זית רענן חלק א קיד

והתרתי לא מטעם אמירת קצתן שאינם מאמינים לה מאחר שלא נמצא בפנינו דבר רע בקמחה רק שהיא אמרה שראתה כמה ריחושים בקמח וקימ"ל דאין ע"א נאמן באיסורין ופרטי הדינים בי"ד סי' קכ"ז דה"מ במעיד על דבר השייך לחבירו ואין לו נגיע' בדבר משא"כ אם ההיזק מגיע גם לו כגון שיש לו חלק בדבר הוא ודאי נאמן על שלו ומתוך שנאמן על שלו קמחן של כולם נאסר והרי מטי' לה הזיקא כמו לחברותי' ובכה"ג בפ' הניזקין מתוך שנאמן להפסיד שכרו גבי ס"ת והוא בש"ע ביו"ד סי' רפ"א אע"ג דהפסידו של חבירו גדול מאוד מהפסד שכרו כ"ש כאן ואין מן הסבר' משום דשם מיירי באומר שהוא עשה ההיזק מחלקת כלל וכן נלפע"ד שבכל מקום שעד המעיד על האיסור יש לו חלק אפילו שמיני שבשמיני' נאמן אעפ"י שהפוסקי' לא זכרו זה רק גבי דין שאין אדם אוסר דבר שאין שלו וכ"ה בש"ס מ"מ לדינא ודאי הכי הוי וכן מטעם שאפשר שריחש זה הקמח שקנתה האשה בביתה וכו' דהכי אמרינן גבי טומא' בכ"ד וביחוד בפ"ג דטהרות דאין מחזיקין טומא' ממקום למקום רק אמרינן כאן נמצא כאן הי' וכו' דיש לחלק דדוקא במידי דאתא מעלמא אמרינן מסתמא במקום הזה אתא משא"כ קמח שרחשו מתוכו וכו' אין סברא לומר שביתה או מזלא דאיתתא זו גרמה שריחש קמח שלה ואע"פ שכל קמח הי' נבדקין ולא נמצא בהם דבר מ"מ אפשר כי לקטנותן של רחשים א"א לבודקן יפה אחר שאיתרע חזקת קמח זו בפנינו והרי מעשים בכל יום שאשה אח' מצאה במיני דגן וקמח שריחש וכמה נשים בדקו ולא מצאו אמנם ודאי אם אשה שאמרה שמצאה לקחה קמחה בבוקר ע"ש הי' טפי סברא להכשיר קמחים שנלקחו מבערב די"ל השתא הוא דאיתרע ואע"ג דהרב הש"ך בספרו נקה"כ השיג על הוראת הרב בט"ז בסי' פ"ד ס"ק י"ג אפשר שמודה כשיש המשך זמן ו' או ז' שעות ביני וביני כ"ש לילה שלימה וכו' משא"כ אחר שאשה שלקחה אתמול מצאה לא הייתי מיקל לכתחיל' רק טעם שלישי הוא נכון דסתם כלים המיוחדים לקמח אינם נקיים רק נשאר דבוק בהם קמח וכו' לכן באשר שאר הקמחים נמצאו נקיים ודאי אותו הקמח הדבוק ריחש ואם לא נתברר זה והאשה אומרת שהכלי שלה היתה נקי יוכלו הנשים לומר אין אנו מאמינים לך וזה נ"ל להלכה ולא למעשה אבל הוראתי ברורה ת"ל עכ"ל המחבר הנ"ל ולפי שכמה דינים מסתעפים מדבריו העתקתי דבריו העקרים בלשונו ממש וכוונתו פשוטה וברורה דאם נודע שלקחה בכלי נקי' והיא לקחה טרם שלקחו אחרים ומצאה מתולעים אע"ג שאחרים בדקו ולא מצאו אינם יכולים לומר אין אנו מאמינים לך דנאמנת ע"י מתוך כמו בהאי דהשולח כיון שכולן מקושרים ואחוזים זה בזה משא"כ היכא דאפשר לתלות הריחוש בכלי שלה שוב ניתקו מהדדי הגם דלדברי' שהכלי שלה נקי' היתה הרי עודן מקושרים מ"מ כבר יצא מגדרו דמתוך דמתוך לא שייך אלא בדבר שנראה בעליל לעין כל שהענין מקושר בעצמותו ברם בעיקר דמיונו נלפענ"ד דל"ד כלל להאי דגיטין שהרי התם גם אם נאמר דלצערו קמכוין מ"מ מפסיד מיהא שכרו בהודאת עצמו ולכן אמרינן כיון שכבר הפסיד לעצמו מסתמא כדבריו כן הוא אבל הכא אם מכזבת הרי לא הפסידה לעצמה מאומה שאם תחזיר לה דמיה דילמא מתחילה נתכוונה לכך ובאם לא יחזיר המוכר דמיה תחזור ותקחם ותאכלם שהרי יודעת בעצמה שאינם מותלעים, רק מתחיל' בעלילה באתה לבטל קנייתה אשר כבר עשתה ונתחרטה ואף את"ל שגם בזה אמרינן דמ"מ כבר שוי' אנפשי' חתיכה דאסורה הגם שידעה בעצמה שלא נתכוונה כלל לאוסרם על עצמה לפום ריהטא תלי' בתשו' רמ"א סי' ב' מובא בט"ז ובש"ך י"ד סי' קפ"ה באשה שילדה ג"פ בחודש ח' ורצתה להסתיר עבורה מבני ביתה ושכנותיה והסכים בעלה שתאמר טמא' אני שבעלה מותר לבא עליה בסתר משום דאמתלא כזו מהני אפי' כשהוחזקה בשכנותיה משום דעיקר האמתלא תלוי באחרים יוע"ש ונמצא לדבריהם בנידון הנ"ל אפ"ל דאסורה אח"כ בקמח זה משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאסורה דבזה ל"ש אמתלא כיון שעשתה שלא כהוגן להפסיד או לבערם כמבואר ברמב"ם פ"ט מה"א בסופו ובצמח צדק תשו' ק"ד האריך בזה אבל לדעת הט"י כל שגילתה דעתה מעיקרא שוב אינן צריכין לדון מדין אמתלא א"כ ה"ה בנידון דידן כיון שידעה בעצמה שלא נתכונה כלל לאסרם על עצמה מ"מ לפום מה דכתיבנא דכל דבר שהיסוד בעצמותו רפוי' וקלישא שגם לגבי עצמו אינו נאמן בגדר השוה לעדות דעלמא דתו לא מצי למעיקרי' בשום אמתלא ותחבול' שבעולם הוא דאמרינן דכמו שנאמן על עצמו נאמן גם על אחרים ע"י מתוך וזהו דוקא בהפסיד לעצמו שכרו דכל שחב לאחרים תו ל"מ אמתלא כמש"כ לעיל משא"כ בנידון דידן דאינה אסורה אלא משום דש"א ח"ד ומצית למעיקרי' ע"י אמתלא תו לית בי' יכולת לגרר עוד להאמינו גם על אחרים כיון שיסודו רפוי' וקלושא גם מה דפשיטא לי' למחבר הנ"ל דאפי' כשמפסיד לעצמו דבר מועט והפסידו של חבירו גדול ורבה למאוד נאמן ע"י מתוך הנה בריטב"א שם דף נ"ח מבואר להיפך וז"ל בד"ה אמר אביי כל שבידו נאמן ואקשי' לך ה"נ אע"ג שאינו בידו יהא נאמן משום דמפסיד שכרו וכדאמרינן לקמן דמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת וי"ל דהתם שאני דאיכא הפסד מרובה דהפסד שכר ס"ת קרוב הוא לדמי כל הס"ת ומ"ה נאמן אבל הכא שאין הפסידו אלא דבר מועט ל"ל דמשום שהיא מפסיד לעצמו דבר מועט יהא נאמן להפסיד לחבירו א"כ שהוא סובר דאינו מפסיד שכרו מ"ה וכדאמרינן לקמן וכיון שכן ליכא מתוך עכ"ל אמנם מסתימות הפוסקים לא משמע כן מדלא חילקו בזה ברם כשנראה בעליל שמפסיד כל חלקו הן כשחלקו רב או מעט ולא נוכל כלל לתלות בטעותא כדאמרי' שם דילמא טעי בדר"י אבל בנידון דידן הנ"ל דתחילת דבורו הי' רק נגד המוכר וקסבר שיחזיר לו מעותיו כאשר שאל ממנו הרי שאינו מפסיד לעצמו לפום דעתו רק שכר עמלו וטרחתו ולמוכר רצה להפסיד כמעט בכולו דמי מחירם לכ"ע יצא מכלל מתוך עי' ברשב"א נ"ח שם בד"ה בפירושו דר"ח [ודברי רשב"א שם צ"ב דמתחילת דבריו נראה דהכל תלוי בדעתו דמשום שאינו מפסיד לעצמו רק דבר מועט מחלקו רצה להפסיד לחבירו במרובה ובתה"ד נראה דתלוי בקושטא כמו שהוא לאמיתת הדין שהרי גם באזכרות אינו מפסיד לחבירו לדעתו אלא שכר העברת קולמס לחוד ואפ"ה א"נ משום דלקושטא לא מהני וי"ל ואין כאן מקומו]

ד עיין במהרי"ק סי' ע"ב שהקש' שם על תוס' ריש גיטין שהקשו שם מעיקרא דנילף מוספרה לה דע"א נאמן אפילו באתחזק ותירצו דאינה מוחזקת שתראה בכ"ש וכו' וגם בידה לטבול ואח"כ הקשו אי ע"א נאמן אפי' באיתחזק איסור' א"כ למה לי קרא וספרה לה ותירצו דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה והקשה מהרי"ק על תירוצם כיון דכבר כתבו דנידה הוי כלא איתחזק א"כ גם דבר שבערוה עצמו נאמן היכא דלא איתחזק [ופש"ל כדעת ר"ן חולין בפ' גה"נ דע"א דעלמא נאמן באבידה ועיין ר"נ בסוף סוגי' דשליש דפליגי בזה שם רמב"ן ור"ן] כמו בממון ותירץ דסד"א היכא דוודאי ראתה ואומרת טבלתי דלא נאמנה משום דדמי לדבר שבערוה דל"מ מה שבידה רק לגבי איסורין וצריך להבין שהרי גם בדבר שבערוה גופי' מהני כמו בבעל שאמר גרשתי וצ"ל דכוונת המהרי"ק הוא שהרי נאמנת לומר טבלתי אתמול הגם שהיום אין בידה לטבול תו כגון שחלתה היום וכדומה ואפ"ה נאמנת מפני שהי' בידה כמו בכל מילתא דאיסור' אבל בדבר שבערוה א"נ אלא משום מיגו ובעינן שיהי' בידו בשעת הגדה דוקא וחזר והקשה ע"ז דא"כ האיך ילפינן מן וספרה לה ש"ה דבידה לטבול ותירץ דבידו אינו אלא מגרע לחזקה ראשונה ומכ"ש דנאמן היכא דלא איתחזק כלל והקשה שהרי נאמן לאסור אפי' כנגד חז"ה מטעם בידו כגון בנטמאו טהרותיך וכיוצא בו ומתרץ דש"ה מפני שעדותו על דבר של ממון ושייך לומר בי' כיון שהי' בידו הרי הוא כבעלים עליו משא"כ בנידה דל"ש לומר כן ע"כ דברי מהרי"ק בקצרה וצ"ב מאי ק"ל מנטמאו טהרותיך דנימא נמי משום דבידו מגרע לחזקה ראשונה אולם הכי קא קשי' לי' שהרי מבואר שם בתוס' ורא"ש ומרדכי דהיכא שהי'