יום תרועה כט

חוץ לתחום וי"ל על רש"י למה לא פירוש כפירוש הטור י"ל דדחיקא ליה לאוקמי הך אוקמתא דהמוציאו ערב והשופר אינו שלו לכן פרש"י כפשוטו ומרן בש"ע סימן תקפ"ו סכ"ב כתב אם הביא א"י שופר מחוץ לתחום תוקעים בו ומשמע מדבריו דלכתחלה אסור לומר לא"י שיביאנו ולע"ד נראה דשרי דהא ישראל גופיה אם יביאנו חוץ לתחום דאלפים אמה הוא משום שבות ולגבי א"י הוא שבות דבמקו' מצוה שרי לדעת רוב הפוס' וכן פסק מרן גופיה שם סכ"א ע"ש:

ואין מפקחין עליו את הגל אם נפלה עליו מפולת שהוא טלטול מדרבנן כ"כ הר"ן והטור סימן תקפ"ו נפל עליו וא"א לטלו בלי טלטול אבנים אסור ותדחה התקיעה עכ"ל וטלטול אבנים בשבת אסור מדרבנן משום מוקצה מחמת גופו ואע"ג דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה מ"מ מודה ר"ש במוקצה דאבני' כמ"ש בא"ח ר"ס ש"י וכל מה שאסור בשבת משום מוקצה אסור נמי בי"ט לכ"ע ודעת הרי"ף והרמב"ם דבי"ט שהוא קל החמירו בו יותר ואסרו כל מוקצה כמ"ש בא"ח סימן תצ"ה יע"ש והרמב"ם פ"ה דשופר כשהעתיק משנה זו וכתב שופר של ר"ה אין מחללין וכו' השמיט רישא דמתניתין אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל ולא ידעתי למה גם השמיט ולא רוכבין על גבי בהמה והטור סימן תקפ"ו הביא כל החלוקות גם יש לעמוד דמדברי רש"י במתניתין משמע דבס' משנתו גריס תחלה אין מפקחין ואח"כ אין מעבירין ומדברי רש"י בגמ' משמע דגריס אין מעבירין ואח"כ אין מפקחין ואפשר דרש"י נתכוון דהנך תרי חלוקי כי הדדי נינהו ולא יש עדיפות מחדא לחברתה לומר דהוי זו אף זו או זו ואצ"ל זו:

לא עולין באילן כו' ק"ק אמאי שינה לשונו דבתחלה קתני לישנא דאין ואח"כ נקט לישנא דלא ולפי הספרים דגרסי בגמ' לא עולין באילן השתא דרבנן אמרת לא דאורייתא מיבעיא ופרש"י דהנהו תרתי דרישא הם דרבנן גמור דליכא למגזר אטו דאורייתא תא משא"כ הנך דסיפא דאיכא למימר שמא יתלוש א"ש דשינה הלשון לרמוז לנו דתרתי דרישא אין להם שורש מן התורה ונ"מ טובא דתחומין לא הוו מדאוריית' כלל ואין להם שורש מן התורה דומיא דאיסור מוקצה מחמת גופו דטלטול אבנים דאין לו שורש מן התורה ודוק:

ואין מעכבין את התינוקות משמע דמתעסקין אסור והדר קתני דמתעסקין עמהם וכה"ג פריך בגמ' על הבריית' ומשני כאן בקטן כו' ואם נאמר דהך תירץ נתרץ נמי במתניתין מ"מ יקשה אמאי תלמודא שביק למפרך הך קו' אמתניתין ואפשר דבמתני' לא קשיא משום דהוי זו אף זו אמנם בבריית' החלוקות הפוכות דבתחלה קתני מתעסקין והדר קתני אין מעכבין ואין לתרץ דהברייתא מיירי בזו ואצ"ל זו דהא חזינן דלענין שבת ויו"ט קתני בברייתא בהדיא ואין צריך לומר בי"ט משמע דלענין מתעסקין ואין מעכבין לא הוי טעמו משום זו ואצ"ל זו דאם כן היל"ל ואצ"ל דאין מעכבין כדקתני גבי יו"ט ועיין בתחלת חכמה דף כ"ג סימן ל"ג מעין זה ודוק:

והמתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא קשה השתא המתעסק לא יצא שומע ממנו צ"ל י"ל דשומע מן המתעסק הו"א כיון דאיכא כוונת שומע יצא קמ"ל דלא יצא כיון דליכא כוונת משמיע ועוד י"ל דמתניתין דהשומע מן המתעסק לא יצא מלתא דפשיטא הוא ולדיוקא אצטריך הא שומע מן המשמיע לעצמו יצא כדמשמע בגמ' ולר' זירא צ"ל דסיפ' הכי קאמ' והשומע מן המשמיע לעצמו לא יצא ונקט מתעסק איידי רישא אמנם עיקר סיפ' לשומע מן המשמיע:

לא עולין באילן כו' השתא דרבנן כו' ופרש"י דרבנן אמרה לא כו' ויש גמגום בדבר ונראה בעיני דל"ג ליה ויש לראות מה גמגום יש לו לרש"י כי לא פירש ונ' דטעמו דכיון דלפום קושטא בעולין באילן אינו אלא משום שבות לא שייך למימר דהוי דאורייתא משום דהוי משום שמא יחתוך זמורה או אפש' דאין מעבירין עליו את התחום נמי חשיב דאורייתא גזרה שלא ילך חוץ לי"ב מיל דהוי דאורייתא לדעת קצת פוסקים כדכתיב לעיל ולפי זה רש"י מגמגם בדבר דשמא בחוץ לתחום יש שורש מן התורה או אפשר דהגמגום הוא דאם איתא דכך היא הגירסא גבי לא עולין השתא דרבנן אמרת לא כו' ומשני זו ואצ"ל זו אם כן מאי פריך תו לקמן גבי אין חותכין אותו השתא דרבנן אמרת לא דאורייתא מיבעייא והלא התירוץ הוא פשוט כדשני לעיל זו ואצ"ל זו קתני ואפשר דמכל הנך טעמי דאמרן הוא גמגום רש"י:

דף ל"ג ע"א אין מעכבין את התינוקות הא נשים מעכבין כו' קשה דמנ"ל לדיוקי מתניתין הא נשים מעכבים דילמא נקט אין מעכבין התינוקות לחדושא וכ"ש נשים ותדע שכן הוא דהא ברייתא קתני אין מעכבין הנשים והדר קתני ולא את התינוקות אלמא דאם לא היה שונה תינוקות הייתי אומר דוקא נשים אבל תינוקות מעכבין קמ"ל ואם כן תנא דמתני' נקט תינוקו' וכ"ש נשים י"ל דהמקשה סבר דיותר ראוי להחמיר על הנשים שלא יתקעו בי"ט כיון דאינם מחוייבות ודמי לחלול יו"ט ותנא דבריית' דקאמר נשים והדר תינוקו' היינו זו ואצ"ל זו ותנא דמתניתין דנקט תינוקות היינו דוקא תינוקות אבל נשים מעכבין ובכן קשיא מתניתין אברייתא ודוק:

הא נשים מעכבין פרש"י דפטורות לגמרי כו' איכא ב"ת כו' עיין בתוספת ערובין דף צ"ו וכן נרא' מדברי רש"י פ' כיסוי הדם דף פ"ה רע"א ע"ש:

תוס' הא ר' יהודה הא ר"י אעג"ב וכו' דמיכל בת שאול כו' מהא דמיכל בת שאול אין ראיה דדלמא ס"ל תפילין מ"ע שלא הז"ג אלא עיקר הראיה מאשתו של יונה שהיתה עולה לרגל דההיא מ"ע שהזמן גרמא ומיהו גם בזו יש לגמגם דעד כאן לא פליגי ר' יהודה ור' יוחנן אלא במצוה שיש בה צד איסו' כגון סמיכה דהוי כמו משתמש בקדשים או תקיעת שופ' דאית בה איסור שבות דתקיעה אבל מצוה שאין בה צד איסור מודה ר"י דיכולת הנשים לעשות' ותדע שכן הוא דהא ר"י דס"ל אין בנות ישראל סומכות אמרו בריש מסכ' סוכ' דהילני המלכה היתה יושבת בסוכה וכל מעשיה היו ע"פ חכמים ואם כן עליה לרגל נמי יכולת הנשים לעשות דלית בה צד איסו' וכיון שכן מה ראיה מייתי מהתוספת דהלכה כר' יוסי במצוה שיש בה צד איסור כגון סמיכה ותקיע' מעלי' לרגל דלית בה צד איסור וי"ל דגם בעליה איכא צד איסור דמחזי כמביא' חולין לעזרה או משום ראיית פנים בעזרה שלא לצורך וכן מצאתי בתוס' פ' המוצא תפילין והר"ן רפ"ב דסוכה כתב דיש צד איסור בעליית הרגל לפי שמקרבת שלמי חגיגה שלא במקום מצוה יע"ש:

כתבו עוד התוספת ומותר לברך על מ"ע כו' קשה מנ"ל דמיכל בת שאול היתה מברכת וי"ל דמדאמרינן התם ולא מיחו בידה חכמים משמע דהיה מקום להם למחות משום דהיתה מברכת ולא מיחו וכ"כ הרא"ש פ"ק דקדושין וסמ"ג עשין מ"ב ומיהו זה אינו הכרח דדילמא דטעם המחאה היה ראוי משום דצריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר ואפ"ה לא מיחו ולעולם לא היתה מברכת והתוספת בפ' המוצא תפילין כתבו דמיכל בת שאול מסתמא היתה מברכת ולא ידענא מנ"ל ואפי' את"ל דהיתה מברכת אפשר דסבר' דמ"ע שלא הזמן גרמא הוא ונשים חייבות והתוספת בקדושין דף ל"א לא הביאו ראי' דמיכל בת שאול משמע דס"ל דאין משם ראיה כדכתי' כתבו עוד ותדע דאמרינן פר' החובל כו' ראי' זו יש לדחותה דדילמא לעול' אסור לברך וסבר ר"י דטפי עדיף מי שאינו מצוה ועושה בלא ברכה ממצווה ועושה בברכה וכן מצאתי למרן בכ"מ סוף ה' ציצית יע"ש ואפש' ליישב דכונת ר"ת בראיה זו היא במה שידוע דאין אדם יכול לשער מתן שכרן של מצות וא"כ אא"ב דהיה מבר' היה עושה י"ט משום דודאי לו דיהי' לו שכר תוס' דלא מפקד ועביד אבל אם לא היה מברך מנ"ל דטפי עדיף מי שאינו מצוו' ועוש' בלא ברכה כו' וכי אדם יודע מתן שכרן של מצות אלא ודאי דהיה מברך והראב"ד סוף ה' ציצית כתב דנשים מתעטפות בציצית שאין בה כלאים וכתב מרן בכ"מ דפשוט הוא יע"ש ולענ"ד יראה דזהו דוקא לדעת הרמב"ם דנשים אין מברכות על הציצית אמנם לדעת ר"ת דמברכות ה"ה דתלבוש ציצית כלאים וכן מתבאר בדברי ר"ת ז"ל שהביא הרא"ש בריש הלכות ציצית והביאו ב"י א"ח סימן י"ח יע"ש ודוק:

כתבו עוד ועוד אמרי' פר' ע"פ סומא כו' עיין בהרא"ש פ"ק דקדושין שדחה ראיה זו יע"ש. והנה ראינו דאם הנשים יכולת לברך תליא בפלוגת' דאשלי רברבי הרמב"ם סוף הל' ציצית וסוף ה' סוכה ס"ל דאינם יכולות לברך והראב"ד בהלכו' ציצית ס"ל דיכולות לברך כדעת ר"ת והטור בא"ח סימן י"ז כ' דיותר טוב שלא יברכו ובסי' תקפ"ט כתב דיכולין לתקוע ולברך ונראה דכונתו לומר דאם ישאלו לנו הנשים נאמר להם שיותר טוב שלא יברכו לחוש לסברת הרמב"ם וסיעתו אמנם אם ירצו הם לברך אין מוחין בידם כיון דיש להם על מה שיסמוכו ר"ת והראב"ד וסיעתם:

גמרא אבל מתעסקין עמהם אר"א וכ"ש בשבת כתב הרמב"ם פ"ב התינוקו' שלא הגיעו לחינוך אין מעכבין וכו' בשבת שאינה של ר"ה וכתב המגיד דבי"ט של ר"ה שחל בשבת ודאי מעכבין כו' וכן נראה מן הירוש' עכ"ל וק"ל דהר"ן כתב בשם הירושלמי בהפך ואין בידי הירושלמי להכריע לאחד מן הצדדין וצריך עיון:

ע"ב כאן בקטן שהגיע לחינוך פרש"י מתעסקין עמהם כו' וכן פירש הרי"ף וטעמו דטפי התירו בקטן שהגיעו לחינוך משום דשייך במצות חינוך תקיעת שופר אבל כשלא הגיע לחינוך החמירו שלא להתעסק בו כיון דלא שייך במצות חינוך ובכן נסתלקה קו' התוספת על רש"י והתוס' ס"ל איפכא דטפי יש להחמיר בקטן שהגיע לחינוך והר"ן הכריע מהירושלמי כפירוש הרי"ף ורש"י ומה שהביאו התוספת ראיה מההיא דערכין יש לדחות ראיה זו דמאי דמייתי התם אין מעכבין התינוקות הוי כמו כו' ואסיפא סמוך דקתני ומתעסקין עמהם עד שילמודו והגי' האחר' שהביאו התו' הביאה סמ"ג עשין מ"ב וכ' דהרמב"ם תפס גירסא זו עיקר וכ"כ הל"מ ועיין בחדושי הרא"ם שהאריך בזה יע"ש:

מתני' ס' תקיעות ג' של ג' פרש"י א' למלכיות כו' נראה דבא לאפוקי דלא תימא דבמלכיות יעשה כולהו ט' תקיעות או בזכרונות או בשופרות וטעמו דכיון דהכתוב חייבנו לעשות ג' של ג' ג' וגם חייבנו לומר מז"ו מסתבר' דכל בבא מהתקיעות היא על ענין אחד ולכן יהיו תוקעים אחד למלכיות כו' גם