ייטב לב ויקרא תקפה

אחיך דלרבא מכח סברא כך הוא דצריך להחזיר דל"מ וראי' דאינו סובר הדרש כר"א דהא הכא דריש מקרא כר"י אע"ג דלא ס"ל זה הדרש אע"כ דקא' מגופי' דקרא שמיע לי' לר"י ולי' לא ס"ל וכמ"ש מהרמ"ש שם ה"ה התם מה דקא' וחי אחיך לדידי' קא מזהיר לי' רחמנא דלהדר משמע דבעי קרא להזהיר למהדר כר"א ע"כ לי' לא ס"ל אלא מסברא מהדר אלא דקרא אתי' לדר"ע או דברי' א"צ למהדר ולכך הגמ' לא קבעי' בשם רבא דאיהו אינו סובר הדרש להכי אבל לדינא סובר כר"א דמהדר וזה ברור בכוונתם לדעתי: ונפקא מיני' אי מהדר מקרא או מסברא הוא פשוט דאי מסברא דלא מהני בלא קרא לא הוי נל"ע אבל אי רק מקרא וחי וכו' הו"ל נל"ע ולדעתי זה כוונת ז' מהרש"א לעיל שכ' דתוס' סברי אע"ג דרבית קצוצה יוצאה בדיינין לא הוי נל"ע והשיגו מהרמ"ש וכתב שהוא שקר דהרי ר"נ וראב"י פוטרין ממלקות משום דהו"ל נל"ע וכ"כ תוס' להדי' דכ"ע סוברי' דהו"ל נל"ע עי' בדבריו ולמ"ש לק"מ דכל זה למ"ד אי עביד מהני והא דמהדר היינו מקרא וחי אז הוי נל"ע אבל לרבא גופא לטעמי' דסובר לא מהני ומהדר מסברא סובר דלא הוי נל"ע ולקי ולא משום דלאו בני אהדורי נינהו אלא אע"ג דמהדר לוקה דאין כאן עשה ולא מתקן הלאו וזה כוונת רש"י במ"ש לעולם אימא לך אם גבה דברי הכל אינו מתוקן בחזרה ממלקות דאין כאן נל"ע אין כוונתו דאינו מהדר וכמו שהבינו התוס' והקשו עליו דמעיקרא פריך כו' ודחי דכולהו ס"ל כוותי', אלא כוונתו אע"ג דמהדר לוקה די"ל מטעמי' דרבא מסברא דלא מהני ואין כאן נל"ע ותו לק"מ קושי' התוס' ופלוגתייהו דר"נ וראב"י ות"ק מוקי לי' בשומא מילתא כדמשני וא"ש: לא תרדה בו בפרך ויראת מאלקיך פי' התרגום לא תפלח בי' בקשי' ולפי"ז הי' לו לומר לא תעבוד בו מהו לשון לא תרדה גם מה ענין לזה ויראת מאלקיך הא עבודה קשה נראה לעינים, ורש"י מתרץ זה עיי"ש, ולי נראה לפרש מלשון רדוי וממשלה וכפרש"י על וירדו בדגת הים יש בלשון הזה רדוי ולשון ירידה עיי"ש כ"כ יש מי שמושל בנערי ב"י ע"י שיורד אליהם ממעלתו ליקח אותם בדברים רכים למשוך לבבם אליו, אבל לא בזה בחר ה' כי אם יראת ה' טהורה היא עומדת לו לאדם להיות מושל ומלך כמבואר במד' בהעלותך פירוש הכתוב ירא את ה' בני ומלך כל מי שהוא ירא את ה' סופו להיות מלך מנ"ל מאברהם כו' עיי"ש וז"ש לא תרד' בו בפר"ך כלו' לא תמשול בו בפ"ה ר"ך ע"י שתרד ותדבר עמו רכות ליקח לבבו אליך כ"א ויראת מאלקיך עי"ז תמשול בו וכן הפירוש להלן ובאחיכם ב"י איש באחיו לא תרדה בו בפרך ע"י פה רך כאמור: אחרי נמכר גאולה תהי' לו וגו' או דד"ו או בן דד"ו יגאלנו מבואר בבעה"ט ובספה"ק או דו"ד או בן דו"ד יגאלנו עיי"ש, ועד"ז נ"ל המשך הפסוקים וחשב עם קנהו וגו' אם עוד רבות בשנים וגו' ואם מעט נשאר בשנים וגו' ובמסורה וחשב לו כפי שניו, ורב שיהי' ימי שניו, מספר שניו ולא חקר, והוא עפ"י המקובל בידינו שישמח ה' אותנו בימות המשיח כימי גלותנו שנאמר שמחנו כימות עניתנו דלעוה"ב עין לא ראתה כו' והנה הגם דבעוה"ר נתארך הגלות זה זמן רב ואין כ"כ עד סוף אלף הששי דאז נשלם אלפי' ימות המשיח התירוץ לזה כי יתארכו הימים וכמ"ש אחלצהו ואכבדהו אורך ימים אשביעהו וגי' ובזה מפרשי' למה לנצח תשכחנו תעזבנו [בגלות זמן רב] לאורך ימים בשביל שאח"כ יתארכו הימים השיבנו ה' אליך ונשובה (במהרה) חדש ימינו כקדם ימים פשוטים עכ"ד. והנה הקב"ה צופה ומביט מגיד מראשית אחרית, אבל הידיעה אינה מזדקקת לבחירה וז"ש כאן וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל הוא שנת הגאולה שיקרא דרור בארץ, ועז"א אם עוד רבות בשנים (עד זמן הגאולה, אז) לפיהן ישיב גאולתו לשמחנו כימות עניתנו ואם מעט נשאר בשנים עד שנת היובל שלא נשאר רק מעט זמן עד הגאולה, אז וחשב לו כפי שניו כלו' לא כפי זמן שנותינו הקצרים כ"א כפי שניו הארוכים של הש"י כביכול ע"ד שא' יומו של הקב"ה אלף שנה ישיב את גאולתו להשלים לשמחנו כימי הגלות: וזאת תורת המסורה איך אפשר לשמחנו כימות עניתנו באם נשאר רק מעט בשנים, על זה אמר ושנים רבות יחיה ורב שיהי' ימי שניו כלו' שיהיו מספר שניו רבים וארוכים לא כמו שנותינו הקצרים כ"א הן אל שגיא וגו' מספר שני"ו ולא חקר והבן: א"י אם עוד רבות בשנים וגו' בהקדם מה שפירשתי בפ' שמות ויהי בימים הרבים ההם וגו' ויאנחו וגו' כי הנה אמרו חז"ל אל יפטור אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זכרהו וכבר עמד על זה בהקדמ'