זית רענן חלק א קכז

והרי אין דבר הטורף לפנינו רק ס' בבריעותא אם נעש' קודם שחיטה כשר מדינא בספ' השקול הצריכו הפוסקים לאסור מטעם ספ' חסרון ידיעה וליכא מחלוקת בין הפוסקים שהביא הש"ך וזהו ג"כ כוונת הרמ"א במה שסיים אלא בדבר שנוכל לומר שנעש' הריעותא אחר שחיט' וכוונתו שהס' בריעותא כגון בנשבר הגוף אבל בדבר שטריפה מצד עצמו והדבר הטורף לפנינו והס' אם נעש' אחר שחיט' טריפ' כהרשב"א ובריש דבריו תמה לפי הבנתם בדברי תוס' דספ' דרוס' וקוץ בושט טריפ' מטעם דשכיח לאיסור יותר מלהיתר ועולא אפי' בשכיח פליג ולפ"ז בספ' השקול כ"ע מודים דמותר א"כ אמאי פריך בש"ס מספ' טומא' ברה"י דוקא לעולא הא בספ' השקול כ"ע מודי וברה"י אפילו בספ' השקול טמא ואכ"ע קש' עכ"ל בסי' נ' בסוף סיפרו שם ופירושו שפי' בתוס' לא אוכל לכלכלם במשפט צדק שהרי כל דבריהם סובבים על דברי רבה בספ' גירושין וספ' קרוב לה וקרוב לו ואין לך ריעותא ודאית יותר מזה ולא גרע משוחט בסכין ונמצא פגום דאע"ג דלא נמצא הריעותא בבהמ' כיון שנולד הספ' במסלק עצמו וגם רי"ח ל"פ אלא משום דעצם ודאי פוגם [ולא גרע מספ' נגיע' שכתוב בעצמו דספ' נגיע' הוי ריעותא] ואעפ"כ מוקמינן על חז"ה הרי שכל האחרונים כיוונו באמיתת דבריהם ולא שגו בזה חליל' ואין מקום כלל לפירושו בכוונת דבריהם ושפתי רבותינו ברור מללו דלדעת התוס' בספ' השקול מוקמינן על חז"ה רק היכא דשכיח לאיסור יותר ועיין מש"ל סימן אות ד' ליישב דברי רמ"א דהיכא שנולד הריעותא מחיים יש מקום לומר דגם לדעת תוס' טריפ' למסקנא רק דרבה אזיל לשיטתו דס"ל כר"י דכהה וטהור משום דאין מחזיקינן מאיסור לאיסור יוע"ש אומנם הקושי' שהקש' בחו"ד מקושי' הש"ס לעולא מספ' טומא' ברה"י ולדעת תוס' דבספ' השקול מוקמינן על חז"ה לכ"ע קשי' הוא תמוה לכאורה אומנם עפ"י דברי רשב"א הנ"ל שהבאתי לעיל סימן אות ב' ועיין קידושין דף פ' בתינוק שנמצא בצד עיסה ובצק בידו דפסקינן כרבנן דכל העיסה טמאה אע"ג שאין בו דעת לשאול משום דרוב תנוקת מטפחין ועיין בתוס' שם וחולין דף פ"ו שהכריחו דאין זה רוב גמור והכוונ' שאין זה נידון רק כדבר השכיח כמשמעות פשטא דבריית' וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח והיינו ששכיח יותר לומר שהתינוק בעצמו נטלו מלתלות באדם טהור שנתנו לידו ומפשטא דמילתא נראה דחכמים מטמאין טומאה וודאית אפילו לשרוף עליו תרומ' וקדשים ואע"ג דלא הוי רוב גמור אומנם לקושטא המציאו שם בתוס' דכל דלא הוי רוב גמור אין שורפין ועי"ש בתוס' שהוכיח כן מדברי ר' יוחנן דס"ל דאין שורפין עליו תו"ק ש"מ דלא הוי רוב גמור ורק מדרבנן עשאוהו כמו שיש בו דעת לישאל משום דשכיח יותר צד החמור מצד הקל והנה גם במה שהיקש' לעולא מספק טומאה ברה"י יש לדקדק ג"כ כאשר דיקדוק הרשב"א שם דכי לא ידע דהילכת' גמירא הוא לכן נראה דקושי' זו קאי ג"כ בסגנון שפירש הרשב"א קושי' הש"ס לעיל אומנם לעולא עוד קולא יתיר' מאביי דאביי לא מיקל מדינא אלא בספק השקול ולעולא אפילו במידי דשכיח גם נשמע מתורתו של רשב"א דכל שיש בו להקל מצד הדין גבי טומאה רק מצד הג"מ הוא דטמא אזי יש לחלק בין דבר שיש בו דעל"ש דגמרינן מסוטה כיון דכל דין טומא' שבו רק מהג"מ מסוטה אבל דבר שטמא מצד הדין ולא צריכת להג"מ מסוט' אזי אין לחלק בין יש בו דעת לשאול או אפילו אבדל"ש שכן פירש שם בקושי' ר' שימי אכן למסקנא דהתם לא אמרינן כן לתירוצו דרבא שם ומעת' הכי אזדי קושי' הגמר' והרי ספק טומאה ברה"י דנשמע מבריית' דתינוקת דמחלקינן ג"כ בין ס' השקול למידי דשכיח ובשלמא למאן דפליג אדעולא וקסבר דכל היכא דשכיח לא מוקמינן אחזקה ומהשתא במידי דשכיח אזי טמא מצד הדין ומשה"ט אפילו בתינוק שאין בדל"ש נמי טמא דאע"ג דלא הוי רוב גמור מ"מ כיון דשכיח יותר לתלות בתינוק אזי טמא מצד הדין אבל לעולא קשי' כיון דלדידי' אפילו במידי דשכיחא מוקמינן אחזק' מצד עיקר הדין וא"כ גם במידי דשכיח צריכית למילף מסוטה וא"כ הו"ל לחלק בין יש בדל"ש ואין בו דל"ש ומפשטא דבריית' נראה דחכמים מטמאין מצד עיקר הדין אפילו בתינוק שאין בדל"ש ומשני' לי ולטעמיך נידמיי' לס"ט ברה"ר ונימא ג"כ לחלק בין מידי דשכיח דאזי אפילו ברה"ר נמי נטמא כיון דל"צ למילף מסוט' והלא החכמים עצמם לא טימאו בתינוקת אלא ברה"י דוקא אלא בע"כ צ"ל דאפילו בדבר שטמא מצד הדין ג"כ ילפינן מסוטה בין להקל בין להחמיר ומשה"ט גם במידי דשכיח אפילו לדידך דמצד הדין טמא במידי דשכיח אפ"ה הוי לן למילף מסוט' דדוקא בדבר שיש בו דל"ש א"ו דקושטא כן הוא דמדינא טהור גם בתינוק רק שהחכמים החמירו מדבריהם לתלות לבד וכר' יוחנן דהתם אומנם המקשה קסבר ג"כ דלא הוי רוב גמור כדמשמע מלישנא דחכמים דנקטו רק מפני שדרכו של תינוק דמשמע רק דשכיח יותר וקסבר דטומאתן וודאי משום האי טעמא

ה גם מה שהיקש' שם דא"כ לאחר דמתרץ הש"ס דהילכת' גמירי ומשמע דבאיסור דלא גמירי הילכתא מותר בספק השקול בספק נגע איסור בהיתר בישול או במליחה או בספק נפל איסור בהיתר וזה מבואר בהיפך עכ"ל ואין מזה הכרע דדוקא בטריפ' או בטומאה שייך חזקת היתר דהרי באנו להוציא הדבר עצמו מחזקתו שהית' בחזקת היתר ואתה בא להוציא שנהפך לגמרי מחזקתו ונאסר אבל בדבר שהוא משום תערובות שההיתר עודנו לא נמר רק שנתערב בתוכו דבר האסור או טעם האוסר הרי איננו מוציאים ההיתר מחזקתו דחתיכה עצמו נעשה נבילה בכל האיסורין אינו רק מדרבנן ובבשר בחלב בבישול גמור ברוטב נעשה נבילה מדאוריית' אזי אפ"ל לקושטא כן דלדעת הפוסקים דפסק השקול מוקמינן אחזק' גם בבשר בחלב כן הוא זולת היכא דשכיח לאסור כמו חולדה העוברת ע"ג כיכרות וכו' דמבואר ברשב"א דכל כה"ג נסתלקה חזק' דמעיקרא אבל בשאר איסורין דלא נעשה נבילה מדינא אזי גם אם נאסר' מחתיכ' אחרת איננו עוקר החזק' דמעיקרא לפי שההיתר בהתירו עומד ואיננו נאסר רק מפני טעם איסור המעורב בתוכו והאיסור שבו לא הי' לו מעולם חז"ה ודמי לירך דע"א נאמן לפי שעדותו אינו סותר החזק' כמבואר באשרי פ' גה"נ ה' י"ט ובט"ז יו"ד סי' קכ"ז וכדמות ראי' לזה מדברי הגהה בסי' ק"ה ביו"ד בספק כבוש דאיסור רק בב"ח מותר דדרך בישול אסרה תורה וספיקא דרבנן לקולא ומסתימות דבריו מדלא חילק משמע אפילו כשנתבשלה אח"כ והטעם דבה"מ יש לסמוך דבכל ס"ה מוקמינן על חזק' דמעיקרא ובב"ח כיון דחנ"נ מדאוריית' אזי אם נאסרו הרי הוא לגמרי כנגד חז"ה שיש לו עתה ועיין בחדושיו שם שכתב דאם נתבשלה אח"כ אסור' ואין דבריו מוכרחים בזה ושוב הראני שגם בספר שב שמעתתא שמ"ג פ"ח שכתוב ג"כ סברא זו על קושי' הט"ז בספ' כבוש אמאי אסור בשאר איסורין הרי בכל האיסורין אזלינן בתר חזק' דמעיקרא רק בתו"ק הוא שהחמירו ליזול בתר שע"מ ותירץ ג"כ עפ"י דברי האשרי הנ"ל דבשאר איסורין איננו סותר החז"ה דמעיקרא כמו איסור גיד הנשה לגבי הירך: סימן י

א בנידון ספק במקרה דפליגי אביי ורבא בחולין דף ז' דלאביי אפי' בדבר דלית לי' חזקה כלל דנין לעולם אפי' להקל כאילו לא נתחדשה המקרה ומשה"ט ס"ל דבספ' טומא' ברה"ר טהור מדינא כמו במקוה שנמדד ונמצא חסר דכל מה שטבלו בתוכו טהורין לר"ש דלית לי תרתי לריעותא הוא מצד עיקר הדין ולרבא טעמי' דר"ש משום דיליף מסוט' הוא כמ"ש לעיל בשם רשב"א ויש להקשות לאביי ממתני' דעירובין נתגלגל חוץ לתחום נפל עליו גל או נשרף תרומה ונטמאת מבע"י אינו עירוב משחשיכה ה"ז עירוב אם ספק ר"מ ורי"א ה"ז ח"ג ר"י ור"ש אומרים ספק עירוב כשר וכו' ועי"ש בתוספת ד"ה אמר ר"ז ותמצית העולה מדבריהם דלר"מ ור"י ה"ז חמר גמל משום דאיכא חזקת תחום ביתו לגבי חזקת