זית רענן חלק א קב

בעירוב זהו דווקא ביחיד במקום יחיד אבל לא במק"ר ומאי קושי' מר"ט שהרי רבנן פליגי אלא בע"כ צ"ל דשאני בזה פיסקא דקתני דכל המיקל בארץ וכו' ש"מ אפי' ביחיד במק"ר וכיון דסמ"ג הביא להאי פיסקא ש"מ דאפי' לדידן דפסקינן כר"י נאמרה ונישנה להאי פיסקא לכלל גמור לכן צ"ל בדברי רש"י הנ"ל דכוונתו בקצרה לאוקמי ככ"ע ומרמז בקצרה לטעמי' דמילתא כיון שלא נאמרה בפירוש בתורה הקילו בזה לפסוק אפי' כיחיד במק"ר וזה ששיכל את ידו ולא נקט בקצרה דערלה דרבנן משום דבעי לאוקמי כהילכתא אפי' כר"י דס"ל דהלמ"ס הוא וזהו שכתב דכיון דאינן מה"ת כלומר דלא כתיבין בתורה הלך אחר המיקל הרי להדי' דמדקילו בערלה אפי' במקום רבים מה דלא מצינן בכל מידי דרבנן לברר מעירוב ואבל ומוכח להדיא כדברי מהרלנ"ח הנ"ל דאע"ג דשבועה חיילי על דבר שאינו מפורש אבל בדרבנן שיש לו עיקר מה"ת לא חיילי בקו"ע וכמ"ש לעיל

ה ומעתה בנדון דידן בעגלים שנשחטו בתוך ח' ע"י סימנים של שינים וקרנים ואח"כ נודע שהי' בתוך השיעור ונאסר הבשר בדיעבד אע"ג דבכה"ת לא חיישינן למיעוט הכא חיישינן למיעוטא בטעמא דמילת' מצינן בתוס' איזהו טעמים והנה בבכורות דף כ' ע"ב בד"ה חלב פוטר כתבו בתה"ד שני טעמים וז"ל ויש לומר דמן הדין הי' לנו לפסוק כרבנן ואדרבנן סמכינן בשעת הדחק כדמוכח בהחולץ (דף קל"ו) אלא מדרבנן החמירו ביבמה הואיל ומת תוך ל' ואע"פ שנפל מן הגג או אכלו ארי שמא ישתקע הדבר ויאמרו העולם שפיהק ומת ויצא לידי לעז וקלקול ולכך עשאוהו בספק גם לענין אבלתו שלא בא להקל בערוה ועוד שבכ"מ הלכה כדברי מיקל באבל ובלא שהה ח' ימים בבהמה העמידו כר' שמעון בן גמליאל דאי לא הא לא קיימא הא ועוד דמשום היא גופה שאם נתיר לשוחטה לאכלו כשהוא בריא יכול לשוחטן כשהוא חולה וקרוב לפיהוק של מיתה דהשתא איכא ריעותא עכ"ל ובנדה דף מ"ד ע"ב ד"ה דקים לי' וכו' וז"ל וא"ת א"כ מאי טעמא דרשב"ג כיון דליכא ריעותא וכו' אמאי לא אזלינן בתר רובה וי"ל דנפלין הוי מיעוט דשכיח ודבר ההוה הוא ולכך החמירו חכמים עכ"ל הרי מעתה שלשה טעמים בדבר או משום דעיקר מילת' משום חליצ' דחיישינן ללעז וחוששין גם בבהמה משום דאי לא הא לא קיימי הא או משום דגזרינן אטו פיהק ומת או משום דחיישינן למיעט המצוי וכשנרדה לדעת באיזהו מן הטעמים נוכל לסמוך לדידן לפסק הלכה והיותר מוסכם לדעת שאר הפוסקים נראה שיותר מתקיים תירוצם הראשון בבכורות דגזרינן אטו חליצ' ובחליצ' גופי' הוא משום חשש לעז דתירוצם השני דגזרינן משום פיהק ומת איננו מסכים לפירושו של הר"ן בר"פ כ"ה דפסקינן שם כרבנן דלג"ז שאר מקומות אטו אותו מקום ור"מ הוא דס"ל דגזרינן משום דחוששין למיעוטא ותמצית דבריו שם דלרבנן כיון דמיעוטא כמאן דלית' דמי לג"ז לרובא משום מיעוטא א"כ ה"נ כיון שרובן אינן נפלים והם ב"ק אמאי נגזור לרובא משום מעוט' כיון דמיעוט' כמאן דלית' דמי וכמו דפסקינן התם דל"ג לרוב מקומות אטו א"מ ה"ה נמי הכא אמאי נגזור לרובא משום מיעוט' דמפהקין גם בל"ז לדעת בעה"מ בשבת דהאי דמודו רבנן בפיהק ומת הוא דוקא במת פתאום אבל ע"י חולי לא וגם לדעת החולקין דאפי' בחולה יש מקום לומר דדוקא כשמת אח"כ עיין בת"ש סי' ט"ו ס"ק י"ג גם לתירוצם בנידה דמשום מיעוט הוא דחיישינן אפילו בדיעבד למאי דפסקינן דבה"מ ל"ח לסירכות כשנאבדה הריאה וא"כ ה"נ כשכבר שחטה ע"י סימנים דלא פשע מידי ואח"כ נודע שנשחטה בתוך ח' ניהוי כמו שנאבדה הריא' דהוא ג"כ משום מיעוט המצוי ומעתה לא נשאר לנו מקום להתגדר ולהחמיר אלא משום טעמם שפירשו דגזרינן אטו חליצ'

ולפ"ז כשנלקטה יחד להנך כללי דפרישנא לעיל דעל דבר שאינו מפורש לא הוסיפו חכמים לגזור במאי שגזרו על דבר המפורש עי' לעיל בסוף א"א וגם הוכחנו דכל מילין דרבנן שאין להם עיקר מה"ת דקילי טפי מדבר שאינו מפורש וכיון שנשחטה ע"י סימנין ואח"כ נודע שהי' בתוך ח' תו לא נשאר דרך סלולה להתגדר ולאסור הבשר רק לפום תירוצם הראשון בבכורות דגזרינן אטו חליצ' משום דאי לא הא לא קיימי הא ובחליצ' גופי' הוא משום חשש לעז בעלמא היעלה ע"ד שאיסור זה שהוא משום כמה חששות יהי' חמור מדבר שאינו מפורש וכיון דמצינן במקום אחד שלא העמידו גזירתם בדבר שאינו מפורש א"כ מכ"ש באיסור דרבנן כהאי דקלישא טובא מתרי דרבנן שיש מקום לסמוך ולומר שלא חששו בזה גם לכלים שאינן ב"י שהוא גופי' רק משום גזיר' אטו ב"י ואף את"ל שגם בתרי דרבנן מקרי כדבר שיש לו עיקר מה"ת עי' ב"ש בסי' כ"ח כיון שכבר בארנו לעיל באות ב' דעיקרא דמילתא משום דהיכא שיש לו עיקר מה"ת אמרינן בי' דכל דתיקון רבנן כע"ד תיקנו אבל הכא כיון דכל חששא הוא משום חליצ' והרי בחליצ' גופי' לא תיקנו כע"ד שהרי באשת כהן והיכא שהחולץ הלך למדה"י התירו בלא חליצה ובדאוריית' לא מצינן כהאי גונא הרי נראה בעליל שמתחלתו לא תקעו א"ע לחזקו כעין דאוריית' שהרי התירו בשעת הדחק דליתא כוותי' בדאוריית' [ואע"ג דמצינן בעשר נטיעות מ"ק ג' ע"ב היינו בדבר שאינו מפורש בתורה רק ממדרש חכמים הוא דילפינן לי' לר"ע] בדבר המפורש בתורה

ו ראיתי בד"מ בי"ד סי' ט"ו שהוסיף מדעתו הרחבה בכונת דברי תוס' במס' נידה מ"ד הנ"ל וז"ל שם לתרץ דמ"ש בבהמ' דאסרינן בדיעבד וגבי חליצ' מתירין לבעלה בשעת הדחק כגון בבעלה כהן או שהלך למדה"י ותירץ ע"פ דקדוק ויתור לשון בדבריהם שכתבו דהוה מיעוט דשכיח ודבר ההוה הוא ולכן החמירו חכמים שהוסיפו לומר ודבר ההוה ורגיל ולא הספיק להם מה שאמרו שהוא מיעוט דשכיח עמדתי על החילוק שבין בהמ' ליבמה דבבהמה ספק זה בכל הבהמות אם מותר לשחטו תוך שבעה וכיון שהוא דבר ההוה בכל הבהמות החמירו חכמים אפילו בדיעבד אבל ביבמה אדרבה גוף הדבר שיזדמן שימות בלא שום זרע וישאר רק זרע זו שימות אחר מותו תוך שלשים יום זה דבר שאינו שכיח ולא דבר ההוה בכל הנשים לכן הקילו בדיעבד לסמוך על רוב ולדות שהן בני קיימא עכ"ל הגם שדבריו מכונים היטב בפירושו בדבריהם אבל לדינא נראה להדי' שגם בכה"ג ל"ח למיעוטא לאסור גם בדיעבד שהרי באווזות פטומים דצריכין בדיקה מצד הדין דשכיחי בנקובת הושט יותר מסירכות ריאה ואפ"ה לא חיישינן בדיעבד שהרי לא חיישינן שמא במקום נקב קא שחיט אע"ג דהוי מיעוט המצוי ודבר ההוה בכל הפטומים ואפ"ה ל"ח בדיעבד וה"ה בעגלים כשנודע אח"כ שנשחטו בתוך ז' והוא לא פשע לא הוי לן למיסר בדיעבד לכן מחוורתא כדאמרן דעיקרן של דברים לדידן משום דאי לא הא לא קיימי גם בחליצ' וכתירוץ ראשון בבכורות הנ"ל

ז עוד כ"ש משום דאיכא בבהמ' חזקת שאינו זבוח וסמוך מיעוטא לחזקה וזה דבר חדש אשר לא שערו רבותינו הראשונים נ"ע רק המהרש"א שם הקשה כעין זה לקושי' דאמאי ל"ח לדילמא במקום נקב קא שחיט ונימא סמיך מיעוטא לחזק' ותירוצו שם תמוה כאשר כבר עמדו עליו האחרונים בזה כמובן לכל איברא למאי דכתיבנא בסוף שמעתתא דתו"ת לתרץ קושי' מהרש"א נסתלק ממילא גם הכא לטעמי' בזה ותמצית דברי שם דל"א סמוך מיעוטא לחזקה אלא היכא דישנו לרובא שלא במקום חזקה ורק עתה נתהווה ע"י סיבוב מקרה והזדמן שפגעו זב"ז לכן חוששין בזה ואמרינן שעתה בזה הנידון נקלשה לחילי דרובא משום דאיכא חזקה ומיעוטא המתנגדים לרובא משא"כ הכא שהרי לעולם איתא לרובא בהדי הנך דאיכא חזקה ואפ"ה ידעינן בבירור שרובן כשרות ואינן נפלים ועיין

ח איברא לתירוצם קמא הנ"ל בבכורות תיסוב קו' האחרונים לדינא ביתר שאת ועוז שהרי כל עיקר הדברים דאסרינן בבהמ' הוא רק משום חשש חליצ' ובחליצ' גופי' מותר בדיעבד ובבהמה אסורה ולענ"ד נראה דלטעמי' דב"ח באה"ע שכתב שאפי' נתייבמה ל"ת משום שהבעל יכול לומר קים לי דהלכה כרשב"ג יוע"ש בסי' קמ"ד באה"ע הגם