זית רענן חלק א קנה

עצמו גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פ"ח על חבירו אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו ולדעת רמב"ם הנ"ל דלמסקנ' דקונמות כקדושת הגוף דמי הרי יכול לאסור אפי' דשלב"ל על חבירו אמנם יש לומר דסוגי' קאי לתנאי דפליגי על ריב"נ ואית להו דאין הבעל צריך להפר והטעם משום דלית להו דקונמת מפקיע מידי שיעבוד [וכעין שתירץ ר"ן בפ' המדיר את דברי רמב"ם שם דלא הביא בפסקיו תירוצי דגמ' באומר צאי מע"י ובמספקת וכו' דתירוצו שם דסוגי' קאי אליב' דתנאי דפליגי על ריב"נ] איבר' לרמב"ם גופא דהבי' בעי' דרמב"ח באוסר פירותיו על חבירו דפירות הידועים דהיינו פירות אלו והרי זה דומה לאומר להדי' שגם החליפין יאסרו עליו כדאית' ברשב"א ור"ן שם ופסק דאסורין מספיק' והא לדידי' נאסרו בבירור כיון דלדינא אוסר דבר שלב"ל על חבירו לכן נלפענ"ד דגם זולת כל אלה קשה הדבר לסלק לגמרי כללא דשייט' בכמה סוגיות הש"ס דאין אדם אוסר דשלב"ל ע"ח והיה להם זאת ליסוד מוסד וגם בפ' אע"פ דף נ"ט מעיקרא קס"ד דר' יוסף למימר הכי ומקשה ליה מכלל זה דכשם דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו כך אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו ואיך נניח עתה ונשבק לגמרי כלל זה לדינא לכן נלפענ"ד להמציא בזה מילתא דמסתבר דודאי דבר שלב"ל שאין לו עתה בהם שום תפיסת יד לנתקו מרשותו והרי הם במשקל אחד עם פירות חבירו אזי גם לריב"ן ולמסקנא דכקה"ג דמי אפ"ה אינו יכול לאוסרם על חבירו גם לדעת רמב"ם אמנם במעשה ידיה כיון שיש לה תפיסת יד בידים עצמן שהרי למסקנא אף על גב דמשועבדין לבעל מ"מ כיון דמדינא מפקיעין מידי שיעבוד וכשאוסרת ידיה לעושיהן נאסרו מע"י מדינא גם לאחר דאלמוהו רבנן אזי נאסרו עליו לאחר גירושין וכח דיש לה יד וכח להקדישן עליו לכן מהני ג"כ כשלא אמרה כן בפירוש דאז דנין הדבר בעלמא לדבר שלב"ל כגון בפירות דקל דאי אמר דקל לפירותיו הוא דמהני אבל כשהקנה לו פירות דקלו לא מהני מידי אכן בקדושת הגוף דאלים מהני בדבר שלב"ל כזה משום דגבי קדושת הגוף די לנו כשיש לו בו תפיסת יד וביכלתו להקדישן כי היכא דלא תשוה לפירות חבירו ע"ח אבל כשאין לו דקל כלל ואוסר עליו פירות שיגיע לידו אזי גם בקה"ג גופיה ל"מ ול"מ כיון דלית ביה אז שום תפיסת יד ודמי להדיא לאוסר פ"ח על חבירו

ב וכשנעמוד לחקור כשאוסר חליפי פירותיו ע"ח לאיזהו מהם תדמוהו אזי מההכרח להתבונן בו תחילה אם יש לו בו תפיסת יד לאסור הפירות לחליפיו או למכור הפירות וליתנם לחליפיו אם נימא דדמי לדקל לפירותיו אזי יכול לאסור בקונם גם חליפי פירותיו לדעת רמב"ם הנ"ל דבקה"ג יכול לאסור דשלב"ל כזה איברא אם נימא דלא דמי לדקל לפירותיו דהתם יהיו שניהם ברשותו בב"א משא"כ חליפי פירות דא"א לבוא אלא כשיצאו הפירות מרשותו והנה בתוס' איתא שני תרוצים בזה בגיטין ס"ד בד"ה דמי חמרא וכו' אם מהני באומר חמרא לדמיו] אכן נראה דלא גרע ממוכר עבדו **(דיני עבד כנעני אינן נוהגין בזמן הזה)** לקנס דמיבעי' לן גם לרבנן ולא איפשטא וכן פסק הרמב"ם בפ' כ"ג מה' מכירה דמספיקא ל"ק ואם תפס אין ממ"י ולפ"ז מתורץ כל קו' הנ"ל בדרך נכונה וסלולה דאיבעי' דרמב"ח בע"כ קאי או אליבא דתנאי דפליגי על ר"י ב"נ כמו ש"ל או לצד האיבעי' זו דבמוכר עבד לקנס לא מהני לרבנן [כמו שתירצו תוספת בר"פ המפקיד דסוגי' דשם קאי לצד זה דל"מ במוכר עבדו לקנס יוע"ש] וכיון דל"מ במוכר עבדו לקנס אזי לא מהני נמי בפירות לחליפיו או לדמיו וכיון שכן אזי גם בקונם לא מהני מידי דדמי לפירות חבירו ע"ח כיון דמדינא אין לו עתה תפיסת יד בהם לדמיו לכן מיבעי' לי' אם חלופין כגדולין לאסרן עליו מיהת מדרבנן למחליף עצמו מחמת קנסא ועל קוטב זה קאי כל ש"ו דהתם ולבסוף לא נפשטה וכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא ומש"ה פסק הרמב"ם בפ"ח מהמ"א דבכל איסורי הנאה שאין תופסין דמיהן דחליפיהן מותרין למחליף אבל בקונם נקיטנא מיהת לדינא דאסורין מספיקא אפי' כשהחליפן אחר משום דאנן פסקינן כר"י ב"נ דקונמת כקדושת הגוף דמי ומפקיעין מידי שיעבוד ונדון ממילא דגם דשלב"ל שיש לו תפיסת יד בהן לנתקן מרשותו דיכול לאסרו על חבירו כמו במע"י על בעלה וכיון דלדידן מספקא לן לדינא במוכר עבדו לקנס ה"ה נמי בפירות לדמיהן ולחלופיהן מיתלי תלוי באיבעי זו עצמו ולכן גם כשאוסר על חבירו הפירות וחלופיהן כרוך במטרה ההוא דאם נאמר כשאומר בפירוש פירות לדמיהן מהני אזי כיון דיש לו בו תפיסת יד בעלמא כזה גם בסתמא יכול לאסור בקונם דדמי למעשה ידי' אכן אם נימא דמוכר עבדו לקנס לא מהני דלא דמי לדקל לפירותיו וה"ה נמי בפירות לדמיהן וכיון שכן אזי גם בקונם אינו יכול לאסרן על חבירו דהדר דמי ממש לפירות חבירו על חבירו ומשום האי טעמא פוסק הרמב"ם בה' נדרים דבאוסר פירותיו על חבירו דהיינו פירות ידועים דדנין הדבר כאוסר בפירוש גם את חלופיהן וגדוליהן דאסורין מספיקא אפילו כשהחליפן אחר אולם הא תינח בקונם דאזיל לטעמי' דכקדושת הגוף דמי ויכול לאסור גם דבר שלא בא לעולם על חבירו אבל בשבועה דפוסק הרמב"ם ג"כ שם דאסור בחליפי' וגדוליהן מספק הדרי כל קו' הנ"ל לדוכתייהו

ג אולם כשנביטה ליסוד דברי קדשו נראה כי נכונים כל דבריו למוצאי דעת דצריכין להתבונן בדבריו האוסר פירותיו ע"ח בין בנדר ובין בשבוע' דאיך משכחת לי' בשבוע' שיאסור על חבירו אם לא כשענה אמן והרי זה כנשבע מפי עצמו ובזה לא מיבעי' לן כלל דקתני להדי' במתניתין דנודר אסור בחליפין ובגדולין ונראה דרמב"ם אזיל לטעמי' בפרק ה' מה' שבועות ה' ד' כשנשבע שלא יכנוס חבירו לביתו ונכנס שלא מדעתו דנשבע פטור דאנוס הוא והנכנס חייב [ועי' במ"ל שם שעשה סמוכין לדבריו ממס' נידה מ"ו יוע"ש] אולם הטור השיג עליו שם דל"מ א"ח רק בקונם אבל לא בשבועה ונראה לי דרמב"ם ס"ל כדעת רש"י ורז"ה ור"ן בשבועות בפ"ג דגם בשבועה כשאוסר חפצו עליו דחייל נמי בישיבת סוכה עלי כמו בקונם רק דסתמא דקונם הוא באיסור חפצו עליו וסתמא דשבועה הוא באיסור גברא אבל כשאוסר חפצו עליו בשבועה חיילי נמי השבועה אחפצא אולם דברי רבינו בפ"ה מה' שבועות הנ"ל דנקט שלא יכנוס חבירו לביתו ולא נקט לי' באיסור חפצא דווקא והוא כשאומר הבית לכניסה עליך בשבועה אפשר לומר דלישנא קלילא נקט כמו דתירצו הפוסקים על כמה וכמה סוגיות בנדרים ובשבועות דלא דייקו בזה עי' ר"ן ריש נדרים ע"ב ד"ה איידי אולם יותר מסתבר לומר דשפיר דייק והוא דכשם דסברי הפוסקים ובראשם הרמב"ן דקונם שאמר בלשון שבועה דמהני מדין יד אע"ג דעיקרא דקונם הוא על חפצא מ"מ כשאמרו בלשון גברא מהני מדין יד דלא גרע מידות ולעולם האיסור עצמו על חפצו רק פומא הוא דאיתקל ליה ולא הוציא מפיו כתקונו ואעפ"כ בישיבת סוכה ל"מ רק כשאומר בפירש ישיבת סוכה עלי וכשתדייק תמצא דגם הפוסקים דסברי דמהני קונם כשאמרו על גברא מדין יד ואפ"ה במקום מצוה ל"מ רק כשאומר בפירוש על חפצא וכ"מ להדיא מלשון הפוסקים בר"ן וברשב"א נדרים שם דבדבר מצוה ל"ח רק כשאומר בפירוש על חפצא אמנם דמקצת פוסקים חולקים בזה כאשר הבאנו בסוגיא דאין אחע"א בסי' ו' אות ו' והוא מטעם רומיא דקרא דכתיב לא יחל דברו וכתיב לה' והוא להדיא בנדרים דף ט"ז לכן ל"ח על חפצי שמים רק כשיאמר בפירוש באיסור חפצא ומעתה גם דברי רמב"ם נתכוונו על מטרה זו דכשנשבע שלא יכנוס חבירו לביתו דאי איפשר להתקיים הדבר רק על חפצא וכיון דלדידי' דס"ל כדעת רש"י וסייעתי' דאית' לשבוע' באיסור חפצא כשאומר בפירוש על חפצא אז מהני גם בזה מדין ידות דשבועה ואפ"ה על דבר מצוה לא חייל רק כשאומר בפירוש בשבועה על חפצא וכיון שכן מצרופים דבריו רבינו הגדול גם בשבועה שהרי בשבועה לא איכפת לן מידי בדבר שלבל"ע רק דכאן שאוסר פירותיו על חבירו דחייל על חפצא וכיון שרק האיסור חפצו הוא שיעכב מצד דבר שלבל"ע אזי הדר דינא דכיון שהוא ג"כ איסור