זית רענן חלק א קנו

חפצא הרי דינו כקונם דכקדושת הגוף דמי לזה דמידי טעמא בקונמות דדמי לקה"ג הוא משום דהוי איסור חפצא ואין לו פדיון כפרש"י שם ורשב"א ור"ן ה"ה נמי בכיון ובמישור גם לדעת רמב"ם ורש"י דחייל נמי אחפצא ואין לו פדיון והדר דינא בקנה אחד לקונם ואסור מספיקא ולהשקיט לבב הקורא יש כדמות ראי' לזה דיש לדקדק אמאי לא תנן במתניתין דחומר נדרים משבועות וחומר בשבועות מנדרים וליתני נמי דחומר שבועות מנדרים דחייל גם על דבר שלבל"ע משא"כ בנדרים והני פוסקים דחולקים על רמב"ם ודוחק לומר שהוא בכלל דבר שאין בו ממש דקתני התם אכן לקושטא לק"מ דלדעתם גם בשבועה לא חייל ולא משכחת לי' רק כשאוסר על עצמו ובאופן זה גם בנדרים מהני דהרי יכול לאסור דשלב"ל על עצמו אבל לדע' רמב"ם דס"ל דיכול לאסו' בשבוע' ע"ח וגם ס"ל דיכול לאסור בקונם גם דבר שלב"ל ע"ח וא"כ קשי' להיפך דליתני חומר בנדרי' מש משבועו' דבנדרים דכקה"ג דמי יכול לאסור דבר שלבל"ע ע"ח משא"כ בשבועה אלא וודאי דגם בשבועה כשאוסר על חבירו דא"א להתקיים רק על חפצא אזי דינו כקונם ויכול לאסור גם דשלב"ל על חבירו בשבועה

ד צויתי לכבוד בני המופלגים לחפש באחרונים אולי יש מי שכבר התעורר בזה על הרמב"ם, וימצאו בספר שעה"מ בפ' י"ב מה' נדרים הנ"ל שמביא בשם ס' בני יעקב שהקשה קו' הנ"ל על מרן הכ"מ דס"ל כיון דלמסקנא קונם כקה"ג דמי דחייל גם על דבר שלב"ל מהא דמביא הרמב"ם בעי' דרמב"ח בקונם פירותיו ע"פ דאסור מספיקא יוע"ש שהניחו בצ"ע ובעל שעה"מ תירץ וז"ל אכן לפמ"ש יש לדחות דלא אמרה הרב ז"ל אלא במעשה ידי' דעבידי דאתו ודאי דסתם אשה דרכה לעשות משא"כ באוסר פירותיו ע"ח דלא עבידי דאתו וודאי דמי יימר דמחליף לי' וכן גדולין נמי מי יימר שינטע אותם ויצא פירות ואפי' בחד מי יימר מיקרי לא עבידי דאתו לדעת כמה מרבוותא וכו' עכ"ל ויש לפקפק בתרוצו חדא דבחליפין מי לא עסקינן שהחליפין כבר הם בעולם אלא שאינו ברשותו וכל שהגוף בעולם אזי ל"ב שיהי' עבידי דאתו כמו דאיתא בתוס' בכמה סוגיות ואת"ל כאידך תרוצו דגם כשגוף בעולם בעינן דעבידי דאתי א"כ בע"כ צ"ל דכל כי האי גוונא חשיבא כעבידי דאתו דומיא דשדה זו לכשאקחנה תהי' קנוי' לך דקנה לר"מ וחדא מתרתי שמעית מיני' או דכשהגוף בעולם ל"ב עבידי דאתו או דזה דמי לעבידא דאתו ומ"ש בין שדה זו שאני לוקח ובין מה שאני מוכר

ה ובמה שכתבנו לעיל מתורץ שפיר גם קו' הלח"מ שהיקשה שם על דברי כ"מ הנ"ל ממ"ש רבינו בהלכות מע"ק בספט"ו וז"ל היתה לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה וכו' ילדה זכר תקרב עולה דמשמע דווקא מעוברת אבל אם אינה מעוברת לא הוי עולה אע"ג דקדושת הגוף הוא ומעשה ידי' דמי לאינה מעוברת ולדברינו הנ"ל ניחא דמעשה ידי' שאני דיש לה בהם תפיסת יד כשאומרת להדי' יקדשו ידי לעושיהן וכבר יצאו מכלל פירות חבירו בזה משא"כ בפרה שאינה מעוברת דל"מ בעלמא גם באומר פרה לולדה כ"ז שעודנו לא נתעברה ומש"ה גם בקה"ג לא מהני והדברים ברורים ונכוחים בישוב כל דברי רמב"ם הנ"ל על מכונם ונשמע מדברי רמב"ם הנ"ל דס"ל בבירור דחליפין וגדולין שוין שהרי בפ"ה מה"נ פוסק דשניהם איסורין מספק ומעתה נשמע ממילא דכשם דס"ל בפ"ח מ"ה מ"א ה' ט"ז וז"ל כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לאחרים אינו לוקה **(דיני מלקות אין נוהגין בזה"ז)** והדמים מותרים ה"ה נמי בגדולין דתרווייהו שוין לדעתו ולדעת הראב"ד לא מיבעי' לי' בגדולין כלל ופשיטא לי' דאסורין בכל א"ה ועי' בא"ח סי' תמ"ג בח"י שם דפוסק דגדולי חמץ שעבר עליהם הפסח מותרין ומק"ח פוסק דאסורין ראה עתה שפלוגתי' תלי' ברמב"ם וראב"ד ויש להקל כדעת ח"י שהרי גם לדעת הראב"ד איסור הגדולין בכל א"ה דאורייתא הוא רק מדרבנן ובחמץ שעבר עליו הפסח דגופו קנסא דרבנן בעלמא הוא והקילו בו אפי' בטכ"ע מכש"כ בגדולין דעיקרו מדרבנן דבוודאי יש לסמוך עליו במקום הפסד מרובה

ו ומעתה נראה דתו ליכא לאפלוגי בין א"ה שהוא מן הנקברים לבין א"ה שהוא מן הנשרפים שהרי טעמא דרמב"ם דמתיר הגדולים בכל א"ה הוא מפני דס"ל שגם זה הוא בכלל זוז"ג דמותר אפי' בא"ה דחמירא שכן מבואר להדיא בדבריו בפ' עשירי מה' מעשר שני ה' ך' וז"ל נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ופירות ערלה אסורין בהנאה כמו שבארנו בה' אסורי מאכלות ואם עבר ונטע אגוז של. ערלה הרי הצומח מותר כשאר האילנות (כ"א) וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים מפני שהן כפרי עבר והרכיב מותר שכל דבר שיש לו שני גורמים אחד אסור וא' מותר הרי זה הנגרם משניהם מותר לפיכך הצומח מפירות ערלה מותר שהרי גורם לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת עכ"ל והוא כדעת רש"י בלשון ראשון דף מ"ט ותוס' שם חולקים בסברא זו דכל שהוא משום שני ענינים לא שייך ביה זוז"ג שם בד"ה שאם ובדף מ"ח ד"ה ורבנן וכן מטין קצת דברי רמב"ן מובא בר"ן שם שהיה חוכך להחמיר אמנם לדעת תוס' יש להתיר הגדולין בלא"ה שהרי דרבנן דפליגי אדר' יוסי מתירין באם נטע אגוז של ערלה בלאו האי טעמא כמבואר בדבריהם שם מ"ח ע"ב ד"ה ואין דרק לכתחילה הוא דמודו רבנן דאסור ליטע ובדף מ"ט ד"ה הא רבנן וז"ל והא דשרי לעיל נטע והבריך והרכיב לאו משום דאית להו זוז"ג מותר אלא משום דמה שגדל מן האגוז עצמו יהא מותר עכ"ל אמנם לדעת תוס' הוא דאפשר לאפלוגי בין נשרפים לנקברים שגם לדבריהם מסתמא הלכה כרבנן דגם מה שגדל מן האגוז עצמו מותר הוא דוקא בערלה שהוא מן הנשרפים דעפרן מותר הוא דמתירין הגדולים אבל בחמץ בפסח שהוא מן הנקברים אפ"ל דמודו רבנן דגדולים אסורים אמנם כיון שבעל המחבר מק"ח שרצה לחלק בזה כתב במסקנא דאין לחלק דמידי טעמא דנשרפין עפרן מותר משום דנעשו מצותן אבל בגידולין לא שייך זה לכן אוסר הגדולין אף בנשרפין וכיון שהוכחנו דבנשרפין לכ"ע הגדולים מותרים אזי ממילא גם בנקברים כן בפרט שכבר נקבע לפסק הלכה ברורה בש"ע סי' קמ"ב סעי' י"א ובסי' רצ"ד סעי' י"ב שגם בכל דבר שהוא משום שני ענינים מותר מטעם זוז"ג וא"כ הלכה ברורה כדברי ח"י דגדולי חמץ מותרים וגם למגדל עצמו מותרין כמו דמש"ל בסי' רצ"ד דאם נטע דמותרים דמש"ל אפי' לנוטע עצמו וכמו דפסק בסי' תמ"ג בא"ח לענין חליפין להקל באיבעי' דרמב"ח כן נמי לענין גדולין דכל שהוא משום קנסא שניהם שוים וגם משמע להדיא דלא כמ"ש בע"ל מק"ח דהא דשרו חליפין בש"ע הוא לאחר הפסח דוקא חדא דגם התם מסתימות לשון המחבר לא משמע הכי וגם בסי' רצ"ד הנ"ל מתיר להדיא הגדולין אפי' לנוטע עצמו

ז ומעתה אפשר לומר דגם דע' ראב"ד בפ"ה מ"ה נדרים הכי הוא וז"ל שם לפי הגמרא הגדולים אינן ספק אלא ודאי אסורין הילכך אם קידש בגדולי איסור צריך לחזור ולקדש מיהו קשי' להו כל היכא דאמרינן אסור בגדוליהן אפי' בדבר שזרעו כלה אמאי הא קיימא לן זה וזה גורם מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיה עכ"ל ודברי קדשו אין להם התקשרות כ"כ וגם לשונו מיהו קשיא להו לשון להו אינו מדוקדק כ"כ לכן אפ"ל דגם הראב"ד ס"ל לדינא דגידולים מותרים לכ"ע שכן נראה מסיום דבריו דגם בשני ענינים הוי זוז"ג ומותר וגם מדשתק ליה בשני מקומות הנ"ל ש"מ דאודוי' אודה ליה רק דקסבר מדמבעי' ליה לרמב"ח רק בחליפין ולא בגדולין ש"מ דס"ל דהגידולין פשיטא ליה דאסורין לזורע משום קנסא דרבנן כיון שבאין מן העיקר משא"כ בחליפין כיון שאינו דמיהן לפום פירושם בירושלמי הנ"ל לכן בזה הוא דמיבעיא ליה אם קנסינן ליה גם בזה ותו ל"ק מהא דקיימ"ל דזוז"ג מותר שהרי רק מחמת קנסא הוא דקנסינן לזורע לחודא אבל