יום תרועה ל

אפשר דבא לאפוקי דל"ת דליעביד כולהו במלכיו' וכן כולהו בזכרונות ושופרו' דתפסת מועט תפסת:

גמרא והתניא שיעור תקיעה כו' ותנא ברא כו' קשה כי היכי דבתנא דידן אמרת דחשיב תקיעה דכולהו בבי כמו כן תפרש מ"ש התנא שיעו' תקיעה כתרועה ר"ל דכולהו בבי י"ל דפי' זה דוחק ובשלמא בלשון תנא דידן אנו דוחקים עצמנו לסבול פירוש זה כדי שלא יהיה סותר לתנא דברייתא אבל לשון תנא דברייתא אין אנו צריכין לדוחקו ולהוציאו מפשוטו אך אכתי קשה למה תנא דידן אחז דרך ארוכה שיעור תקיעות דכולהו בבי בג' תרועות יאמר דרך קצרה כתנא דברייתא שיעור תקיעה כתרועה ואפשר דתנא דידן השמיענו אגב אורחין דג' תרועות הוו מן התורה כדיליף בגמ' ולמעוטי מ"ד בגמ' דא' מן התורה וב' מד"ס ותנא דברייתא דקאמר שיעור תקיעה כתרועה לא חש למעט סבר' זו דהא ברישא דברייתא מייתי ג"ש דשביעי שביעי ללמד שהם שלש של שלש שלש:

רש"י תנא דידן קא חשיב דכולהו בבי וה"ק שיעור ג' תקיעות כג' תרועות לכאורה נראה דבא לתקן הלשון דתנא דידן שיעור תקיעה כג' תרועות דה"ק שיעור ג' תקיעות כג' תרועות וזה מלתא דפשיטא דכן צריך לדחוק בפיר' מתניתין לפי שינוייא דגמ' לכן נראה דרש"י אתא למעוטי פי' הרמב"ם דפי' תקיעות דכולהו דהיינו שם תקיעות כג' תרועות ותנא ברא חשיב חד בבא שהם שתים וקאמר שהם כתרועה ולפי זה שיעור תקיעה בחצי תרועה דרש"י לא נחה דעתו בפי' זה דסתם תקיעה היא תקיעה ארוכה ולכן פירש דה"ק תנא דידן קא חשיב תקיעות אחד דכולהו בבי והיינו דקאמר שיעור ג' תקיעות כג' תרועו' ושיעור תקיעות אחרונות לא אצטריך למתני דמסתמא אחרונות כראשונות ותנא ברא קא חשיב דחדא בבא כלומ' שיעור תקיעה א' כשיעור תרוע' ומסתמ' אחרונה כאחד וכולהו תנאי חדא מלתא אמרי דהיינו דקי"ל דשיעור תקיעה א' כתרועה אח' ולעולם בשיעור תרועה פליגי כדלקמן אך ניקוט מהא דכול' אית להו שיעור תקיעה כתרועה והר"ן האריך לדחות פי' הרמב"ם ולענ"ד נראה דרש"י כיון לדחותו כדכתי' ודוק:

שיעור תרועה כג' יבבות והתניא וכו' בהא ודאי פליגי כו' ופירש רש"י בהא ודאי פליגי אע"ג דאוקימנא דברישא לא פליגי כו' כונתו נראה דר"ל דלעולם תקיעה מתלא תלי בתרועה לכולהו תנאי וכולהו ס"ל תקיעה כתרועה אלא דבשיעור תרועה פליגי ומשם נמשך מחלוקת ביניהם לשיעור תקיעה ודעת רש"י ז"ל כפיר' הגאונים שכתב הר"ן לאפוקי פי' הראב"ד דס"ל דהשתא אביי הדר משינוייא קמא כ"כ הר"ן והמגיד בשמו ולפיכך הראב"ד ניחא דנקט תנא דמתניתין שיעור תקיעה כג' תרועו' דהוי כפשוטו ודוק:

תוספות שיעור תרועה כג' יבבות פי' בקו' כו' וצריך ליזהר כו' ועיין מה שהקשה בספר חדושי הלכות ע"ש ואני אומר דזה לא יעלה על הדעת דהתוספת חזרו בהם ממ"ש וצריך ליזהר וכו' דהא הרא"ש והטור מייתי הך וצריך ליזהר לדינ' ולעיק' קו' כבר עמד בזה מרן הב"י סי' תק"ץ ותי' ע"ש:

כתבו עוד והנהיג ר"ת לתקוע כו' קשה דנהי דאין לחוש בדיעבד משום שהיה דבין קול תקיעה א' לחברתה מ"מ צריך שלא יפסיק ביניהם בקול אחר ואם הפסיק ביניהם נאבד כל מה שתקע כדמוכח לקמן גבי אתקין ר' אבהו ואם כן מה הועיל ר"ת ז"ל בתקנתו זאת שהתקין שיתקעו תשר"ת בכולהו דאת"ל דהוי תש"ת או תר"ת בתשר"ת לא דאיכא הפסק קול נכרי בין התקיעות ונראה דר"ת ס"ל דר' אבהו הוא דחייש להפסק קול נכרי וס"ל הפסק מעכב ולא קי"ל כותי' אלא כר"י דאמר שמע ט' כו' וס"ל דר"י מיירי אפילו הפסיק בקול נכרי בין התקיעות לא הוי הפסק וכן נראה מדברי הסמ"ג וק"ל מנ"ל לר"ת לחדש מחלוקת זה וצריך עיון ועיין בתשובת מהר"י הלוי סימן מ"ב ומ"ג יע"ש:

האי תנא מעיקרא מייתי לה בהיקשא כו' כתב הרז"ה דף שט"ו ע"א וז"ל פי' ואע"פ שבכל מקום הקש עדיף מג"ש כו' ע"ש באורך ומ"ש בפשיטות דהקש עדיף מג"ש אינו כל כך פשוט דנהי דבפ' איזהו מקומן דף מ"ח ע"א אמרינן התם לימא מ"ס הקש עדיף כו' ומשני דכ"ע הקש עדיף מ"מ הרי אשכחן איפכא פ' השולח דף מ"א דמשני דכ"ע ג"ש עדיפא והתוספת במקומות הנזכר תירצו תירוצים מתחלפים וגם עיין בתוספת פ' שלשה שאכלו דף נ' ע"א דמשמע דס"ל דהקש וגזרה שוה כי הדדי נינהו ומה שהכריח הרז"ה דהקש עדיף משום דאין משיבין על ההקש איברא ודאי הכי הוא כדאיתא פר' מרובה דף ס"ג ע"ב ובפ' הגוזל עצים דף ק"ו ע"ב מ"מ אין מזה הכרח דהקש עדיף מג"ש דגם בג"ש המופנה מב' צדדים למדין ואין משי' לכ"ע ובמופנה מצד אחד לר' ישמעאל אין משיבין ולרבנן משיבין כדאיתא פ' המפלת דף כ"ב ע"ב והך ג"ש דהכא דז' ז' מופנה מצד א' דביובל הוא קרא יתירה דפשיטא דיוה"ך הוא בחדש הז' ולר"י למדין ואין משיבין ואפילו לרבנן דס"ל משיבין מ"מ כיון דליכא להשיב ג"ש עדיף מהקשא דג"ש נאמרה מסיני והך הקש דהכא דמפיק לה מיתורא דבחדש הז' אינו כ"כ חזק דדלמא אצטריך לדרשא אחריתי ובכה"ג ג"ש עדיפ' וכתבתי כל זה לקיים פרש"י ולא באתי לדחות דברי הרז"ה כי דבריו מתוקים מדבש ועיין תשובת הר"ם אלשקאר סס"י ותשובות הרא"ם ח"א סימן מ"ב ושי למורא סימן פ"ב ודוק:

דף ל"ד ע"א והאי תנא מייתי לה ממדבר כו' שתים מד"ת וא' מד"ס כו' וקשה מנ"ל להאי תנא ליתן של יובל בר"ה ושל ר"ה ביובל עד שיאמר ב' מד"ת וכ"ת דאית ליה ג"ש למילף מז' ז' אם כן מהו זה שאמרו לקמן ואידך ביום ולא בלילה נפקא ליה מבי"ה אי ביוה"ך יליף נגמור נמי מיניה לפשוטה לפניה וכו' משמע דלא הוצרך לומר דיליף מיוה"ך אלא מכח הדין דביום ולא בלילה והלא בלא זאת מוכרח לומר דיליף מיוה"ך ליתן האמור בזה לזה למנין התרועות דאל"כ מנ"ל למר ב' מד"ת ולמר אחד מד"ת אי לא יליף מיום הכפורים וצ"ע:

והעברת כדרב מתנא דרך העברתו כו' ופירש רש"י נעבריה ביד ואי לאו דהדר כתביה לא הוה משתמע תעבירו לשון תקיעה עכ"ל וצריך פירוש לפי' ונראה דה"פ דאי לא כתב אלא חד זמנא והעברת שופר הו"א דר"ל דנעבריה ביד דמצות שופר של יובל שיעבירו בתוך הקהל בלא תקיעה אמנם השתא דהדר כתיב תעבירו שופר ולא הזכיר תרועה מוקמינן דר"ל נעבריה ביד בלא תקיעה אם כן למפרע אנו מבינים דוהעברת ר"ל שיתקעו בו ובסיפיה דקרא אמר תעבירו כלומר דאחר התקיע' אתה יכול להעבירו ולשומרו ולית ביה איסור הוצאה מרשות לרשות ולפי זה צריך להגיה בלשון רש"י לא הוה משתמע והעברת לשון תקיעה כדפירש"י ועיין בחדושי הלכות:

אתקין ר' אבהו בקסרי תשר"ת כו' מתקיף לה רב עוירא וכו' וקשה מאי הוה ס"ד דתרצן דתירץ מספקא ליה וכי לא ידע דיקשו לו קוש' רב עוירא י"ל דהתרצן הוה ס"ל דלא חייש ר' אבהו להפסקה דקול אחר וכמו שסב' ר"ת כמ"ש התוספ' לעיל ד"ה שיעור תרועה יע"ש ור' עוירא הוא דסבר דיש לחוש להפסק ולכך פריך ומשני דהדר עבי' תר"ת והיה יכול לשנות לו דר"א לא חייש להפסק אלא דהתרצן לפי שיטתו של ר' עוירא השיבו ודוק:

מתקיף לה ר' עוירא כו' קשה איך ר' עוירא לא הקשה קושית רבינ' וכ"ת לא חש להקשות דפשיטא ליה דכשם דלקושייתו השיבו לו דהדר עביד תר"ת ה"נ ישיבו לו לקו' רבינא דהדר עביד תש"ת א"כ רבינא מאי פריך ודקארי לה מאי קארי לה ונראה דר' עוירא סבור דאין לחוש להפסק אלא בין תקיעה לתרועה וטעמו דס"ל דהלכתא כתנא דברייתא דיליף פשוטה לפניה מדכתיב והעברת שופר תרועה ומדסמיך תרועה לתקיעה א' חיישינן להפסקה אבל בין תרועה לתקיעה שאחריה לא חייש להפסקה משום דתעבירו שופר דהוי לענין פשוטה לאחריה אינו סמוך לתרועה ולכך בתשר"ת ותר"ת סגי לר' עויר' אמנם רבינא סבר דכי דחיישינן להפסקה בין תקיעה אחד לתרועה ה"נ יש לחוש שלא יפסיק בין תרועה לתקיעה אחרונה דמ"ש תקיעה אחרונה מראשונה ותו דאפשר דס"ל דקי"ל כתנא דיליף ממדבר ופשוטה לאחריה יליף מתרועה יתקעו והרי דתקיעה אחרונה סמוכה לתרועה ויש לחוש שלא יפסיק ביניהם ולכך פריך רבינא ואמ' ודלמא גנוחי הוה וקא מפסיק תרוע' בין שברי' לתקיע' אחרונה ומשני דמלבד דעביד תר"ת כמו שתרצנו לקו' ר' עוירא ה"נ הדר עביד תש"ת לתרץ קושיו' רבינא כל זה הוא לפי גרסתנו אמנם רש"י מלשונו נראה דבתחלה הוא גריס לקו' רבינא והדר לקו' ר' עוירא ולדבריו צ"ל דהמקש' הא' לחדושא פריך מהפסק שבין תרועה לתקיעה אחרונה וכ"ש דיש לחוש להפסק שבין תקיעה א' לאחרונה משום דכתיב והעברת שופר תרועה והמקשה השני דפריך ודלמא ילולי הוא לא שמע קו' המקשה א' והתלמוד חבר קושיות המקשה הא' והב' ודו"ק:

סתמא דמלתא כי מתרע כו' קשה דהרי ראינו כי ישמע אדם שמועה רעה שמת לו אביו או אמו בתחלה מייליל והדר גנח י"ל דתקיעות הללו שבר"ה הם לערבב השטן המקטרג עלינו כמ"ש ז"ל וביונתן בן עוזיאל פרשת פנחס והשטן הוא היצה"ר מדמין אנו אותו לחולה שבני ביתו מגנחים עליו בעודו חולה ולאחר שימות מייללין וכמ"ש פ' החליל על יצה"ר דלעתיד לבא הב"ה שוחט את השטן וכולן בוכין יע"ש:

ע"ב תוספת מ"ט בני אדם כא' לא יצא כו' ונראה לקיים גירסא הספרים כו' וקשה איך נעלם מרש"י חילוק זה ודחה גירס' הספרים ותו קשה איך באו התוספת ברפיון בשפה רפה והיה להם לבא בכח ולתמוה על רש"י איך ס"ל שמע ט' תקיעות מט' בני אדם יצא והא בעינן פשוטה לפניה ונראה דקו' חדא מתרצת חברתה דרש"י ס"ל דמה שהקפיד הכתוב הוא דלא ישמע תרוע' ואח"כ התקיעות ובזה ודאי מודה רש"י דלא יצא אבל כשישמע התקיעות והתרועות כולם יחד בזה ס"ל דאין קפידא והתוספת לקיים גירסא הספרים סברי דכשם שהקפיד הכתוב דלא ישמע התרועה ואח"כ התקיעות ה"נ הקפיד כשישמע התקיעות והתרועות יחד דלא יצא ובעי קרא דפשוטה תהיה לפני התרועה ופשוטה לאחר התרועה ודבר זה תלוי בשקול סברות ולכן לא דחו התוספות דברי רש"י בכח חזק ודוק ומ"ש הרמב"ם פ"ג דין ז' והלחם משנה