יום תרועה יח

בשבועות הלא בשבועות נמי אם אמר ישיבת סוכה עלי בשבוע' אסור כדמשמע פ"ב דנדרים כדכתי' ועוד הוכיחו מהא דאמרי' פ"ד נדרים ד' כ"ד ופ"ג דשבועו' דף כ"ט גבי שבועת שוא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבוע' אם לא ראיתי גמל פורח באויר דאלמ' משמע דשבוע' בלשון נדר מהני ועוד הוכיח הרמב"ן בספר המלחמות פ"ג דשבועות מהא דאמרי' פ"ג דשבועות דף כ"ב ע"א גבי ב' קונמות מצטרפין כו' הבי' דבריו הר"ן ריש נדרי' יע"ש מיהו בספרי' דידן לא גרסינן התם הכי אלא ה"ג באומר שבועה שלא אוכל משתיהן י"ש וכן העתיק הכ"מ פ"א דנדרים יע"ש וקש' אמאי לא הקשו בתוס' דהכ' אמתניתין דחומר מנדרי' מבשבועו' מההיא דאמרי' פ' ארבעה נדרי' ופ"ג דשבועות גבי שבועת שוא באומר יאסרו כל פירות שבעול' עלי בשבועה אלמא דשבוע' בלשון נדר מהני וא"כ אם יאמר נמי ישיבת סוכ' עלי בשבועה אסור י"ל דתוספות דידן ס"ל דמההיא ל"ק מידי דאני אומר דגם באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבוע' הטעם דמהני הוא משום דה"פ יאסרו כל פירות שבעולם שאני נשבע שלא לאוכלו ושבועה לא חלה על הפירות אלא על אדם שנשבע ולפי זה אם יאמר אדם ישיבת סוכה עלי שבועה לא חלה דכיון דהשבועה חוזרת על האדם הו"ל כאומר שבועה שלא אשב בסוכה דלא חלה באופן דאפי' תימא דשבועה בל' נדר מהני היינו דוק' בדבר הרשות ולא לעבור על המצוה ול"ק מידי אמתניתין דחומר בנדרי' מבשבועו' והשתא א"ש ההיא דריש נדרים לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא דלעולם השבוע' אינה חלה אלא על גוף האדם ובנדרי' לא חלה אלא על החפץ באופן דעיקר הקו' הוא מה שמקשי' התוס' דידן דמפ"ב נדרים משמע דוקא כשאמר שבועה שלא אשב בסוכ' לא חלה אבל אם אמר ישיבת סוכ' עלי אסור ואם כן מאי חומר בנדרים מבשבועות ותי' התוס' וי"ל דנדרי' חלים בכל ענין דשייכי כו' ודברי התוס' הללו הם סתומים להבין והתו' פ"ג דשבועו' דף כ"ה דעמדו לפרש הך מתני' דחומר בנדרים כו' וכתבו שם שלשה דרכים הדרך הא' אמרו דחומר דנדרים דחייל בדבר מצוה כדבר הרשות היינו דאמ' קונם סוכה עלי חל כאלו אמר ככר זה עלי אבל בשבועות אי אמר שבועה שלא אשב בסוכה לא חל ואם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה חל והיינו קולא דשבועו' דאינו חל בדבר מצוה כלשון שחל בדבר הרשות דהיינו באומר שבוע' שלא אשב בסוכה אבל אה"נ דאם אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה אסור מטעם דהו"ל כאוסר החפץ עליו דאסור ודרך זה נמי אין להעמיסו בתוס' דהכא דאם כן מהו זה שאמרו בסוף דבריהם ומה שמחלק שם כו' לא בא אלא לומר כו' דמאי קו' הלא לפי דרך זה שפיר מחלק שם דבאומר שבועה שלא אשב לא חלה אבל באומר ישיבת סוכה עלי חלה:

עוד כתבו שם התוס' פ"ב דשבועות דרך שני בשם ה"ר אלחנן דבשבועה אפי' כשיאמר ישיבת סוכה עלי אסר נפשיה מן חפצא כו' וכונתו נרא' דה"ק זה חומר בנדרים מבשבועות דנדרים חלים על דבר מצוה כשאומר קונם סוכה עלי אבל בשבועו' אפי' שיאמר ישיבת סוכה עלי בשבוע' לא חלה דהשבוע' חוזר על האדם דאסר נפשיה מן חפצא והו"ל כאומר שבועה שלא אשב בסוכה דלא חלה אבל באומר בדבר הרשות יאסרו פירות שבעול' עלי בשבועה חלה משום דהשבועה חוזר על האדם זה פשוט בדעת ה"ר אלחנן ז"ל דשבועה בלשון נדר מהני בדבר הרשות דוקא ויש להסתפק בדעת ה"ר אלחנן בנדר לשון שבועה כגון דאמר הרי עלי קונם שלא אוכל בשר אם מהני ומסתברא דמהני דכשם דבשבועה בלשון נדר אנו מסרסין הלשון דהשבועה חלה עליו ה"נ באומר הרי עלי קונם שלא אוכל בשר אנו מסרסין הלשון דהקונם חל על החפץ זה נ"ל בדעת ה"ר אלחנן ודלא כס' חידושי הלכות שם בשבועות ותשו' הר"מ אלשיך דף קפ"ט ע"ב דרצו לו' דלדעת הר' אלחנן נדרים לא חלו בל' שבועה יע"ש וזה נ"ל שהיא כוונת התוס' כאן במ"ש וי"ל דנדרים חלים בכל עניין דשייכי דהיינו האסרת החפץ וכו' ולכן חלין הנדרים בכל ענין שיאמר כלומ' בכל ענין שיאמר הנדר בין שאומ' בלשון נדר קונם סוכה עלי בין שאומר נדר בלשון שבועה כגון קונם שלא אשב בסוכה או שלא אוכל בשר דקונם חוזר על החפץ ודכוותה נמי בשבועות דהוא דאסר נפשיה מן חפצא בכל ענין שיאמר חוזר השבועה על עצמו בין שיאמר שבועה שלא אשב בסוכה בין שיאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה חוזר השבועה עליו ולא חלה אבל באומ' בדבר הרשות אכילת ככר זה עלי בשבוע' חלה ולפי תירוץ זה נמצא דעקרו המשמעות דדקדקו מפ"ב נדרי' דמשמע משם דוקא כשאו' שבועה שלא אשב בסוכה לא חלה אבל באומ' ישיבת סוכה עלי בשבועה חלה והיינו שהוקש' להם בסוף דבריהם וכתבו ומה שמחלק שם בין אמר ישיבת סוכה עלי לשבועה שלא אשב כלומ' לא תידק משם דישיבת סוכ' עלי בשבועה מהני דלא בא אלא לומ' שיש חילוק בין נדר לשבועה לפי שהנדר בכל ענין שיאמר כלומ' אפי' נדר בלשון שבוע' מתסר חפצא עליה ובשבועה בכל ענין שיאמר כלו' אפי' שבועה בל' נדר קאסר נפשיה מן חפצא זה נ"ל כונת התוספת וכ"כ התוס' פ"ב דנדרים בתי' השני דשבועה בל' נדר חוזר השבועה על גופו וכן נמי בנדר בלשון שבועה חוזר הנדר על החפץ ובדיני' אלו יש דעות הרבה כמ"ש הר"ן ריש נדרים ופ"ג דשבועות ומרן ב"י י"ד ס"ס רל"ט ואני לא באתי אלא לפרש דברי התוספת דסוגייא דידן ודוק:

תוספת המודר הנאה ממעין הא דאצטריך לאשמועי' וכו' קש' דגם במודר הנאה ממעין נימא דאין דעתו על דבר מצוה אלא שלא יטבול להקר וגם במודר הנא' משופר נימא דאין דעתו על דבר מצוה אלא שלא יתקע לשיר י"ל דכוונתם היא לומר דמכח הכפל אנו מפרשים דכונת רבא בא לומר דמודר הנאה משופר וממעין מיירי דפי' בדבריו בהדי' דהוא מודר משופר גם לתקיעת מצוה וממעין גם לטבילת מצוה ואפ"ה שרי וכ"כ הר"ן ודע דהרמב"ם פ"א דשופ' כתב המודר הנאה משופר וכו' וכתב הר' המגיד ור' הזכיר החלק הב' וכ"ש החלק הא' וכתב הל"מ דטעמו נתבאר בהר"ן שכתב ואצטריך וכו' ולפי מ"ש לעיל הדבר מבואר דדברי הרבני' הנזכר תמוהים דמ"ש התוס' והר"ן היינו לומ' דמכח הכפל אנו מפרשים דרבא אשמועי' במודר הנאה משופר בפי' גם לתקיעת מצוה. יכול לתקוע משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל אם רבא לא היה אומר חלוקת מודר הנאה מחברו אלא חלוקת מודר הנאת משופר לחודה היינו טועים דטעמו משום דסתמא אין דעתו על דבר מצוה אלא שלא יתקע לשיר וא"כ הדרא קושי' לדוכתי אמאי הרמב"ם לא הזכיר ב' החלקים כדי שמכח הכפל נשמע דאפילו במודר הנאה משופר גם לתקיע' מצוה שרי לתקוע ולכן נראה דטעמו דהרמב"ם הוא דכיון דפי' בהדיא טעמא דדינא משום מצות לאו ליהנות ניתנו א"כ משמע, בהדיא דאפי' במודר הנאה משופר גם לתקיעת מצוה שרי דמצות לאו וכו' ורבא דלא הזכיר הטעם הוצרך להזכיר ב' חלקים כדי שנדע טעם הדין מכח הכפל מודר הנאה מחבירו ומודר הנאה משופר קמ"ל דאפי' פי' בהדיא מודר משופר לתקיע' מצוה שרי וזה השמיענו בדין הב' ואפשר דלזה כיון המגיד במ"ש ור' הזכי' וכו' דהיינו במפרש מודר משופר לתקיע' מצוה וכ"ש מודר מחבירו בסתם ודוק:

אמנם אכתי קשה בשמעתין ל"ל תרתי מודר מחבירו בתקיעו' והזייה וכן ל"ל תרתי שופר ומעין י"ל דמודר הנאה מחבירו דהזייה אצטריך ליה לאשמועינן דאינו יכול להזות עליו בימות החמה ואי הו"א הך דהזייה הו"א דוקא במצוה מן התורה אבל במודר הנא' מחבירו אינו יכול לתקוע לו תקיע' של מצוה שהיא מדרבנן קמ"ל כמ"ש הר"ן ודלא כהרז"ה דס"ל דתקיע' מצוה שהיא דרבנן אינו יכול להוציא חבירו גם אצטריך שופר ומעיין מהנך טעמי דכתי' ועיין מ"ש התוס' ס"פ שבועת הדיינין תו' קש' מאי אשמועי' רבא דמודר הנא' מחבירו מותר לתקוע וכו' ולהזות עליו מי חטאת הא אשמועי' ר' יוחנן גדול' מזו כדאי' בנדרים דף ל"ח ע"א אר"י המודר הנאה מחבירו וכו' וטעמא דהני משום מצוה כדכתב הראב"ד פ"י דנדרים ותו קשה איך אמר רבא דאינו יכול להזות עליו בימות החמה דאיכ' הנאת הגוף והלא הנאה זו מועטת היא דטיפה זו של הזא' הנופל עליו אינ' הנא' דהיא כל שהוא ובהנא' מועט' אינו אסור במוד' הנא' כמ"ש המפו' בההיא דמותר לו להשקותו כוס של תנחומין כדאית' בי"ד סי' רכ"א י"ש וי"ל דההיא מיירי דכוס של שלו' הוי משל מודר ואינו מהנהו רק השימוש אבל הכא איירי דמי הזייה הם מהמזה וחשיבא הנאה במה שמיקר גופו במי הזאה של המזה אך להרא"ש דפירש שם דכוס של תנחומין היין הוא מהמשק' ומותר להוליך לו יין לנחמו דמצוה קא עביד ולא מטו ליה הנאה כ"כ לאבל דמרובים השותים קשה אם שתיית כוס יין חשיב הנאה מועטת ושריא כ"ש להזות עליו בימות החמה דטיפה זו מה תהא עליה דמה הנאה יש לגוף בה שיהא אסור להזות עליו ובקשתי בהרמב"ם ושאר פוסקים אם הביאו דין זה דרבא ולא מצאתיו כנראה שדחו אותו מהלכה מטעמא דהיא הנאה מועטת וצ"ע:

שלחו ליה לאבוה דשמואל כו' הרי הוא כשוטה לכל דבריו כלו' דאם אכל מצה והוא נכפה בעת שטותו ואח"כ נתרפא חייב לחזור ולאכול לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטו' כ"כ הרמב"ם פ"י דהלכ' חמץ ומצה ועיין בטור סי' תע"ה דנסתפק בדעת הרמב"ם אם ס"ל מצות צריכות כונה ודבריו קשים ועיין בלח"מ הלכו' שופר ומכאן יש ללמוד דמי שנולד בר"ה בחצות היום כשיבא בשנת י"ג ויום א' ושמע תקיע' ר"ה קודם חצות צריך שישמע התקיע' אחר חצות דהרי קודם חצות היה קטן ופטור וכ"ז לדעת הפוסקים דסוברים די"ג שנים ויום א' דקטן בעינן מעת לעת כדמוכח בתו' לעיל דף י' ד"ה בן כ"ד חדש ויום א' והש"ך ח"מ ריש סי' ל"ה הביא מחלוקת בזה:

אמר רב אשי שכפאוהו פרסיים כו' קש' אמאי נקט פרסיי' לימא יהודים שהוא לא היה רוצה לאכול מצה וכפאוהו יהודים דיאכל ויוצא י"ח והכי אמרי' פר' הכותב דף פ"ו בד"א במל"ת אבל במ"ע כגון שא"ל עשה סוכה ואינו עושה כו' אלמא דיוצא י"ח בעשיית המצוה בעל כרחו אפי' שלא יאמר רוצה אני ודוקא בקרבן וגט מעושה בעי' דלימא רוצה אני כמ"ש הרא"ם פרש' ויקרא ותו קש' מאי נסתפק אבהו דשמואל דהוצרך לשאול פשיטא דיצא כדאמרן ותו אמאי רבא דקדק לדינו זאת אומרת התוקע לשיר יצא מההיא דאבוה דשמואל ידקדק לדינו מההיא דהכותב י"ל כשכפאוהו יהודים פשיטא דיצא דה"ל כאילו הוא כיון לצאת כדאיתא פ"ב דחולין דף ל"א בנדה שנאנסה וטבלה ר"א טהור' לביתה ואסורה לאכול תרומה כו' הרי דהאשה דאנסה לחברת' ואטבלה אפילו למ"ד דטבילת נדה להתירה לבעל בעי כונה כונת חברתה מועיל לה כאלו