו גם בי"ד שנים שכיבשו וחלקו ודמי לחלה וכיון דגם לרבנן דבי רב דקסברי דדוקא תו"מ הוא מדרבנן בזמן הזה משום דכשם דלא נתחייבו בימי כיבוש וחלוקה ה"ה בזה"ז אבל בחלה דחמירא דנוהג מיד נוהג גם בזה"ז מדאורייתא וממילא לר"מ דס"ל להדיא דחלה בזה"ז דאורייתא הרי כלאי הכרם נמי מדאוריית' ומאי קשיא להו לתוס' שם ביבמות (פ"א בד"ה מאי הוא) לר"מ מחבילי תלתן שגם דס"ל דתרומה דרבנן אבל כה"כ דדמי לחלה גם בזה"ז מדאורייתא וביותר מזה נראה מפסקי רמב"ם דס"ל דתרומה וחלה דרבנן וכה"כ מדאורייתא ועי' בר"פ ערלה משנה ב' עת שבאו אבותינו לארץ וכו' נטעו אע"פ שלא כבשו חייב ומכש"כ בכלאי כרם דלא כתיב ביאה כלל דחייב מיד ועי' בסוף תמורה בפרש"י בד"ה כה"כ ובתוס' ד"ה אלו הן הנשרפים דערלה וכה"ג שוין מהיקשא וא"כ כיון דאיתא בכ"כ כל חומרא דאיתא בחלה וכיון דחלה בזה"ז דאורייתא לר' מאיר ה"ה לכלאי כרם גם לרבנן דבי רב דקסברי דתו"מ מדרבנן וצ"ע טובא

ז ולאחר העיון נראה לפענ"ד לדעת התוס' דמחלקי הכא בין חד דרבנן לתרי דרבנן וביותר לדבריהם במס' מגילה דף יט ע"ב ד"ה ור' יודא דר"י ורבנן קא מיפלגי בקטן אם יכול להוציא אחרים ידי חובתן במגילה דאיירי בקטן שהגיע לחינוך ומשום דבקטן איכא תרי דרבנן ובגדול ליכא אלא חד דרבנן ולא אתי תרי דרבנן ומפקיע מידי חד דרבנן ור' יודא לא מפליג בזה ורבנן דר' יודא הוא ר"מ בר פלוגתי' ונמצא דלפ"ז לא צריכין עוד לדחוקי נפשן דריש לקיש קסבר כרבנן דבי רב כמ"ש לעיל אלא דטעמי' דר"מ דמדומע חייבת בחלה דבמדומע איכא תרי דרבנן חדא דתרומה בזה"ז דרבנן וגם מדאורייתא בטיל ברובא ובחלה איכא רק חד דרבנן ור"י דלא מחלק במגילה בין חד דרבנן לתרי דרבנן ס"ל דחלה ותרומה דאורייתא ור' יוסי דפוטר ס"ל בחדא כר' יודא דלא מפליג בין חדר"ב לתרי דרבנן ובחדא כר"מ דחלה בזה"ז דרבנן ותרומה דאוריית' או משום דשניהם דרבנן [ומובן מעצמו לתירוצם השני ביבמות הנ"ל מודים ג"כ לסברא זו דיש לחלק בין חדר"ב לתרי דרבנן אלא שאיננו מן ההכרח לומר דלריש לקיש בעינן תרי דרבנן דוקא לענין ביטול שגם במאי שהוא בז"הז דרבנן סגי לענין ביטול]

ח ועיין בהגהה סעיף ו' דבחתיכה הראויה להתכבד וכל הני דל"ב מחמת חשיבותן דאין חילוק בין נתערבו במינם או שלא במינם וכן לקמן בריש סי' ק"י דנקטי בלישנא במינו יוע"ש בש"ך ס"ק א' דל"ד וכן הסכימו כל האחרונים לבד בעל כרו"פ התעורר בזה לחלוק עליהם וז"ל בסי' ק"א ס"ק ו' וז"ל והאחרונים לקמן סי' ק"י כתבו דמינו לאו דוקא ולא שמו עין במ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בערלה פ"ב משנה ד' וז"ל וכל הדברים באלו דינים בזה הענין שכל דבר איסור שלא נתנו בו חכמים שיעור אלא נאמר בו אוסר בכל שהוא כמו ביין ומה שמנו מן הדברים במינו בכ"ש שלא במינו בנ"ט וכו' עכ"ל ולי נראה דרבותינו האחרונים דייקו היטב בלשונו הצח בפירושו ולא נעלמו דברי קדשו מעיניהם הבהירות ומפרשו להו דהאי מה שמנו מן הדברים לא קאי על מתני' דפ"ג דלקמן בערלה משנה ז' תדע שהרי נקט יין