יום תרועה כז

עוד והלכו הלוים איש לביתו וביני ביני באו עדים ונמצא דנתקלקלו הלוים שלא אמרו שירה כל עיקר והיה שלא כדין גם למ"ד דאמרו שיר של חול יש לתרץ דנהי דדינא הוא דהיכא דמסתפקא מלתא אומרים שיר של חול מ"מ צריכים להמתין עד סמוך למבוא השמש שמא יבואו עדים ויאמרו שיר של יו"ט וכשהו' סמוך למבוא השמש ולא באו עדים או דינא הוא דיאמר שיר של חול אעג"ב דאפשר דיבואו עדים והם עומדים משוררים אמנם הם לא כן עשו דמיד שהקריבו התמיד וראו דנשתהו העדים לבא אע"ג דעוד היום גדול חשבו שלא יבואו עוד ואמרו שיר של חול עם תמיד יד של בין הערבים וזה היה קלקול בשיר שלא כדין דאחר שגמרו השירה באו העדים והיו י"ט ונמצא דקלקלו הלוים בשיר שלא כדין דלא המתינו עד סמוך למבוא השמש שמא יבואו עדים כדי שיאמרו שיר של יו"ט ודוק:

דף ל"א ע"א תניא בראשונה היו אומרים לה' הארץ ומלואה ע"ש שקנה והקנה ופרש"י והקנה תבל ליושבי בה כלומר קונה כדי להקנות וכונתו דק"ל לישנא דהקנה דמשמע דביום א' הקנה והא ליתא דביום א' לא היו נבראים בעולם להקנות להם עד יום ו' לכן פרש"י דר"ל קונה כדי להקנות ודוק:

אמר ר' נחמיה מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו ופרש"י דכל ז' ימים נאמרים הפרקים הללו ע"ש שעבר ושל שבת ע"ש להבא ע"כ ולכן פי' ר' נחמיה בזמר מזמור שיר ליום השבת ע"ש ששבת וק' מנ"ל בתלמודא דר"ע ור"נ פליגי כדר' קטינא וסבר רבי נחמן כאביי דתרי חריב אימא ר"נ נמי ס"ל כרב קטינא ומ"ש מזמור שיר ליום השבת ע"ש העתיד משום שיהא דומה לימים שעברו דמיירי לשעב' ועיין מה שתי' בס' תאוה לעינים אמנ' תו ק"ל דכיון דר"נ לא ס"ל כר' קטינא הו"ל למפר' לר"ע דב' חריב כדאביי דס"ל דב' חריב כדכתי' יחיינו מיומי' ולכן נר' דכונ' קו' ר"נ מה ראה ר"ע לחל' בין הפרקי' הללו ה"פ דכיון דליום העתיד אית לן תרי קראי חד קרא כתיב ונשגב ה' לבדו ביום ההוא דמשמע דחד חריב כרב קטינא ואית לן קרא אחרינא יחיינו מיומים דמשמע דתרי חריב כדאביי וענין זה הוי מפסוקים דאין להם הכרע אם כן מה ראה ר"ע דדרשא דרב קטינא היא יותר אמיתית ובכן חילק בין הפרקי' הללו למדרש מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת כדר' קטינא ידרוש יחיינו מיומים דתרי חרוב כדאביי ובכן עכ"ל דאין לחלק בין הפרקים הללו ותדרוש מזמור שיר ליום השבת ע"ש ששבת באופן דמפלפולו של ר"נ דאמר מה ראו חכמים וכו' משם אית ליה לתלמודא דפליגי הנך תנאי בדר' קטינא ודוק:

במוספי דשבתא מה היה אומרים הזי"ו ל"ך בפי' הסי' הזה יש כמה פי' שונים ורש"י פירש טעם לפי' דארבעה הא' שיש לפרק ושנים האחרונים ח' פסוקי' לפרק וכפי חשבונו נמצא סך כל פסוקי שירת האזינו הם מ' אמנם בספרים דידן הם מ"ג פסוקים ודוק:

איבעיא להו הני כולהו בחד שבתא כו' ואפשיטא דכל שבתא אמרינן חד וכ"כ הרמב"ם פ"ו דתמידין אך לשון הטור א"ח סימן תכ"ח מגומגם וז"ל פ' האזינו כו' משמע דס"ל דכל פר' האזינו היו משוררים אותה בכל שבת במקדש וצ"ע:

ע"ב מתניתין א' ריב"ק ועוד זאת התקין ריב"ז כו' ק"ק דהיל"ל ועוד התקין מאי זאת ואפשר דבא לרמוז דיש תקנות אחרות של ריב"ז שלא נשנו כאן כמ"ש בגמרא דנז' תקנות הוו ולזה רמז במ"ש ועוד זאת ודוק:

גמרא ההיא איתתא כו' קשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דמריש' משמע דוקא לענין קידש החדש משום טעמא דלא תהא מכשילן לעתיד לבא הא בשאר דינין דאחד תובע לחבירו בכל מין טענה חייב הנתבע ללכת אחר ראש ב"ד בכל מקום ומסיפא משמע דדוקא לענין הלואות חייב הלוה ללכת אחר ראש ב"ד משום דעבד לוה לאיש מלוה הא בשאר דינין דלא שייך עבד לוה כו' אינו חייב ללכת ועיין בהרמב"ם פ"ז מהלכות סנהדרין דין ז' מ"ש שם הכ"מ בשם הרמ"ך דבניזק ונגזל לא שייך עבד לוה כו' לענין טענת נלך לבית הועד אמנם לדעת הרמב"ם גם בניזק ונגזל זל הוי הנתבע עבד לתובע יע"ש ומיהו דין זה דחייב הלוה ללכת אחר ראש ב"ד בכל מקום לא הביאו הרמב"ם וטור אבל מרן ב"י הביאו סימן י"א ופסקו בעל המפה ולי נראה דליתא להך דינא כיון שהשמיטו הרמב"ם והטור וסוברים דלית הלכתא כאמימר אלא כרב אשי דהקשה לו דשאר דינים שוה לקידוש החדש וכן מסתבר דאיך אפשר דאם הלך ראש ב"ד לעיר אחרת דילך הבעל דין אחריו ותו דלא ידעינן שיעורא עד איזה שיעור ילך ראש ב"ד דיצטרך הבעל דין לילך אחריו דיש עיירות קרובות ורחוקות וברחוקות טובא הם דברים זרים שנאמר שאם לא הלך הבעל דין שם שהיה מנדין אותו ולכן נראה דדעת הרמב"ם והטור דס"ל דאין הבע"ד חייב ללכת אחר ראש ב"ד אלא למקום הועד ודוק:

תוס' ד"ה רובע לקנו כו' דע דשקל האמור בתורה הוא סלע בלשון חכמים והסלע יש בו ד' דינרים והדינר נקרא זוז בלשון חכמים ומשקל הסלע הוא ו' דרהם כסף נקי והוא סלע צורי וסלע מדינ' הוא שמינית שבסלע צורי ז' חלקים נחשת וא' כסף עד שיהיה בסלע מדינה חצי זוז כסף דהיינו ג' רביעי דרהם כסף והשאר נחשת כן מתבאר מהרמב"ם פ"א מעירובין ושקלים ופ"י דאישות וגם דע דהסלע יש בו ב' שקלים בלשון חכמים ובזה תבין מ"ש רש"י רובע שקל דהיינו חצי דינר כלומר דלפי חשבון ב' שקלים בסלע הוא רובע שקל והוא חצי דינר לחשבון ד' דינרים לסלע וכן משמע ביומא דקאמר ונשקול ד' זוזי וכו' והיינו ד' זוזי פשיטי כלומר ד' דינרין ממטבע מדינה דאין בהם כסף רק שיעור חצי דינר צורי דהיינו ג' רביעי דרהם כסף דדינר מדינה א' מח' בדינר צורי ומיהו בכריתות מוכח דהוי רובע דינר כלומר רובע דינר צורי והוא רביעי דרהם וחצי רביעי דרהם דהיינו במטבע מצרים מיי' וחצי ולפרש"י הוא ג' מיי' דהמיי' הם כל ד' דרהם א' ודוק:

תוספות ד"ה וביקש ר"א כו' ומהכא לא מצינא למפשט כו' כונת דבריה' דמהכא היה נראה למפשט דס"ל לר"א קדשה לע"ל מדהוצרך לעלותו אלא דבשביל הטורח היה מבקש להפקירו לעניי' ודחו זה ואמרו דלעול' אימא לך דס"ל לא קדשה לע"ל ומה שהיה צריך לעלותו הוא משום דהוי דבר שבמנין וקשה דאם לא קדשה ולא יוכל לאכול הפירות בירושלי' דבטלה קדושת' למה היה צריך לעלות הפירות ומה עיטור שוקי ירושלים בפירות הוי כיון דהפירות אין תקנה לאכלם דבטלה קדושת ירושלים י"ל דנהי דאינו יכול לאכול הפירות בלא פדיון אבל אחר שהיה מעלה אותם לירוש' היה פודה אותם בשויין ושומר המעות ומעטר שוקי ירוש' בפירו' דאז הפירות חולין ויכולין לאוכלם:

כתבו עוד וא"ת ואם לא קדשה כו' קשה מה קשר יש לקושיא זו עם מ"ש קודם י"ל דהכא פירושו דבשלמא אם היה מפרש דר"א ס"ל דקדשה לע"ל כדדחי התם בשבועות והכי הוא קושטא דמלתא כסברת התרצן דהתם ומיליה דתרצן דהתם הוא מכח ברייתא זו דס"ל לר"א קדשה לע"ל אע"ג דלא הביא ראיה לדבריו לא הוה קשיא מידי אמנם השתא דכתבו התוספת דהתם בשבועות מספקא ליה בסברת ר"א ותירץ התרצן הוא דרך דחיה ואינו יכול לפשוט מדהוצרך להעלותם דקדשה דלעולם אימא לך דלא קדשה ומה שהוצרך להעלותן הו' משו' דהוי דבר שבמנין השת' לפי זה יצא להם הקו' וא"ת כו' ודוק:

כתבו עוד בסוף הדבור ומיהו בה"ג כו' פסקו דבמ"ש וכרם רבעי יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה ה"ר יונה כתב בר"פ כיצד מברכין בשם בה"ג שיפדה אותו בד' זוזי והיא ז"ל כתב על דברי בה"ג דלאו דוקא ד' זוזי עוד נראה מדבריו שם דבח"ל מחללין לכתחלה על שוה פרוטה אבל בא"י לכתחלה בשוויין והביא ראיה לדבריו ממס' ערכין מס"פ המקדיש שדהו וכבר השיג עליו מרן ז"ל בי"ד סימן רצ"ד יע"ש ולע"ד יראה דגירסא אחרת היתה לו לה"ר יונה שם בפ' המקדיש שדהו דהוה משני דהא דאמר שחללו דמשמע דיעבד היינו בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ אפילו לכתחלה יכול לפדות הקדש שוה מנה על שוה פרוטה ודוק:

תניא בראשונה היו קושרין כו' התקינו כו' יש לחקור מהו הטעם של התקנה אם מפני שלא יהיו שמחים כשהלבין דרוצים ב"ד שיהיו ישרא' נכנעים וחרדים שמא לא נתכפרו או טעם התקנה שלא יהיו עצבים כשלא הלבין ואינם רוצים ב"ד שיתעצבו שמא יתרע מזלייהו או הטעם משום שניהם ויש פנים לכאן ולכאן ולא מצאתי הכרע מספיק לזה גם לא ראיתיו בהרמב"ם פ"ג דעבודת יוה"ך דהזכיר תקנה זו וצ"ע:

דף ל"ב ע"א מתניתין ס' ברכות כו' א"ל ר"ע כו' ק"ק כיון דכל קוש' ר"ע אינה אלא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר יניח ר"ע הסדר של ר"י בן נורי ויאמר דיכלול מלכיות עם קדושת השם ויתקע ולמה חולק עליו גם בזה דיכלול מלכיות עם קדושת היום י"ל דאם היה כולל מלכיות עם קדושת השם ותוקע ואחר כך היה אומר קדושת היום בלי תקיעת הוא זרות דיהיה ברכה א' מפסקת בלי תקיעה וכ"ת יכלול קדושת היום עם זכרונות אם כן יהיו ח' ברכות וכולהו תנאי בעו ט' ברכות בר"ה לכן מוכרח ר"ע לומר דכולל מלכיות עם קדושת היום ודוק:

גמרא למה הוא מזכיר כו' מכאן נראה דפסוקי מלכיות וזכרנות ושופרות הוי מן התורה דהא אמרינן רחמנא אמר אדכר וקשה דלקמן אמרי' מצוה בתוקעין מן המברכים כיצד ב' עיירות וכו' וברכות דרבנן י"ל דלאו דרבנן ממש קאמר אלא ר"ל מד"ס שדרשת מז"ו מכח המקראות וכל מידי דאתי מדרשא דקראי ואינו מפורש בקראי מיקרי ד"ס ומצוה בתוקעים מן המברכין משום דתקיעה מפורשת בתורה משא"כ מלכיות וכו' דהוי מד"ס ואם כן שפיר קאמר הכא באמירת מלכיות רחמנא אמר אדכר וז"ש הוא לשיטת הרמב"ם דקידושי כסף קרי ליה ד"ס משום דאינו מפורש בתורה ובריש פרקין תירצתי עוד ע"ש:

ר"א אומר שבתון זה קדושת היום וכו' ירא' טעמא דר"א דמסדר דרשא דקרא כסדר שאנו אומרי' קדושת היום קודם זכרונות ושופרות מה שזה אינו מיושב לר"ע דמניח בכתוב קדושת היום אחר שופרות ועוד נראה דטעמו דר"א דדרך להקדים מ"ע למל"ת כמו שמסדר הרמב"ם בהלכותיו ור"ע ס"ל