זית רענן חלק א טו

קרוצי החומר שהיינו בעינינו כחגבים גם לעומת הקטון שבקטנים מדור המדבר, ומה כוחנו כי נייחל, הלא תקצה נפשינו עוד מללחום עוד בלחם הקלוקל היצר הזה אם בפסיעה אחת כי נפשע נהי' נידונים חלילה לצמיתות בלי תקומה, לכן אנופף ידי לבאר זה באר היטב, לבל ישאר כמלא נימא מכובד הקושיות הללו ונדע בכל מבצר כסלנו שכל דברי רבותינו אמיתים, ושכולה אין בהם, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אפס מנהו ממקומם ומדבריהם לא יפול צרור ארצה ומבטחנו חזקה ובצורה שאין לך דבר שעומד בפני תשובה אפי' בחמורות שבחמורות, איברא כל זה כשחטא בעצת נפתל הוא היצר הוא הנמסך בקרבינו, אזי כשעשה תשובה והתחרט למפרע מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו באחרונה שמתחילה נעשתה כל אלו בבלי דעת, רק בטעות ובבלי השכל, בעצת הנפתל, וכמבואר בבעלי העקרים במאמר ד' פ' ך"ז יעו"ש, אבל אם כשחטא מתחילה טרם שנמסך היצר בקרבו, הרי שגם מתחילה עשה במועצת ודעת, ומה יועילנו עוד החרטה ועזובה שאח"כ הכי בחרטתו נבנה ההרוס כקו' בעל העקרים שמה, ובזה מתורץ כל הקושי' הנ"ל בדרך כלל וכאשר נבאר להלן בפרטות, ותמצית הדברים הללו מבואר במאמרם [ברכות ל"ב ריש ע"א] אמר רב חנינא בר חמא, אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהן כו' חד דכתיב ואשר הרעותי וכו' וז"ל רש"י שם רישא דקרא אוספה הצוליעה והנדחה אקבצה, אשר הרעותי אני גרמתי להם שבראתי היצ"הר, הכוונה דלולא זאת שהבורא בעצמו כמתאונן על בריאותו של יצ"הר, אם לא הועילו התשובה מאומה, רק מפני מעשיו וחרטתו ועזיבת החטא באחרונה, בצירוף השאור שבעיסה שכוחו עצום ורב, התכוננו רגלי התשובה להתרצות בזה לפני ה' יתברך שמו ובזה מובן מאמרם נפש החוטאת במה תתכפר זה אמר בכה וזה אמר בכה, רק הקב"ה בעצמו אמר יעשה תשובה ויתכפר מפני שבלתי אפשרי שאחד מן הנאצלים או מהנבראים גם משרפים ואופנים וחה"ק שיהרהר אחרי הבורא ית"ש במה שכבר נעשתה בתחילת הבריאה במאמרו יתעלה, וכיון שברא היצ"הר המשגה והמחשיך והמעוור עיני הנפש והשכל של בריותיו, וברא את האדם אח"כ ונתן לנו את תורתו, ופקד עלינו בכמה וכמה אזהרות, לבל נסור לשמוע לעצת הנפתל הלזה שוב נסתתמו כל המתלאות בזה כי מי ומי אשר ירהיב בנפשו לומר שהרע הבורא יתעלה בבריאת היצר הלזה וקול קורא אומר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד זה יצ"הר כמבואר במ"ר פ"ט אבל הבורא בעצמו אשר ברוב חסדיו, מתאונן עליו, על דבר שנתן לו כח עצום הזה, כדכתיב ואשר הרעותי לכן בצירוף אמתלא רבה כזאת הוא שחותר חתירה, להמציא ולהתבונן מקום מאושר להתקרב לפניו ע"י תשובה ועזיבה וחרטה, לכן רק הוא בעצמו הוא שחרץ משפטו, ואמר יעשה תשובה ויתכפר

[ב] ועתה נשימה לבבינו בכמה כתובים בפ' עץ הדעת שפרושן סתום בפשטותן, כתיב והנחש הי' ערום וכו' ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים ל"ת מכל עה"ג הלא ראה אותם אוכלים כקושי' רש"י שם, ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ וכו' ל"ת ממנו ולא תגעו בו פן תמותון איך מלאה לבבה להכחיש בפקודת הבורא יתעלה שהזהיר בפירוש בבירור ולא בספק כדכתיב לעיל כי ביום אכלך ממנו מות תמות והיא אמרה פן תמותון ודוחק לומר שקאי על נגיעה לחוד, ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון הוא תמוה הלא הכתוב העיד עלינו שהי' ערום מכל חית השדה, ואי' איפוא חכמתו בזה להכחיש את הבורא בהחלט, ויותר תמוה שהיטו אדם וחוה את לבבם אחריו להאמין לאחד מן הנבראים המכחיש את פני הבורא יתברך אשר שמעו בעצמם מפי הבורא ית"ש הנשמע כזאת, ועוד שגם דרכו של היצ"הר אינו כן שיבא ויפתה מיד להכחיש את הבורא ית"ש כמאמרם ז"ל היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר וכו' עד שאומר לו וכו' גם הפסוק כי יודע אלקים כי ביום אכלך ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טו"ר לא נדע לכלכלו במשפט במה ידומה הנוצר ליוצרו כשידע טו"ר, גם בתחילת הציווי יש לדקדק דכתיב ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן, דמילת לאמר מיותר ונראה לפרש מפי המבואר מספרים וסופרים דאלמלא שחטאו בעץ הדעת לא נתגרה השטן כלל בכל הבריות מדור דור, אין הכוונה דלולא זאת לא ניתן לו רשות כלל ולא הי' בכוחו לפתות את בני אדם להטותם אחרי עקלקלות, שהרי התורה קדמה לב"ע ועיקר התורה הוא להשקיט לנו מימי הרעה ולכן נלכוד ברשתו כמאמרם בראתי יצ"הר בראתי תבלין והיא התורה שהיא רפאות תעלה לכל מכאוביו ופתויו, ועוד שעיקר טענתו של משה רבינו נגד מה"ש בעת שעלה למרום לקבל את התורה הי' שיותר מקושר לנו כתר התורה, מן מה"ש מפני שיש בנו יצ"הר כמאמרם שבת ד' פ"ט שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף ול"ת, קנאה יש בכם יצ"הר יש בכם ועוד שקודם שאכל מעץ הדעת היפלא לעשות עד שהחטיאם בפתויו לאכלו וכאשר בנותי מספרים וסופרים קדושים כן הדברים שמתחילת הבריאה נברא השטן היצ"הר להטעות בני אדם ולעומתו חנן הבורא ית"ש את בני אדם בנפש השכלי והאיר להם בבינה ובהשכל ללחום כנגדו ולא יטו אזנם לשמוע לעצתו הנבערה, אולם נדמה השטן אז כאויב העומד נגדו מרחוק כמטחוי קשת ומורה חיציו נגדו בחלקת לשונו דהנפתה השומע לפתויו, נמשך אחריו מעט מעט, עד שיספחהו הביתה ונלכד בשחיתותיו, אולם טבעי עץ הדעת הי' שנמסך השטן בקרבו בכל עשתונותיו ובכל סרעפי לבבו ובכל חלקי הנפש ובכל כחותי'. ונכנס האויב הצר הצורר אחריו בכל כוחותיו הפנימות מעת שיצא הולד מבטן אמו עד שמלחמתו כבדה עלינו כפלי כפלים, יומם לא ישבות ולילה לא ינוח מעת שנברא עד שובו אל האדמה ולא עוד אלא שגם יתחפש נגדו ויתנכר בקרבו, ובכל רעיוני לבבו וכליותיו ואוהב תמים ושלם שאין כמוהו יותר ויותר מהוריו ויולדיו, ויתן כתף סוררת לאביו ולאמו ויט שכמו לסבול עול יצרו האורב לו לאבדו משני עולמים עד כי הוצרך מעיון רב ושכל נמרץ ושיקול דעת בבינה יתירה עד שיתפתחו לעומתו עיני השכל האמיתיים ויאירו לו מאורי הבינה עד שיכיר ויתוודע לו בין אויב ואורב לנפשו האמיתי לאוהבו, וישנס מתניו ויתאזר במלחמתו נגדו בשקידה רבה ובזריזות יתירה במועצות ודעת ובתחבולות רבות, אזי מבטחינו חזקה ובצורה כי נוכל לו, ואזי כאשר נתגבר עלינו נעלה על במתי עב, ונרום עד למעלה ראש יותר ויותר ממה"ש כמאמר הכתוב כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, ועוד מצינן במאמר חז"ל אי בעי צדיקי איברא עלמא שנאמר לולא עוונותיכם מבדילים ביניכם ובין אלקיכם וכבר כתוב מההפרש הזה בין קודם החטא מעץ הדעת לאחר החטא בספר נפש החיים, ועוד מצינן הבדל ומרחק רב בין קודם החטא מעץ הדעת לאח"כ שקודם שחטא מעץ הדעת הי' תכלית הבריאה שיחפש האדם ויתור בכל יכלתו להכיר בין האמת והשקר, ויתהלך רק בדרך האמת ויניח השקר ויתרחק ממנו הרחק הלאה אבל ההבדל בין טוב לרע, לא ניתן לאדם כלל, ולא חלק לו בבינה זו כלל וכלל לידע מאומה בין טוב לרע, והי' הדרך קרובה מאוד להתהלך במישרים ובארחות צדיקים, ולבחור באמת ולהשליך השקר מנגדו, אמנם עץ הדעת הי' בטבעו שע"י ידע גם בין רע לטוב לבד מאמת והשקר, ונמצא דרך העבודה כבידה עלינו בכפלי כפליים שהרי לפעמים יחליפו וימירו המדרגות עצמם זה בתחומו של זה, והעבודה קשה להתמצע ולהתווכח בין במות הגדיים האלו כנודע וכמובן לכולם לאיש ואיש כפי בינתו, ולפורטם הנה תקצר היריעה מהכיל] ובשגם שכבר נכנס האויב בקרבינו, והתנכר לנו בכל מבחרי חלקינו ונפשינו כאשר כתבנו לעיל, לכן בעבור כפילות העבודה הקשה הזאת הצדיקים מועטים בכל דור ודור