יום תרועה כ

מ"ש רבא מצו' אינו עוב' עליהן אלא בזמנן היינו כשאינו מכוין אבל במכוין להוסי' אפי' שלא בזמנו עובר על ב"ת והך ברייתא דברכת כהנים מיירי במכוין להוסי' כדקתני אוסיף ברכה א' משלי תו קשה דמהך ברייתא דברכת כהנים מוכח בהדיא דאפילו במוסיף מדעתו ואינו אומר שאותו תוספת הוא דבר תור' אלא הוספה מדעתו עבר על ב"ת ובכן יש לתמוה על הרמב"ם סוף פרק ב' דממרים דכתב שם דב"ת הוי כשמוסיף דבר ואומ' שהוא אסור מן התור' אבל כשאומר דאותו תוס' הוא מותר מן התור' ואוסר אותו לסייג אין זה ב"ת וי"ל דלא אתא הרמב"ם שם אלא להורות דבסייגים לית בהו משום ב"ת אבל לעולם בדב' שאין בו משום סייג והוא מוסיף מדעתו כגון שרוצ' להוסיף ברכה משלו מוד' הרמב"ם דעבר על בל תוסיף וכ"כ בפי"ד מתפל' ועיין בחדושי רא"ם על סמ"ג ריש מגל':

שאני הכא כיון דאלו מתרמי וכו' קשה הול"ל אלא כיון דעיק' תיר' הא' אמנם י"ל דמאי דתריץ בסוף היתה כונת התרצן תחלה במאי דמשני הכא במאי עסקינן בדלא סיים דהיינו אלו מתרמי ליה צבורא אחרינא אלא דהמקשה לא הבין דברי התרצן עד שפירש לו לבסוף:

תוספות ד"ה ומנא תימרא דתנן גבי זריקת דם תימה מאי אולמיה כו' קש' דמה ק"ל דהא קאמר תלמודא אנן הכי קא אמרי' רב שמן מ"ט שביק מתני' כו' ויראה דכוונתם היא זו דבגמרא קאמ' דכונת רבא להקשו' לרב שמן מ"ט לא אותיב ממתני' דזריק' דם משום דהתי' הוא פשוט משום דכיון דאלו מתרמי ליה בוכרא אחרינא כוליה יומא זמניה הוא ברייתא נמי דכהן שעולה לדוכן תתרץ בכה"ג משום דכיון דאלו אתרמי ליה צבורא אחרינא כוליה יומ' זמניה הוא דלפ"ז נראה דרבא הבין דרב שמן סבר דבברייתא דכהן אין הדב' מוכרח לומ' הטעם משום אלו אתרמי ובמתניתן דזריק' דם הדבר מוכרח לומ' הטעם דאלו אתרמי ולפי זה הקשה לו כשם דבמתני' אתה מוכרח לומר טעמא דאלו מתרמי כמו כן תאמר בברייתא טעמא דאלו מתרמי אע"ג דאינו מוכרח וע"ז הקשו התו' מאי אולמיה דמתני' דזריק' דם דמוכרח לומ' שם טעמ' דאלו מתרמי יותר מברייתא דכהן אמנם אכתי ק"ל במ"ש בגמרא ור' שמן בר אבא התם לא סגי דלא יהיב כו' דזה אינו מספיק כדי שיבא להקשות על רבא דס"ס יאמ' לו רבא כשם דבמתני' אתה מוכרח לומ' טעמא דאלו מתרמי גם בברייתא דכהן תאמר טעמא דאלו מתרמי אע"ג דאי בעי לא מברך מ"מ כיון דאי בעי מברך חשיב זמניה וצ"ע. כתבו עוד התו' דלא שייך ב"ת בעשיית המצו' ב' פעמים וכו' ועוד כתבו וכן בהדס וערבה שבלולב אפי' נותן כמה הדסים וכו' אין זה ב"ת אא"כ מוסיף מין א' ומיהו תימה דלפי' זה אם היה נותן כמה חוטין בציצי' וכמה פרשיות בתפילין לא היה עובר על ב"ת כנרא' מדברי התו' שאין משום ב"ת אלא במין א' וזהו כדעת הראב"ד פ"ז דסוכה וכבר כתב ה"ה שם דהסוגיא שבפרק המוציא תפילין קש' לדעתו שבביאור נראה שם שהמניח ב' תפילין בראש עוב' משום ב"ת ומה בין זה לב' לולבין יע"ש גם אני תמה עמ"ש הטור סי' ל"ד דמניח ב' זוגות תפילין של רש"י ור"ת ואין כאן ב"ת דלא מיקרי ב"ת אלא כשעושה ה' בתים ע"כ דהרי אמרינן המוציא תפילין מכניסן זוג זוג רג"א שנים שנים ואמרו בגמרא דת"ק סבר דאינו יכול להכניסן שנים שנים משום דשבת זמן תפילין ועבר על ב"ת אלמא משמע דאיכא ב"ת במניח ב' זוגות ומיהו יש ליתן טעם למניחין תפילין של רש"י ור"ת דאינם עוברים על ב"ת כיון דאינו מתכוין להוסיף אלא מניחן מחמת הספ' אין זה ב"ת והרי הוא כאילו מתנה דהוא יוצא בכשר שבהם והשאר כרצועות בעלמא:

תוספות ד"ה דלמא קסבר ר"י מצות עובר עליהן כו' ק' מנ"ל דבח' ספ' ז' יתיב והלא טעמו דר"י דאומר ינתנו מתנה א' עיקר טעמו הוא כיון דיצא במתנה א' כדתנן רפ"ד דזבחים וכ"כ התו' בדבור שלפני זה כיון דיוצא בא' למה נזקיקנו ליתן ד' וכיון שכן בח' ספק ז' ודאי דמודה ר"י דיתיב כיון דהכתוב קבע חובה בסוכות תשבו ז' ימים ודכותה נמי אלו היה הדין דבמתנ' א' לא כפר עד שיתן מתן ד' הוה מודה ר"י דיתן מתן ד' גם בנתערבו עם הנתנים במתנה א' ודו"ק:

דף כ"ט ע"ב אמר ליה ר' זירא לשמעיה אכוין ותקע לי ופי' רש"י תתכוין לתקוע בשמי להוציאני י"ח וכבר נודע דיש מחלוק' בין הפוסקי' אם מצות צריכות כונה או לא ומרן סי' ח' פסק דצריכות כונה וקש' דהוא ז"ל פסק בסי' תפ"ט לענין ספירת העומר דמי ששאל אותו חברו כו' אינו יכול לחזו' ולמנות בברכה ואמאי והא קי"ל מצות בעו כונה ותו קש' דבי"ד ס"ס קצ"ח פסק דנדה שנאנסה וטבלה כגון שנפלה לתוך המים מותרת לבעלה ואמאי הא קי"ל דבעו כונה ותו קש' אהך דנדה מהא דפסק בא"ח סי' קנ"ח סעי' ז' נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול לחם יש מי שנרא' כו' ועוד כתב שם סי"ג לכתחילה יכוין כו' דא"כ משמע דהוא רוצה לומר דלחולין בעי כונה לכתחלה א"כ הול"ל התם בנדה דלכתחלה תטבול פעם אחרת גם במ"ש מור"ם שם סי' קנ"ט סי"ג בשם הרשב"א דכונת נותן או כונת נוטל מועיל והביאו מרן בב"י וקש' מ"ש דגבי תקיע' שופר בעינן כונת שומע ומשמיע ובחדא מינייהו לא סגי ויש להשיב בכל אלה כמה תי' וחי' תן לחכם ויחכם עוד:

מתני' והיה כאשר ירים כו' כתב ר"ע וז"ל משום דאיירי לעיל בכונת הלב כו' וקש' דזה ניחא למ"ד מצ"כ ומפרש מתני' דלעיל אם כיון לבו לצאת יצא אבל לרבא דאמר מצות אצ"כ ומפרש מתני' אם כיון לבו לשמוע מאי שייאטיה לומר אח"כ הך ענינא והיה כאש' ירים כו' י"ל דכונת התנא לומר אע"ג דבמצוה שיש בה מעשה אצ"כ מ"מ במצוה התלויה באמיר' כגון תפלה בעי כונה וכ"כ ה"ר יונה ספ"ק דברכות הבאתיה לעיל:

אלא לומר לך כ"ז שישראל כו' קש' מ"מ פעמים מסתכלים כלפי מעלה ופעמים לא וכ"ת כשהיה משה מרים ידו היו מסתכלים וכשהניח ידו לא א"כ תקשי למשה למה היה מניח ידיו י"ל דמש' היה שלוח' של ישראל להתפלל וכשהיו ישראל מסתכלין ומשעבדי' לבם לשמים היה לו כח וגבורה להרים ידיו וכשלא היו מסתכלים היה נחלש כחו ומוריד ידיו והוי כההיא דר"ח בן דוסא אם שגורה תפלתי כו' ולפי זה יומתק לחכי מ"ש התנא ברישא וכי ידיו של משה כו' דמאי קושיא אימא ה"נ דכשהיה פורש ידיו תפלתו עושה פירות וכשהיה מניח ופוסק מהתפלה גבר עמלק אלא דעיקר כונת התנא הוא זה וכי ס"ד דתפל' משה ע"י פרישות ידיו בלי הכנעת ישראל עושות מלחמה כו' הא ליתא דא"כ קשה למשה אמאי היה מניח ידיו אלא כל זמן וכו' היו נותנים כח למשה בתפלה ובכן וגבר ישראל ודוק:

כיוצא בדבר אתה אומר כו' קש' מאי פריך נחש ממית הכי הוא קושטא דמלתא ולא הול"ל אלא וכי נחש מחיה וכי תימא דהתמיהא לא קאי אנחשים דעלמא אלא אנחש נחשת דעשה משה מי הוא זה שאמר דממית עד שיקשה וי"ל דלעולם התמיהא קאי אנחש דעלמא וה"פ דהא אמרינן אין ערוד ממית אלא החטא ממית וזהו וכי נחש ממית המיתה באה ע"י העון וכיון שכן היאך ההסתכלות בנחש הנחשת יהיה מחיה היאך נתכפר לו העון שיסלק המית' הבאה לו מנשיכת הנחש ומשני אלא בזמן דישראל כו' נמצא דחזרו בתשובה והיו מתרפאים א"נ י"ל דהרבה בני אדם היה להם נשיכת נחש ומקצתן היו מסוכנים למות ומקצתם לא היו מסוכנים אלא חולים ודרך טבע היה להם רפואה וכשצו' הכתוב עשה לך שרף כו' והיה כל הנשוך וראה אותו וחי כונת הכתוב דכל הנשוך אף מי שאינו מסוכן למות צריך דיביט אל נחש הנחושת וחי ואם לאו שלא היה רוצה להביט אפילו שלא היה מסוכן היה נימוק ומת באופן דמי שלא היה רואה נחש הנחושת היה מת באופן דנמשך מנחש הנחושת מיתה וחיים וזהו שתמה וכי נחש ממית כלומר וכי מי שאינו רוצה לראות בנחש מת מחמת שלא ראוהו וגם כי נחש מחיה למי שמביט בו ומשני אלא בזמן וכו' נמצא דחזרו בתשובה והיו מתרפאים:

חש"ו אין מוציאין כו' קש' בשלמא אם היה המצוה בר"ה לתקוע בשופר ר"ל שכל א' היא חייב לתקוע הוה א"ש דחרש ש"ו אין מוציאין משום דהם פטורים ומי שאינו שייך במצוה אינו יכול לעשותה כמו העבד שאינו יכול לכתוב גט דלאו בני כריתו' נינהו דאינו בתור' קדושין וגיטין אבל השתא דכתב הרמב"ם ריש הלכות שופר וז"ל מ"ע של תורה לשמוע כו' א"כ המצוה היא השמיעה ולא התקיעה וכיון שכן חש"ו אם יתקעו ואחרים שומעים למה אינם יוצאים הרי המצו' היא השמיעה והרבים שמעוה באזניהם ומאי איכפת לן אם התוקע הוא חש"ו ויראה לומ' דמצות ר"ה היא התקיעה והשמיעה שניהם יחד ועיקר המצוה היא השמיעה ולחלוקת מצות תקיעה עושה שליח לחבירו שיתקע בעדו וכיון דשומע ממנו התקיעה יוצא וכיון שכן שפיר אמרו חש"ו אין מוציאין משום דהם פטורין מהמצוה ונמצא דהשומעים מחש"ו אע"ג דמחלק מצות שמיעה קול שופר יצאו מ"מ מחלק המצוה של התקיעה גופיה לא יצאו דב' חלקים הם מצות תקיע' ושמיע' וכ"ת א"כ התוקע לתוך הבור ולא שמע קול שופר יצא מידי מצות תקיעה ועדין חייב במצות שמיעה וכשישמע אח"כ מחש"ו שתקעו יצא ידי מצות שמיעה וא"כ הרי משכחת לה תוקע לתוך הבור יצא ומשכחת לה נמי דחש"ו יוציאו את הרבי' י"ח וז"א דלעולם לא שמענו זה ואפשר ליתן טעם דאע"ג דהכרחנו דיש ב' חלקים מ"מ אין להוליד מזה דין חדש הנז"ל משום דאנן בעינן שיעשה המצוה של התקיעה והשמיעה בבת אחת ותקיעה לחוד ושמיעה לחוד לא מהניא וכ"ת אם התקיעה הוא חלק המצוה היאך יוצא האדם במה שתוקע חברו הלא במצות שבגופו אין אדם יכול לעשות שליח וכי היכי דאין אדם יכול למנות שליח שישמע שופר בעדו משום דתלוי בגופו וה"ט דחולץ דלא משוי שליח שיחלוץ בעדו ה"נ לא יעש' שליח לאח' שיתקע בעדו י"ל דקרא כתיב יום תרועה יהיה לכם ומשמע שכל ישראל יוצאין בתרועה א' כדדרשינן פרק הישן מקרא דכל האזרח בישראל ישבו בסוכות שכל ישראל ראויים לישיבה בסוכה א' וא"א זה אלא ע"י שמיעה א"כ הרי גלי קרא דלענין התקיעה מצי לעשות שליח ולא הקפיד בגוף של אדם אלא השמיעה ולפיכך לא מצי משוי שליח בשמיעה אבל מ"מ לא נכחד דתקיע' היא חלק מהמצוה ודוק ומיהו יש לערער על זה ממ"ש הרמב"ם פ"א דשופר שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיע' הקול כו' משמע דשמיעה לחוד היא המצוה דאל"כ אלא גם התקיעה היא חלק מהמצוה היה ראוי שלא יצא בגזול כמו מצה ולולב גם מתשובת הרמב"ם שהעתיקה מהר"ם אלשקאר בויכוח שהיה