יום תרועה יג

שהכל הוא קול שופר לא משתמעי אעפ"י שזה תרועה וזה תקיעה ומש"ה אפי' ידו א' לא יצא וכי פריך בגמ' מהא דא' קורא בתורה הוי מצי לשנויי הכי דהתם לא משתמעי מפני שהוא קול שוה אלא דעדיפ' מיניה קא משני דלא דמיא אלא לסיפ' עכ"ל ובסכה"ג הסכים לדבריו ודבר תימה הוא לומ' חילוק זה דאם איתא דכל מידי דהוא קול שוה לא משתמעי אפי' שהי' חביב אם כן אמאי בהלל ומגילה אפי' יוד קורין הרי הוא קול שוה ואפי' שהוא חביב לא משתמעי ותו קשה דהיאך אפשר לומ' חילוק זה הלא בגמ' הקשו אמתני' דשופ' וחצוצרו' מהא דזכו' ושמו' בדיבו' א' נאמרו דתירצו ב' קלי מחד גברא לא משתמעי הא מב' גברי דא' יאמ' זכור וא' שמו' יחד משתמעי אע"פ שהם קול אחד וא"כ איך כתב דהא דפריך מהא דאחד קורא בתור' דהוה מצי לשנויי דהתם לא משתמעי מפני שהוא קול שוה הרי בזכור ושמור דהוא קול שוה אמרו דטעמא דאין האזן יכול' לשמוע הוא משום דהוי ב' קלי מחד גברא הא מב' גברי משתמעי וצ"ע ולעיקר קשה על הרמב"ם ז"ל דלעול' טעמו כטעם התוס' והר"ן דבעינן פשוט' לפני' ולאחריה והטעם דלא יצא אפי' ידי א' היינו משום הך טעמא גופא דכיון דהוא לא כיון בשמיעת התקיע' שתהיה לפני תרועה אלא שתהיה תקיעה עם התרועה יחד אפילו ידי תקיעה לא יצא דבעינן שיכוין בתקיעה לעשות' לפני התרועה:

תוספות ד"ה בתורה א' קורא פי' לבדו כו' קשה מהו הפירוש שהי' בגמ' שדחו אותו וי"ל דהו"א דה"פ בתורה א' קורא וא' מתרגם יחד דכיון דהם ב' קלי משני מינים דהיינו מקרא ותרגום משתמעי אבל ב' אין קורין וגם אין מתרגמין דתרי קלי ממין א' דהיינו ב' קולות ממקר' או מתרגו' לא משתמעי ולפי' זה לא הקש' המקשה דתרי קלי דחצוצרות ושופר משתמעי מפני שהם ב' מיני קולות והוי כמקרא ותרגום ולפיכך פי' פריך שפיר א"כ י"ל דהתוס' ק"ל כפל ובלבד שלא יהיו ב' ע"כ אמרו דתרוייהו אצטריכו דפי' דרישא הוא א' קורא פי' לבדו ואח"כ המתרגם מתרגם לבדו למעוטי שלא יקראו שנים יחד א' תרגום וא' מקרא והו"א דטעמ' הוי כדי שיבין פי' הפסוק אבל אכתי היינו סוברין דיכולין לקרות ב' מקרא או תרגום דתרי קלי משתמעי קמ"ל סיפא בלבד שלא יהיו ב' דתרי קלי לא משתמעי ולכך הוצרך המקש' להביא סיפא דבריית' ובלבד וכו' דעיקר ראייתו דב' קלי לא משתמעי הוא מסיפא ולפי' הנז' מ"ש עוד התוס' אבל ב' לא והא דאמרי' בפ"ק דבתרא כו' הוא דבר בפני עצמו אך י"ל עוד דהכל הוא דבור אחד כשנקדים דהך בריית' איתא במגלה פרק הקורא עומד וז"ל ת"ר בתור' א' קורא וא' מתרגם כו' ולפי גירס' זו הוי ס"ד דה"פ א' קורא וא' מתרגם שניהם יחד ותרי קלי משתמעי כיון דהם חד לגבי חד אבל אין א' קורא וב' מתרגמין יחד דבכה"ג לא משתמעי דחד בתרי בטיל ולפי' זה הוה פריך דגם קול השופ' א' עם ב' חצוצרות לא משתמעי והיינו מרויחי' בפי' זה הקו' דמקשי' התוס' מהא דפ"ק דבתרא דח' פסוקי' שבתור' יחיד קור' אותם דמשמע דבכל התור' קורים ב' אמנם התו' דחו פי' זה ואמרו בתור' א' קורא פי' לבדו כו' ולפי' יצא להם הקו' ההוא דפ"ק דבתרא ח' פסוקים כו' דמשמע דבכל התורה ב' קורין:

עוד כתבו התוספו' והא דאמרי' פ"ק דבתרא ח' פסוקי' כו' דע דזה הפי' שדוחים התוס' אמרו ר' משולם כמ"ש התוס' פ"ק דבתר' ובפ' הקומץ וי"ל מה יתרץ להא דבכל התורה נמי אין ב' קורין ומה שינוי יש בח' פסוקים אלו דאמרינן בהו יחיד קור' אותם י"ל דר"מ סובר דתקנת חכמי' הוא דהש"ץ יהיה מסייע את העולים לקרות בתורה בנקודי' וטעמי' כמ"ש רש"י פ"ק דשבת אהא דתנן החזן רואה היכן תינוקות קוראין דהא דאמרי' דאין קורין בתורה ב' היינו בקול רם דב' קלי לא משתמעי כמ"ש טא"ח סי' קמ"א אבל לעול' הדין הוא דהש"ץ מסייע לעולה לקרות בתורה וח' פ' יחיד קורא אותן שלא יקרא עמו ש"ץ והשתא ק' אמאי דחו התוס' פירוש ר"מ ולכאור' י"ל דס"ל דהש"ץ מקר' בלחש ואין שומעין הצבו' אלא קול העולה בלבד א"כ אין שום הפרש ניכר לקהל בין ח' פסוקי' לכל התור' דלעולם אין הצבור שומעי' אלא קול אחד ולפי' סברת דר"מ ס"ל דהש"ץ מסייע לעולה בקול רם ובח' פסוקי' אלו הוא דסבר דלא יקר' עמו ש"ץ כדי להורות דיש בהם הפרש מכל התור' למ"ד יהושע כתבו או למ"ד משה ולכך הקשו עליו דבכל התורה נמי אין ב' קורין בקול רם ומש"ה פי' דמ"ש יחיד קורא אותם היינו שלא יחלקום לב' ומתוך מ"ש לקמן אין צורך לזה:

כתבו עוד ומה שנוהגים כו' סמכו כו' קשה מנהג זה היאך הוא דאם נהגו שש"ץ והעולה שניהם יקראו בקול רם היכי עבדי הכי והא ב' קלי לא משתמעי ומה סמך יש מההיא דביכורים דהתם א"צ הצבור לשמוע מפיו דבר אלא מביא הבכורים הוא קורא מקרא בכורים ואם המנהג הוא דש"ץ מסייע לעולה בלחש ולית כאן דינ' דב' קלי לא משתמעי כיון דאינו נשמע בקול רם אלא קול א' א"כ למה זה הוצרכו להביא סמך למנהג ממתני' דבכורי' ויראה דס"ל דר' משולם סוב' דמדינ' הש"ץ מסייע בלחש וח' פסוקי' אשתני דיחיד קור' אותם ואין הש"ץ מסייעו בלחש ויש סעד לכאור' לר"מ ממנהג שנהגו דהש"ץ מסייע לעול' אלמ' דדינ' הוא דבתור' כולה קורין ביחד העול' בקול רם והש"ץ בלחש דאם אינה מעכב מדינה דיהא מקרא הש"ץ את העולה אמאי נהגו דש"ץ יסייע גם לבקי לא יסייע רק למי שאינו בקי דוקא ולדחות זה באו התוס' דמה שנוהגין לקרות ב' ר"ל דהש"ץ מסייע לעולה בלחש גם לבקי לאו מדי נ' הוא אלא טעם המנהג הוא כדי שלא יתבייש מי שאינו יודע ולכך הנהיגו דהש"ץ מקר' לכולם בלחש גם לבקי וסמכו הדבר אמתניתין דביכורים לסייע גם לבקי באופן דמה שמביאי' סמך ממתני' דבכורי' הוא לתת טעם אמאי מסייע הש"ץ גם לבקי כי היכי דלא אימא דדינא הוא דב' קורין בתור' הש"ץ בלחש והעולה בקול רם ובסמך זה דהביאו התוספו' ממתני' דבכורי' הקשה הרא"ש בר"פ הקור' עומד דאין הדמיון עולה יפה כו' ע"ש ולע"ד יראה לתרץ דהתוספ' ס"ל דאם בקיאי' יקראו שאינם בקיאים ימנעו מלבא לב"ה להתפלל מפני שאינם מעלים אותם לקרות בתור' ותו דבכמה דוכתי אשכחן דמפני הבושה עושים תקנה אף שלא יש עקירת דבר מן התורה כההיא ר"פ בתרא דף נ"ד דהתחילו מטבילין על הכל שלא יתביישו זבין ונדות ובשלהי מ"ק אייתי תקנות טוב' ע"ש ובדין ח' פסוקי' אלו כתב הרמב"ם פי' זר פי"ג מה' תפלה וכבר השיגו הראב"ד ז"ל ועוד יש לי דיוק דכת' דטעמ' הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו וכו' דאין זה הטע' הוא דכל התור' ה' אומ' ומשה אומ' וכותב ובח' פ' היה משה שותק וכותב בדמע:

גמרא מ"ש התם דזהב כו' ק' מהו דעת המקש' אם ס"ל דהכל ראוי ליעשו' מזהב א"כ לא יקשה אלא בסיפ' אמאי עביד דכסף ואם להפך יקשה מרישא י"ל דהמקשה הוא מסופק דאיכ' למימ' הכל כסף דהתור' חסה על ממון ישראל או דלמא הכל זהב דאין עניות במקום עשירו' לכך פריך אתרוייהו ומשני אב"א כל כנופייא דכסף ר"ל האמת הוא דאין עניות במקום עשירות אלא תעניו' הוי דכסף משום דהוי לכנופי' וכל כנופיי' בכסף דכתיב עשה לך שתי חצוצרו' כסף והיו לך למקרא העדה ואפש' דמדכתי' והיו מרבה כל מידי דכנופיי' כגון תעניות ואב"א התורה חסה כו' קש' השתא דאתית להכי לומ' טעמא דכבוד י"ט ל"ל טעמא דהתור' חסה והלא לתת כבוד לי"ט ע"כ צריך לעשות די"ט זהב ודתעניות כסף י"ל דאי משום כבוד י"ט הו"ל לעשות של י"ט זהב מזוקק יפה ודתענית בזהב יותר גרוע אמנם השתא דאיכ' טעמא דהתור' חסה אינו רשאי לעשות של תענית אפי' בזהב הפחות כיון דיכול לעשותו מכסף דהוא בזול יותר מזהב הפחות ופרש"י התור' חסה דכתי' וצוה הכהן כו' והו' משנ' פי"ב דנגעי' אר"מ וכי מה מטמא לו א"ת כלי עציו כו' וקש' מנ"ל דעל כלי חרס הקפיד דלמ' הקפיד על כלי משי ורקמה דאם יטמאו ויטבילם יהיה בהם הפסד גדול י"ל דקרא כתיב ופנו את הבית ולא יטמא כל אשר בבית ומלתא דפשיטא דעיקר' הצווי של ופנו הוא משום כלי משי שלא יטמאו אלא דק"ל תיבת כל דבא לרבות ומה ריבה שלא יטמא כלי עציו כו' הלא אין בהם שום הפסד דמטבילין והם טהורים אלא ודאי דהכתוב לא בא לרבות אלא שיפנה גם כלי חרסו שאין להם טהרה משום דהתור' חסה אפי' על ממון הבזוי וא"ת ובכלי חרס מה הפסד יש בהם ישהה אותם להשתמש בהם בימי טומאתו י"ל דכיון דהם בזול אין דרך להשהותם שלא יבואו לידי מכשול ומשליכים אותם לבער הטומא' וא"ת דהכא אמרי' דהתור' חסה נ"ל מקרא דוצוה הכהן ובספ"ז דמנחות נ"ל מדכתי' והשקי' את העדה ואת בעירם י"ל דמאן דמפיק לה מקרא דוצוה הכהן סבר דמאי דכתיב והשקית את העדה הוי טעמא משום צער ב"ח ומאן דמפיק לה מוהשקית סבר דצער ב"ח לאו דאוריית' ולא כתוב בעירם אלא משום דהתור' חסה וקרא דופינו אצטריך לרמוז דאפי' פשוטי כלי עץ טמאי' כסב' ר"י פי"ב דנגעי' והוא חדוש כדאמרי' פ"ק דמ"ק דף מ' ע"א אבל כ"ע מודו דהתור' חסה על ממונן של ישראל וא"ת דהכא אמרי' התורה חסה ובזבחים ס"פ המזבח מקדש אמרי' דסכין שנפגם אין משחיזין כו' דאין עניות במקום עשירות גם בפ' שני דייני גזירות אמרים אין משתכרין בשל הקדש אין עניות במקום עשירות וירא' דאית' להא ולהא יש דברי' דצריך להתר בהם פיסת יד דאין עניו' כו' ויש דברי' דצריך לדקדק בהוצאה דהתור' חסה כו' וזה תלוי בשיקול דעת חכמים לתת הפרש בין דבר לדבר ובפ' שתי מדות דף פ"ט אמרי' התם דשיעורו חצי לוג א"ד ממטה למעלה כו' ע"ש:

פיסקא שוה היובל כו' כמאן מצלינן כו' כתבו התוס' כמאן מצלינן תימה הא קי"ל כר"י כו' ואומ' ר"ת כו' ע"ש וקש' מנ"ל לר"ת דר' עינא סבר דאו' אותו בר"ה ויובל דלמא סבר דא"א אותו לא בר"ה ולא ביובל ולזה י"ל דאם אית' דרב עינא סבר דא"א אותו הו"ל למיפרך והא א"א אותו ומדלא הקשה כן משמע דרב עינא מודה דמצלינן האידנ' זה היום כו' ולא משום ברייתו של עולם אלא משום תחלת מעש' דין ולפי' ס"ל דא"א בר"ה ויובל אך קשה דא"כ אמאי לא פריך רב עינא והא אומרי' אותו ביובל ומדאומרי' אותו ביובל משמע דהו' משום תחלת מעשה דין י"ל דלא מצי פריך הכי משום דר' עינא לא ראה מעש' דא"א ביובל דהוא לא היה בזמן היובל נוהג אלא פליג בסברא בעלמא דר' שמואל סבר דאומ' זה היום בר"ה ולא ביובל וא"כ עכ"ל דהוי כר"א ורב עינ' סב' דא"א בר"ה ויובל וטעמ' משום תחלת מעש' דין וא"ת אכתי מאי פריך ר' עינא מדתנן שוה היובל לר"ה כו' דלמא מה שא"א בר"ה הוא לב' כונות חדא משום דס"ל כר"א ועוד משום תחלת מעשה דין ומשום כונה זו הב' א"א