יום תרועה יט

נתכונה היא וה"נ אם יהודים כפוהו פשיטא דיצא אפי' תימא דמצות צריכות כונה והיינו ההיא דהכותב אבל היכא דכפאוהו פרסיים נסתפק ושלחו ליה דיצא ויראה דהספק היא אם פרסיים בני עשויי נינהו יצא ואם לאו לא יצא ומדשלחו ליה כפאוהו פרסי' יצא משמע דפרסיים בני עשויי נינהו והו"ל כאלו כפאוהו יהודים ואזדא הא כהא דאמרי' שלהי גיטין פרק המגרש א"ר משרשייא דבר תורה גט מעושה בנכרים כשר כלו' משום דפרסיים בני עשויי נינהו ומ"ט אמרו פסול כו' ואע"ג דשם הקשו על רב משרשייא ואמרו בדותא היא מ"מ בפרק חזקת הבתי' דף מ"ח מייתא תלמודא ההיא דרב משרשייא ולא הקשו עליו כלום והרמב"ם ספ"ב דגיטין פסק דאם הפרסיים מעצמן אכפוהו עד שכתב גט הואיל והדין נותן שיכתוב ה"ז גט פסו' כלו' מדרבנן ומן התור' כש' וכ' בכ"מ שטעמו דפסק כרבי משרשיא מכח ההיא דפרק ח"ה ותמה עליו אמאי סמך על סוגיא דפרק חזקת ולא חשש לסוגיא דהמגרש יע"ש ולע"ד ירא' לתרץ דהטעם דלא חשש לההיא דהמגרש משום דסוגי' דידן כפאו ואכל מצה יצא מסייע לר' משרשי' דפרסיים בני עשויי נינהו והקיש' שהקשו בהמגרש על ר' משרשיא אי פרסיים בני עשויי נינהו שלא כדין דפרסיים נהוי שלא כדין דישראל דלא לפסול אלא מדרבנן לא קשיא דיש לחלק שפיר בשלא כדין דישראל היינו דטעו ב"ד בהורא' וכפאוהו שלא כדין והמגרש בחושבו דכופין אותו כדין גמר ומגרש ולכך אינו פסול אלא מדרבנן אבל שלא כדין דפרסיים הדבר מפורסם וידוע דאינו כדין ולא גמר ומגרש ולכך הגט בטל אבל כשכופין אותו הפרסיים בדין כיון דבני עשויי נינהו הגט כשר מן התור' ולפי דרכינו למדנו תירוץ חדש למ"ש הרמב"ם פ"י דחמץ באכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו פרסיים כו' והקשה ה"ה פ"ב דשופר והר"ן בפרקין דהרי הוא פי' דמצות צריכו' כונה גבי שופר והם תירצו ע"ש ולדידי אין צורך לזה אלא הטעם הוא משום דס"ל דפרסיים בני עשויי נינהו וכיון דכופין אותו כדין בין שכופין ליתן גט או לאכול מצה או לשמוע תקיעת שופר יצא דהו"ל כאלו כפאוהו יהודים דיוצא כמו שהוכחתי מפ' הכותב וגם הוכחתי דפרסיים בני עשויי נינהו מההיא דר' משרשיא ובכן דברי הרמב"ם כהוגן ואין להקשות לפי דרך זה איך א"ר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דמצות א"צ כונה דרבה הוא דחשב דטעמי' דשלחו ליה לאבו' דשמואל כפאוהו פרסיי' ואכל מצה יצא היינו משום דמצות אינם צריכות כונה אבל אנן דקי"ל דצריכו' כונה מפרשינן דטעמייהו דשלחו לאבוה דשמואל הוי משום דפרסיים בני עשויי נינהו וחשיב כאלו כיון לצאת:

א"ר אשי שכפאוהו פרסיים פרש"י ואע"ג דלא נתכוון וכו' יראה דכונתו לאפוקי מ"ש הב"י א"ח ס"ס תע"ה בשם ר' ירוחם דכפאוהו ואכל מצה מיירי שהיה סבור שהוא חמץ וכו' ע"ש ובכה"ג ס"ל לרש"י דלא יצא וכ"כ הר"ן בשם הרא"ה וז"ל ודוקא כה"ג כו' ע"ש וכתב עוד הר"ן שם כתב ר"ש דאע"ג דאמרינן מצות אצ"כ כו' ע"ש וכ"כ ה"ר יונה בספ"ק משם ר"ש ע"ש וירא' דלפי' הרא"ה דאם היה סבור לאכול בשר ואכל מצה לא יצא כ"ש כשיודע שהיא מצה ומתכוין שלא לצאת כ"ש דלא יצא ובכן יש לתמוה על מרן הב"י ס"ס תקפ"ט דבאוהל מועד כתוב דהרא"ה אומר שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא וחיזק סברא זאת בראיות בפ"י פסחים גבי כפאוהו פרסיי' ואכל מצה ע"כ דק"ט דהרא"ה קשי' דידיה אדידי' ותו קשה על מ"ש מרן שם ס"ס תקפ"ט דלא חיישי' לדברי הרא"ה הכתוב בס' אהל מועד מקמי ר"ש ור"י דאמאי לא כתב טענה זו דמדברי הרא"ה שכתב הר"ן משמע דס"ל כס' ר"ש וצ"ע. ובמ"ש לעיל משם ר' ירוחם דכפאוהו ואכל מצה מיירי שהוא סבור שהוא חמץ כו' קש' מנ"ל לפרושי דאף בכה"ג יצא י"ל דס"ל דאם איתא כרש"י והרא"ה והר"ן שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה וכו' ונמצא דלא כיון לצאת ובכה"ג הוי דיצא הול"ל כפאוהו פרסיים שיאכל מצה דהוי משמע דהכפייה היא שיאכל מצה ומדאמר כפאוהו ואכל מצה משמע דהכפייה לא היתה שיאכל מצה אלא שיאכל חמץ ונמצא דהיה מצה ואפילו בכה"ג יצא:

תוספת ד"ה א"ר זאת אומרת והשתא מה שהוצרך רבא כו' קש' טובא דאימא דודאי לא נעלם מרבא פלוגתא דתנאי דפר' ע"פ דתנא דבריית' ס"ל מצו' א"צ כונה ור"י ס"ל דצריכות כונה מ"מ נסתפק רבא הלכתא כמאן ודקדק רבא מדשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו כו' משמע דס"ל להנך אמוראי דשלחו לאבו' דשמואל הך דינא דס"ל מצות אצ"כ ואפי' תימא דרבא ס"ל לנפשי' דצ"כ כמו שהוכיחו קצת הפוסקי' מהא דגרסי' פר' היה קורא ת"ר שמע ישראל ע"כ צריך כונת הלב דר"מ א"ר הלכה כר"מ מ"מ מדקדק רבא מכאן דהנך אמוראי ס"ל דא"צ כונה ואפשר לומר דכיון דרבא ס"ל לנפשיה דצ"כ א"כ למאי הלכתא דקדק דהנך אמוראי ס"ל דאצ"כ ודאי דעיקר כונת רבא אינו אלא לאשמועי' דאין לחלק בין אכילת מצה דנהנה לתקיעת שופר וכיון שכן קש' לתו' ידקדק דין זה מההיא דפסחים דקתני אכלו בלא מתכוין יצא ולימא ז"א התוקע לשיר יצא לאשמועי' דאין לחלק בין אכילת מצה דנהנה לתקיעה ותיר' דאי מההיא לא היה יכול לומר ז"א דהו"א דהא דקתני אבל בלא מתכון יצא היינו במרור כו':

א"ר זאת אומרת כו' פשיט' היינו הך וכו' לפי מ"ש לעיל משם ר' ירוחם דכפאוהו ואכל מצה איירי שהוא סבור שהוא חמץ קשה לימא מה דתימא התם חשיב כאלו כיון לצאת משום דאלו היה יודע דהיא מצה לא היה ממאן לאוכלו והיה אוכלו לשם מצה לפיכך יצא אבל בתוקע לשיר דהיה יכול לתקוע לשם מצוה ולא כיון הו"ל כאלו כיון שלא לצאת קמ"ל גם במה שתירצו בגמרא מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא כו' לפי צד זה של מ"ד צ"ל דהנך אמוראי ס"ל דמצות צ"כ אלא דשאני מצה משום דאכל ונהנה וכיון שכן ל"ל לסיים אבל הכא זכרון תרועה כתיב ת"ל משום דכל המצות בעי כונה דמצ"כ ותו קש' היכי ס"ד לפלוגי בין אכילת מצה לתקיע' שופר והלא כי היכי דבאכילת מצה יצא משום דאכל ונהנה גם בתוקע לשיר תקע ונהנה ומשום הכי יצא אבל שאר מצות דאין נהנה כנטילת לולב לימא דבעי כונה וצ"ע:

ע"ב איתיביה היה קורא בתורה כו' דע דכתב ה"ר יונה סוף פ"ק דברכות דאפי' מי שסובר דמצות א"צ כונה ה"מ בדבר וכו' והביאו מרן ס"ס תקפ"ט וקש' טובא דא"כ מאי פריך מהא דק"ש שאני התם דהיא מצוה התלויה באמיר' וכ"ת תקיעת שופר נמי היא מצוה התלויה באמירה א"כ היכי יליף רבא מאכיל' מצה לתקיעת שופר שאני מצה דהיא מעשה ולכך לא בעי כונה משא"כ שופר וי"ל דלעולם שופר היא מצוה דיש בה מעשה כאכילת מצה ולא בעי כונה ומצוה התלויה באמירה בעי כונה כדמוכחת הסוגי' מההיא דפתח בשיכרא כדכתב ה"ר יונה ולפי דבריו ניחא דלא תיקשי דרבא אדרבא דהכא אמר דתקיעת שופר לא בעי כונה ובפ' היה קורא פי' כר"מ אך המקשה דהכא ודריש פר' היה קורא אינו מחלק חילוק זה במצוה שיש בה מעשה למצוה התלויה באמירה ולכך פריך ליה ממתניתן דהיה קורא והתרצן דהשיב לו דאם כיון לבו היינו כיון לקרו' לפי שטתו דאינו מחלק בין מצוה דמעשה למצוה דאמירה השיבו דאפילו לשיטתו יש לתרץ דכיון לבו היינו לקרות אבל קושטא דמלתא דיש לחלק בין מצוה דמעשה למצוה דאמירה:

ת"ש היה עובר אחורי ב"ה. קשה דמאי קושיא נימא דדוקא כשאדם עושה המצוה ע"י כגון תוקע שופר וקורא ק"ש אפילו לא כיון יצא דהרי עושה מעשה לבטא בשפתים ק"ש או תקיעה אבל בשומע קול שופר או מגילה דלא עביד מעשה הלואי שיכוין לשמוע כדי שיצא י"ח וצ"ע:

תוספת ד"ה אבל נתכוון שומע היכי משכחת לה לא הו"מ לומ' כגון שלא נתכוון משמיע להוציא השומע כו' דיבור זה הוא סתום וירא' דעיק' כונת התו' הוא דהוקשה להם דהמקשה דהכא מוכיח מברייתא זו דמצות בעי כונה ולקמן גבי ר' זירא מוכיח מברייתא זו דלא בעי כונה ותו הוקשה להם לפי דעת המקשה דהכא דסבר מצות צ"כ לימא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היינו שלא נתכוון משמיע להוציאו אלמא דמצות בעי כונה וא"כ תוקע לשיר לא יצא ותי' דטעם המקשה דהכא לא פירש כן הוא משום דסובר כדעת המקשה דלקמן משמיע לעצמו דומיא דשומע לעצמו כלו' דלא בעי כונה המשמיע להוציא השומע לאפוקי סברת ר' זירא אבל מ"מ מצות בעי כונה שיכוין המשמיע להשמיע לעצמו לצאת י"ח דומיא דשומע שומע לעצמו אלמא בעי כונה וא"כ תוקע לשיר לא יצא דאין לו כונה אבל לעולם אם המשמיע משמיע לעצמו להוציא עצמו י"ח ונתכוון השומע ממנו לצאת משמע מברייתא זו דא"צ המשמיע שיכוין להוציא השומע כמו שהוכיח המקשה לקמן ומ"מ מוכח דמשמיע לעצמו בעי כונה להוצי' עצמו וא"כ תוקע לשיר לא יצא זה נ"ל בדעת התו' ועיין במהריב"ל ח"ב סי' פ"ה שני דרכים ובכולם רוצה להגיה דברי התו' ומ"ש הוא ע"פ דרכי הא' וישבתי הלשון בלי הגהה כמבואר למבין:

אמר ליה אביי אלא מעתה הישן בסוכה כו' קש' מאי פריך והלא מלקות צריך התראה שלא יעבו' על בל תוסיף ואם התרו בו בא"י שלא ישב בח' בסוכה וקבל ההתראה היינו ודאי שהוא השיב שרוצה לעבו' על בל תוסיף א"כ הרי מכוין לעבור על ב"ת דאומר דרוצה לישב בח' בסוכה לשם מצוה ובכה"ג פשיטא דלקי וי"ל דמיירי בח"ל ומ"ש ילק' לאו מלקות ממש קאמ' בעדי' והתראה אלא ה"ק משום דקי"ל פרק לולב וערבה דבח"ל ספק ז' ספ' ח' יתובי יתבינן כו' והשתא לרבא דאמר מצות אצ"כ א"כ היושב בח' בסוכה ילקה כלו' עובר על איסור ב"ת דלקי והיכי קי"ל דיתובי יתבינן הרי עוב' על ב"ת אע"פ שאינו מכוין למצוה אמנם קש' דבח"ל הוא מכוין שלא לעבו' על ב"ת ומה שישב בסוכה בח' הוא מחמת ספק דשמא הוא ז' וא"כ בכה"ג דעושה הדבר בשביל ספק פשיטא דאינו עובר על ב"ת ואם נאמ' דאיירי בא"י וה"ק הישן בסוכה בח' ולא התרו בו אלא הוא ישן בח' בסוכה מסתמא נאמ' דעוב' על ב"ת דלוקין עליו מאי קושי' אה"נ דהישן בא"י בסוכה בח' עוב' על ב"ת ולכך אמרו פרק לולב וערבה דבא"י הרוצה לאכול ולישן בסוכה בח' צריך שיפחות בה ד' על ד' שלא יעבור על בל תוסיף כדאיתא בא"ח סימן תרס"ו:

מתיב רב שמן מנין לכהן כו' קש' אמאי נקטה ברייתא מציאו' זה טפי מזלתו י"ל דבמצות שיש בו מעשה פשיטא דיש ב"ת כגון ה' מינים בלולב אלא אפי' גבי ברכות דהוא דבור בעלמא עבר על ב"ת והיינו דמפיק לה מדכתיב לא תוסיפו על הדבר כלו' אפי' דבו' על דיבו' לא תוסיף אך קש' מאי מותיב רב שמן