זית רענן חלק א ק

י"ד הלכה א סימן א

א בנידון העגלים שנשחטו ע"י סימנים שהם בני ח' מיום שנולדו ואחר שנתבשלו ונאכלו נודע שהיו בתוך ח' ימים האיך מורין על הכלים שהם ב"י בשעה שנודע נהנה בכלים שאינן ב"י בשעה שנודע יש להקל באיסור קל כזה ולסמוך על דעת המ"כ מובא בב"י בי"ד סי' נ"ז ובש"ע סי' ק"י ובט"ז שם ס"ק י"ב איברא לפענ"ד במקום הפ"מ יש לצדד להקל גם בכ"ר שהיו ב"י ולהניחם לכתחילה עד מעל"ע משעה שנתבשל בהם והנה נשיחה ונרווח לנו הן נודע שכל הדברים אשר הורו לנו חכמי הש"ס מיתורא דקרא או מאיזהו דרש שדרשו נידון כדאורייתא ממש לכל דבר ולהחמיר בספיקן רק במקום שגילו לנו חכמי הש"ס בעצמם שדבר זה הוא רק מאסמכתא דקרא אבל כל שלמדו בעיקרו מדרשה גמורה או שהוא מדברים הנלמד בי"ג מידות הן הן גופי תורה לכל דבר איברא אשכחנא באיזהו פרטים שחילקו ביניהם כאשר נבאר עי' שבת קמ"ח ע"ב אלא הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו' סבור מינה ה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא ולא היא ל"ש בדרבנן ול"ש בדאו' דהא תוס' דיוה"כ דאורייתא היא וקא חזינן להו דקאכלי ושתו עד שתחשוך ולא אמרינן להו ולא מידי וכתב הר"ן בפ' המביא דדוקא במידי דלא כתוב בהדיא כתוספות עינוי אבל במידי דכתוב בהדיא בדאורייתא מחינן בהו עכ"ל וכן פסקינן בא"ח סי' תר"ח אלמא אע"ג שהוא דרשה גמורה שהרי ילפינן לה ביומא פ"א מדכתיב בתשע' לחדש אפ"ה מחלקינן בינו לבין דבר המפורש ועוד מצינו בשבועות פ"ג כשנשבע להרע לעצמו שהוא חייב ועיין ר"ן שם בס"פ גבי נשבע לבטל את המצוה דטעמי' דמילתא דאע"ג דמדאורייתא אסור לחבול בעצמו (דנלמד מק"ו מנזיר דכתיב בי' וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזהו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין וכו') כיון דמדרש' אתיא לן וכל דליתא מן התורה מפורש לא מקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול שבועה עליו כמו שפרשתי עכ"ל ועיין גיטין דף מ"ב ע"ב דתניא בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שיחרור כו' ר"מ אומר אינו צריך וכו' המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועיין הואיל ותורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר איברים וכו' הואיל ומדרש חכמים הוא ע"כ ועי"ש בפרש"י דשאר איברים איתרבו בכלל ופרט וכלל אלמא דאפ"ה אישתנו דינן מדבר שנאמר בפירוש ועיי"ש בתוס' ד"ה הואיל דמפרשי משום דחיישינן שלא יאמר לו עבדי אתה אולם לאו ד"ה הוא ומבואר הדבר בתשו' הרב אלפס ומובא במיוחסת בסי' קך"ה שנשאל ר' אחאי גאון ז"ל על המקדש בפני פסולין דרבנן והשיב דאסורה לעלמא והביא ראי' ממה שאמרו דהלכה כר"ע בשאר איברים הואיל שלא נאמרו בפירוש ומכ"ש בדרבנן והרב אלפ"ס חולק עליו משום דכל שהוא מדרבנן איכא למימר כל דמקדש אדעתי' דרבנן מקדש וכו' ורק הרמב"ן ז"ל הוא שחידש שם דטעמי' דמילתא בשאר איברים משום שלא יאמר לו עב"א כמ"ש תוס' הרי שכמה גאונים קדמאי פירשו כפשוטו ועפ"י יסוד זה יומתק לנו משנה מפורשת בסוכה דף י"ב חבילי קש וחבילי עצים וכו' אין מסככין בהן וכולן שהתירן כשרות ומבואר שם דפסולי דהני משום דגזרינן אטו ליבשן ונמלך עליה לסיכוך והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי ומשמע שם בטור ובש"ע סי' תרכ"ט דטעמי' דהתירן כשירות משום שאין פסולן של אילו אלא משום גזירה יוע"ש ויש להבין כיון דסוף סוף כבר פסלו חכמים לסכך זה יהי' מאיזה טעם שיהי' שוב יפסול ממילא גם כשהתירן משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול שהרי אנן פסקינן לעיל כר"ה וכשמואל שגם העשוי בפיסול פסול מדאורייתא לעיל י"א גבי הדלה עלי' את הגפן וכיון שסכך זה פסול מדרבנן יפסול גם. כשהתירן מדרבנן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכה"ג מצינן טובא עי' פסחים ל"ח ע"א בתוס' ד"ה אבל וכו' וז"ל א"נ כיון דמדרבנן אין לה פדיי' לא חשיב נאכל בכל מושבות ועיין שבועות ל"א לאפוקי משחק בקוביא וכ"פ התם וכה"ג טובא וכאשר הארכנו בזה במ"א ומכל שכן בזה כמובן וצריך לדחוק בזה טובא וגם לפירוש הר"ן שפירש שם במתניתין משום כיון דעיקר גזירה הוא משום דפעמים מניחן ליבשן ואין דרכן ליבשן כשהן מותרין עודני לא נתיישב כל הצורך שהרי בשאר מידות וגזירות חכמים מצינן להיפך כמו בביצה שנולדה ביו"ט דאסרוה משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו דמקשינן שם היא גופה גזירה ומשני דכולה חדא גזירה הוא ועי"ש בפרשי וז"ל לא שתהא זו גזירה דלא ליתי לידי פירות הנושרין אלא כשנמנו וגזרו על פירות הנושרין אף ביצה היתה במשמע ואע"ג דלית בי' משום תלישה מיהא מכלל גזירת חכמים היתה שאף היא פרי הנושר עכ"ל אלמא אע"ג דטעמי' דפירות הנושרים ל"ש בביצה מ"מ לא יצאה מכללו וה"נ לימא הכא אמנם למאי דכתיבנא דלא השוו לכ"ד את המפורש בתורה למאי שנלמד מדרשה וכשתדקדק לעיל י"א גבי פלוגתא דרב ושמואל. גבי קציצתן זהו עשייתן ותשים עיונך ברבותינו הראשונים שם תמצא תמצית העולה מדבריהם הכי דהיכא דלא נעשה אפי' לצל כגון שהניח הסכך כדי ליבש אזי פסול מעיקרא דקרא דכתיב תעשה ולא מן העשוי ולכן גם כשנמלך עליהן לסיכוך לא מהני כיון שלא עשאו כלל והיכא דעשאו לצל רק שנפסל משם אחר כגון משום מחובר בזה פליגי רו"ש שם דרב ס"ל כיון שקצצן הרי נכשר עתה וכן בציצית כשפסקן אחר שקשרן דרב לית לי' האי דרשא דנילף נמי מקרא דתעשה לאפוקי גם העשוי בפיסול רק כפשטא דקרא דאתי לאפוקי היכא דלא עשאו מעיקרא כלל ושמואל ור"ה ס"ל דגם זה נלמד מדרשה וכיון שכבר הוכחנו לעיל שחילקו לפעמים בין דבר המפורש לדבר הנלמד מדרשה ה"ט דלא גזרו בחבילי קנים אלא בדבר המפורש אבל כשהתירן דשוב אין לפוסלן רק משום העשוי בפסול שוב לא גזרו בזה והניחו בעיקר דינא דאוריי' ואל יטעה הקורא שדעתי לנטות קו זה בכ"ד הנלמד מדרשא דלא גזרו עליהם רק בענין זה הפליגו והעמידו לגזור רק בדבר המפורש

ב וכאשר נשיתה לבינו לדעת אם גם בדרבנן לא החמירו יותר מדבר שאינו מפורש בתורה אזי מסברא החיצונה נראה דמילתא דפשיטא הוא דכל הקולות שמצינן במה שאינו מפורש נהוגין ג"כ במילתא דרבנן ולא עוד אלא דמסתברא דכיון שמצינן במילתא חדא שלא העמידו את דבריהם לגזור בדבר שאינו מפורש כמו בסיככה בחבילי קנים דלעיל אזי גם שכבר העמידו חכמים דבריהם לגזור במידי דמפורש בתורה אבל בדבר שעיקרו מדרבנן לא הוסיפו עוד להעמידו גם בגזירה זו עצמו שגזרו כבר במידי דאורייתא והנה במאי שכתבנו מתחילה שמסתמא כל מילין דמצינן בדבר שאינו מפורש נהוגין ג"כ במילין דרבנן הלא הדבר מבואר כן במס' שבת קמ"ח וביצה דמתחילה קסברי דה"מ בדרבנן אבל בדאו' לא כלומר אפילו בדבר שאינו מפורש ומסקינן שגם בדבר שאינו מפורש שוה לדרבנן אבל לא עלה ע"ד להחמיר יותר בדרבנן וכ"נ מר"א גאון וממה שהשיג הרב אלפס עליו שהבאתי לעיל שהרי הגאון מביא ראי' למקדש בפני פסולין דרבנן מדבר שאינו מפורש וגם הר"א לא השיג אלא משום דשאני קידושין דכל דמקדש וכו' אבל לא עלה על דעתם להוסיף ולהחמיר במילין דרבנן יותר מדבר שאינו מפורש ולפ"ז קשיא לן על הא דפסקינן בי"ד סי' רל"ט סעיף וי"ו דעל דבר שאינו מפורש בתורה חיילי השבועה עליו ועל דבר איסור דרבנן לא חיילי ועיי"ש בש"ך ס"ק ב' דלתירץ ראשון ניחא אבל לתירוץ השני שהביא בשם מהרלנ"ח דמילין דרבנן דינו כדבר בתורה שהרי כתיב לא תסור ועוד דדבר שהוא מדרבנן איכא למימר העמידו דבריהם כשל תורה עכ"ל וקשי' מש"ס הנ"ל ומתשובת ר"א גאון ור"א הנ"ל איברא דיש לחלק ברווחא מקידשה לפני פסולין דרבנן דבשלמא באיסורין דרבנן כיון שחכמינו עמדו בפרץ לגזור ולאסור בדבר אזי בוודאי דעשאוהו כדאורייתא ממש כדי שלא יעלה הפורץ להרוס גדרן דאל"כ לא הועילו כלום לעמוד ולהרוס תחבולת עושי רשע שהרי עדיין יכול לישבע כנגד תקנתם ואזי גם המורה יצוה לו שיקיים שבועתו אבל בפסולין דרבנן הלא כביר מצא ידם