ייטב לב ויקרא תקצה

עפ"י מ"ש חז"ל עה"פ ותוצא הארץ דשא וגו' למינהו שנשאו דשאים ק"ו בעצמן מאילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא נאמר למינהו אנו על אחת כמה וכמה והיינו בנאות דשא (שיצאו כ"א למינהו ולא נתערבו בשאר מינים) ירביצני שלא להשיג גבול חברי אז על מי מנוחות ינהלני עי"ש, ויבטח בשם ה' וישען באלהיו כי יפרנס אותו משל עצמו מבלעדי של חברו כהא דאיתא במד' רבה ובתנחומא שם מי פלג לשטף תעלה אית אתרין שקורין לשערא שיטפא, מעשה באחד שהיה אומר אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקב"ה מעין בפ"ע א"ל אשתו ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפ"ע שיהא שותה ממנו אתה לא כל שכן שיזמין לך הקב"ה פרנסה עכ"ד ועמ"ש בזה במקומו וז"ש המסורה ומאה מכם רבבה ירדופו ושנים יניסו רבבה מחמת שישראל הם למעלה מהטבע כדמוכח מקרא אחותנו את היי לאלפי רבבה כנ"ל אימתי בזמן שיהיה שלום ואחדות ביניכם כמ"ש אלמלא הי' ישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן ואימתי יהי' שלום בזמן שאין בריה צרה בחברתה ואין א' נכנס לתחומא דלאו דיליה וזה שא' אימתי יניסו רבבה (בזמן) כצמח השדה נתתיך שאין אחד נכנס לגדר חברו אז ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים ממש תכשיטי כסף וזהב כי כלי ההשפעה המכונה שדים נכונו (והראיה) ושערך צמח שלכל אחד ואחד מעין בפ"ע אולם ואת בזמן שאתה לעצמך חלוק לבך אז ערום ועריה כי מחלוקת א' דוחה ק' פרנסות ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום: במדרש ארשב"י כשם שהנדרים בבל יחל ובל תאחר כך בערכין לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' והוא צריך ביאור גם אומרו מזהיר את ישראל ואומ"ר כפל לשון: והנ"ל כי א' חז"ל פ"ק דנדרים מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנא' נשבעתי ואקימה וגו' וקמ"ל דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה, ולכאורה קשה הא אם ידור או ישבע ע"ד מצוה מורה שאינו מושבע ועומד עליו מה"ס וכשעשה המצוה ההוא לא מפני שהוא מצוה עליה מהקב"ה עושה כ"א מפני נדרו והרי זה פוגם בגוף המצוה וכבר עמד על זה הבעל עקידה, והנ"ל עפ"י מה שכתב הרמב"ם ז"ל סוף פ"ב מגרושין בטעם שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני לענין גרושין (וכ"כ קי"ל לענין קרבנות) ולמה לא בטל הגט שהרי הוא אנוס ותירץ שאין אומרים אנוס אלא למי שהוא נלחץ לעשות דבר שאינו מחויב מהתורה אבל מי שתקפו יצה"ר לבטל מצוה זו או לעשות עבירה והוכה עד שעשה הדבר שחייב לעשותו או נתרחק מדבר האסור אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה ויצרו תקפו וכיון שהוכה עד שתשש כח יצרו ואומר רוצה אני כבר גירש לרצונו עי"ש, וכן ה"נ הענין כשאדם רואה שיצרו תקפו ומונעו מעשות מצוה או מהתרחק מעבירה ואין בידו להתגבר ע"כ נודר ונשבע לקיים המצוה ההוא או להתרחק מעבירה וכיון שכן הוא מוכרח על ידי הנדר והשבועה וזה מונע את היצה"ר המונעו ומעכבו ושוב כשעושה המצוה ההוא או מתרחק מן העבירה אנן סהדי כי בלב שלם הוא עושה לקיים רצון בוראו המצוה על הדבר ההוא והנדר או השבועה היה רק להסיר המונע והמעכב וזה נכון: וז"ש פה ע"ד רמז מוסר איש כי יפלי"א (עצה נפלאה) נדר בערכ"ך לפי מה שתעריך א"ע מה שצריך לנדר או לישבע לקיים המצוה או להתרחק מן העבירה ואין זה אנוס על ידי הנדר ואונסא לאו כלום הוא כי הלא נפשות [הרצונות של אדם] לה' המה ורצונו לעשות רצונו והנדר אינו רק להסיר המונע ושוב רצונו כרצון ה' וכאמור וז"ש בערכך דייקא כפל הכ"ף ועי' רש"י ולמ"ש ניחא וז"ש בגמ' ר"ה פ"א האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור לא א' הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בני כו' כ"א האומר שנודר הסלע לצדקה בשביל שיחיה בנו דשרי לנדור לזרוזי נפשיה להסיר המונע ואח"כ כשנותנו ודאי לשם ה' נותנו ותו לא קשה מה שהקשו תוס' מהא דא' אל תהיו כעבדים המשמשי' את הרב עמל"פ דהתם ר"ל בשעת שימוש ועבודה עמל"פ אסור כ"א בשעת שאומר ונודר שרי עמל"פ לזרוזי נפשי' להסיר המונע כאמור, ומה ימתקו כדבש דברי הגמ' כאן בישראל כאן באו"ה ביאורו עפ"י מ"ש ביונה ב' משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו [שאינם מקיימים נדרם] ואני וגו' אשר נדרתי אשלמה ע"כ בישראל המקיים נדרו שרי שינדור לצדקה ע"מ שיחיה בנו לזרוזי נפשיה להסיר המונע כי בודאי יקיים דבורו וכשיעשה אחר שהוסר המונע יעשנו לשם ה' משא"כ באוה"ע שאינו מקיים נדרו מאמרו הוא לשוא ולבטלה כי אין זה כפי' כלל כי איננו מקיים נדרו ואינו בבל יחל ובל תאחר ולא יוסר המונע כלל ועמש"ל בריש הפ' פירושו של מוזלה"ה על הגמרא הנ"ל עפ"י הרמב"ם הנ"ל: