זית רענן חלק א קג

דשם דבריו תמוהין כמ"ש שם חדא שהרי גם לרשב"ג רק ספיקא הוא ולא ודאי ועוד דקשה הדבר לאומרו דבמקום דאיכא ספיקא דאוריית' והבא עלי' בא"ת קאי מה מועיל קים לי' דידי' ובפרט ביחיד נגד רבים שיאמר ק"ל כרשב"ג להקל שלא תצא מיבם ומשה"ט לא הביאו האחרונים את דבריו בזה איברא היכא דנשאת לשוק דברי הב"ח נכונים בטעמן דאע"ג דחיישינן לרשב"ג וצריכה חליצ' אבל היכא דנישאת לכהן שתהי' אסור' עליו לעולם ואם נפסוק שתצא מבעלה הרי נפקע קנינו שכבר קנוי' בידו להכי שפיר יכול לומר קים לי כרבנן כמו בספק פלוגתא דעלמ' אבל בבהמ' דליתא אלא משום מילתא דאיסורא לחוד ל"ש בי' תורת קים לי וחוששין להחמיר בכ"מ אע"ג שמגיע לבעלים הפסד בממונם

ט הנה בארנו למעלה ע"פ מוסדת הנ"ל שיש מקום להקל על הכלים במקום ה"מ להמתין עד אחר מעל"ע אבל מ"מ חלילה לנו להורות להקל עדי נתורה ונרא' ע"פ פסקי הש"ע הערוכה לעינינו ועל פיהם נחפשה לדעת ולהורות לאמיתן עי' בי"ד בס"ס קי"ג וז"ל כלים שבישלו בו וכו' צריכין הכשר וי"א שאין צריכין ואף לדברי המצריכים הכשר אם הוא כלי חרס מגעילו ג"פ ודיו מפני שאין לאיסור זה עיקר בדאורייתא עכ"ל ולפ"ז אפשר להכריע דבאינו ב"י מותר לכתחיל' אבל מ"מ חלילה להקל לכתחיל' אפילו במקום הפ"מ שהרי אפשר בהגעלה אפי' בכ"ח ועי' סימן קט"ו בש"ך ס"ק י"ז יוע"ש היטב דמחלק שם בין חלב וגבינה דבעינן ס' להאי דלעיל דמבואר בסי' קי"ב בס"ק כ"ג דבטל ברובא בין בלח בין ביבש וז"ל מ"מ בגבינ' וכו' פליג עלי' הרב וס"ל דשאני בש"ע דלית בי' חשש איסור דאוריית' משא"כ גבינ' שגזרו בו מחמת חשש איסור דאוריית' בגופה והנה עיקר חלוקו של ש"ך מצאנו ג"כ בתוס' יבמות קי"ד ריש ע"א וז"ל שם בתירוץ ב' א"נ כיון שיש לחוש לספק טבל דהוי דאוריית' החמירו אי לאו טעמא דבדמאי הקילו עכ"ל הרי שחילקו בין דמאי לעציץ שאינו נקוב דהתם ליכא חשש איסור דאורייתא בגופה ויש להבין דאכתי קשי' משמנו של גיד שהביא הש"ך שם דבעינן ס' בתערובות והתם ליכא חשש איסור דאורייתא בגופה רק משום דגזרינן אטו גיד כמ"ש תוס' בחולין צ"ז בד"ה שאני חלב לכן נ"ל דעיקר כונת הש"ך כיון שאין בו איסור בגופה שגם לאחר גזיר' שגזרו מ"מ אין בו איסור מעצמותו רק משום הרחקה וחתוני הוא ולהכי די בזה לאסור מה שנתבשל בעינו ולא לאסור גם תערובתו ולהכי סגי בביטול ברוב דכל היכא דליכא רובא דמי לבעין ממש אבל טעמו א"צ לאסור דדי גם בהרחקה זו משא"כ בשמנו של גיד דגזרינן אטו גיד אם נאמר דבטיל ברוב בלח אכתי יש לאסור אטו גיד עצמו שיתירו בביטול ברוב והרשב"א פוסק להדי' דגם בגיד היכא שנחתך ואינו ניכר דאף לדידן דאין בגידין בנ"ט בעינן ס' לבטלו עי' סי' ק' סעי' ב' ולכן נראה לפענ"ד להקל גם בעגלים ששחטן ע"י סי' ואח"כ נודע שהיו בתוך ז' דכיון דלא פשע מידי הרי נסתלקו בזה כל תרוצי דתוס' ולא נשאר לנו רק משום תירוצא קמא דבכורות דגזרינן אטו חליצ' ובחליצה גופה הוא רק משום חשש לעז ונראה בעליל שגם בחליצ' עצמו לא חיזקו לחשש זה כמו דאוריית' שהרי הקילו התם בדיעבד בא"כ או כשהלך למד"ה ותו מעתה אין להחמיר בכלים יותר ממאי דמבואר בס"ס קי"ג דמידי טעמא דהתם אלא משום שאין לו עיקר מה"ת וכבר כתבנו לעיל דהיכא דחזינן דלא תיקנו כעין דאורייתא ממש אזי דמי לדבר שאין לו עיקר מה"ת וכיון דפסקינן התם שגם להמותר מחמירין די בהגעלה ג"פ גם לכ"ח ה"ה בנידון זה אין להחמיר יותר מזה: הלכה ב סימן ב

א עיין ביו"ד סי' כ"ח סעיף כ' השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק הריא' ואם נמצאת ספק טרפה מכסה בלא ברכ' והוא הדין לכל פיסול שהוא מחמת ספק כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה וכן כל כיוצא בזה עיין בש"ך ס"ק כ"ז וז"ל וכדלעיל סי' י"ח ס"ק א' וסי"א. והב"ח חלק אמהרא"י והמחבר ודקדק ממ"ש בטור בריש סי' י"ח דבנמצא הסכין פגומ' לאחר שחיטה הרי זה נביל' ולא כתב ספק נבלה דאתא לאורויי דמחזקינן לה בנביל' גמורה לפטור מכיסוי ול"ד לספק טריפ' דמכסה בלא ברכ' כיון דאירע הספק בשחיט' עצמה עכ"ד ותימא היאך יעלה על הדעת לעקור עשה מן התור' לפטור מכסוי משום שנמצא הסכין פגומה דליכא אלא ספקא ואפשר דבעצם המפרק נפגם דהא איכא מ"ד פ"ק דחולין דף יוד דמכשיר ונהי דקי"ל לחומרא מ"מ ליכא אלא ספיקא וכדאמרינין בש"ס חיישינן שמא בעור נפגמה וכן כתבו כל הפוסקים וכמ"ש בר"ס י"ח עיין בדברי הפ"מ לעיל וז"ל שם כדבריו אמת שבסכין פגום לא הוי אלא ספק וכבר כתבנו בסי' ח"י טעם לזה דהוי ספיקא טובא וכו' ועיינתי בב"ח וז"ל כיון דלא יצאה מחזקה כו' וגם זה הוי בכלל אשר יאכל יראה לי דהכי קאמר לו דהוי ספק השקול עם החזקה ולא וודאי מ"מ כיון דאשר יאכל ממעט שחיטה שאינו ראוי' מה"ט ממעטינן נמי ספק טריפה ל"מ למ"ד ספיקא דאוריית' מה"ת אסור א"כ לאו בכלל אשר יאכל הוא אלא אפי' לר"מ ז"ל דמדרבנן אסור מ"מ הא כתב בשורש הא' דכל מידי דרבנן הוי מלאו דלא תסור כמו שאנו וכו' א"כ ממועט מאשר יאכל והנה בסיום דבריו כבר עמדנו עליו לעיל במ"א אמנם בעיקר יסודו דלרה"פ דסד"א מה"ת לחומרא בוודאי ל"ב כיסוי כיון דבעינן אשר יאכל דבריו תמוהין למאוד שהוא כנגד סוגיא שלימה דב"ב פ"א שהקשו שם מ"ט דר"מ באילן א' ומ"ט דרבנן בש"א פי' כיון דלא קנה קרקע אמאי מביא אמר רבה מאי קושי' דילמא ר"מ באילן א' ספוקי מס"ל ורבנן בשני אילנות ספוקי מס"ל וכן קאי התם במסקנא וע"ש ברשב"ם מס"ל וז"ל אי קנה קרקע מן הדין או לא והא דאמרינן ל"ק קרקע היינו משום דיד המוכר על העליונה דמספקא לא מפקינן מיני' עכ"ל הרי מבואר דאע"ג דלענין הבאת בכורים בעינן דוקא כשיש לו קנין בקרקע עצמו אפ"ה צריך להביא מספיקא אע"ג דלענין הקרקע עצמו אמרינן דמספיקא לא קני אפ"ה לא נפטר מהבאת בכורים דגבי בכורים נקיטנא את הצד ספק השני דסד"א לחומרא ול"א כיון דסוף סוף אין לו קרקע מה"ת יפטור ממילא מבכורים משום דאין נדון האחד נכנס בגבולו של נדון השני ובכל חו"ח אזלינן לחומרא וא"כ נראה בעליל דמכ"ש לענין כסוי דאף שאסור באכילה משום סד"א לחומרא מ"מ לענין כסוי נקטינן את צד השני שהרי גם לענין אכילה עצמו אהני צד השני' וקאי בדוכתי' לפוטרו ממלקות **(דיני מלקות אינם נוהגים בזמנים הללו כידוע לכל יודעי ספר)** משום צד השני שהרי לגבי בכורים דכשדנין אם קנה קרקע א"ל לא אהני צד השני לשום דבר דמ"ל אם לא קני מצד וודאי או מצד ספק כיון שהדין ברור דקרקע בחזקת ב"ע אפ"ה לענין בכורים אמרינן להיפך משום סד"א ומכש"כ לענין כסוי לכן נראה לפענ"ד ברור דמחויב בכסוי כל היכא דאיכא ספק השקול כדעת הש"ך בלא גמגום כלל

אמנם מה דפסיקא גם לבעל הש"ך דהיכא דאיכא חזקה גמורה אפילו ללקות עליו משום נבלה אזי לכ"ע פטור מכיסוי ולכאור' גם בזה קשי' דהרי גבי בכורים דאיכא חזקה גמורה לענין קניות הקרקע ואפ"ה אינו מכריע המשקולת לענין בכורים וצריך להביא מספק ובמאי יפרד חזקת בעלים בקרקעות מחזקת איסור באיסורין אמנם לקושטא לק"מ הגם שהחזקות בעצמותן שוים אבל נושא הענין רחוק הלאה זה מזה דשם גבי בכורים שצריך להביא מצד ספק דדילמא קנה קרקע לקושטא אינו מנגד ומפסיד לחזקת ממון דאידך דמאי איכפת לי' בהבאת בכורים דידי' וכל עיקרו של חזקת ממון עיקרו משום פסידא דמוחזק או של בעלים הראשונים לכן כשדנין על הבאת בכורים פסקינן דצריך להביא משום סד"א דמאי איכפת לאידך אם נקיט לי' בלבא כדי לצאת חובת המצוה את צד