ייטב לב ויקרא תקפא

תורה וכי תמכרו ממכר לעמיתך כלו' הגם שאותו ממכר שייך לעמיתך מצד רוחניותו או קנה מיד עמיתך אל תונו וגו' כלו' לפי שהמכירה והקני' הוא דבר הנקנה מיד ליד היינו גשמיותו שיש ערך לדמי שויו ע"כ אל תונו וגו' וכ"כ הוא בענין נשואין שכל א' נושא בת זוגו אשר היא משורש נפשו וז"ש חכמים אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה הטעם כי הרבה שלוחים לאדם בעניני שידוכים ומי יודע איזה מנת חלקו וגורלו והי' הנערה אשר תיטב בעיניו היא האשה אשר הוכיח ה' לו משורש נפשו ונשמתו וכמו שפי' האוה"ח וראית בשבי' אשת יפ"ת הוא נה"ק שבה והכרתה הוא ע"י שאתה רואה שאתה חושק בה וזה שלא אמר וחשקת אותה כי אם וחשקת בה כלו' במה שבתוכה חלק הטוב שבה (כי מינן הוי ואדחי כדמצינו בנפש דוד שהי' בבנות לוט ונשמות גרים הבאים להתגייר) ואז ולקחת לך לאשה כי שלך היא עיי"ש, וזה הי' ענין אלעזר שלקח לו מבנות פוטיאל שפיטם כו' כי הי' בה נצוצות הק' משורש נשמתו וז"ש ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה לו דייקא כי שלו היא והראי' כי ותלד לו את פנחס קנאי בן קנאי וכו', והן דברי המדרש לפי שהונו את אהרן אלעזר בנך למי הו' נשוי כו' לפיכך התחיל תיוחסו פנחס ב"א וגו' ולפיכך הקדים הקב"ה אהרן למשה שנא' ואלה תולדות אהרן ומשה שיפה עשה שהיא האשה אשר הוכיח ה' לו משורש נפשו, (ויש לזה רמז בפסוק הקודם לזה ויעשו ב"י ככל אשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם וכן נסע"ו קרי בי' וכן נשא"ו כי שי"ן וסמ"ך מתחלפים כנודע היינו שכן נשאו נשים איש למשפחותיו וגו' לשורש משפחתו גם לפי פשוטו כן חנו וכן נסעו ממקום למקום איש למשפחותיו ששם נה"ק שהוא למשפחותיו והבן) וזה עצמו הטעם שמפני שיש בכל דבר כח רוחני השייך לנפשו של התושק לאותו דבר הוצרכה התורה להזהיר אל תונו באונאות ממון וכאמור, והדברים מקושרים היטב: וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו וצויתי את ברכתי לכם וגו' כבר עמדו המפו' איך ס"ד שישראל ישאלו מה נאכל עד שהצריך להשיב וצויתי וגו': והנ"ל בזה דבר נכון כי ישראל יודעי' כי יד ה' לא קצרה מהושיע ובודאי יצו את ברכתו אבל ישאלו כהוגן דהנה כתיב בפ' דברים י"א אבותכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם פרש"י ככם אלף פעמים א"ל משה אתה נותן קצבה א"ל זה משלי אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם והקשו המפו' א"כ ברכתו ככם אלף פעמים ל"ל הלא בכלל מאתים מנה וכ"כ ברכת משה בכלל ברכתו ית ותי' מוזלה"ה בסי"ת עפ"י שאמרו בפ"ק דכתובות גדולי' מעשה הצדיקים יותר ממעשה שמים וארץ וכו' עיי"ש הטעם ולזה כפי שהי' ידו משגת ברך אותם משלו שתהא הברכה מעשה צדיקים עכ"ד והנה ישראל ידעו והאמינו כי יצו ה' את ברכתו בלי זריעה ואסיפה אלא שהוקשה בעיניהם כי בכל שנה שזורעים ואוספים את התבואה כדת של תורה הרי נעשית התבואה במעשה הצדיקים וה' מצמיחה הרי מעשה שמים וארץ משא"כ עתה בשנה השביעית הן לא נזרע אם כי ה' יצו ברכתו משמי' ממעל לא תהא רק מעשה שמים וארץ ולא ע"י מעשה ידינו דהיינו מעשה צדיקים וז"ש ולא נאסף את תבואתנו דייקא שלא תהא נקרא על שמנו כי לא תהא בה מעשה ידינו כלל והשיב להם הש"י תשובה נכונה עפ"י דאי' בפ"ק דברכות דף זיי"ן אמר ר' ישמעאל פעם אחת נכנסתי להקטיר כו' וראיתי וכו' וא"ל ישמעאל בני ברכני אמרתי לו והר"מ שיכבשו רחמיך את כעסך וכו' ונענע לי בראשו, ושמעתי שבזה פי' הרב הק' ר' זושא זלה"ה אהא דכתיב והריקותי לכם ברכה עד בלי די כלו' שאריק לכם ברכה עד שאתם תברכו את מי שהוא בלי די כלו' אין סוף ית' עכ"ד הק' וזש"ה וצויתי את ברכתי לכם ר"ל שאצוה שברכתי תהא לכם ובידכם ניתן לברכני לשלוח ברכה בהתבואה וא"כ תהא ברכתי שאברך אותה ע"י מעשה הצדיקים ונמצא יהא הברכה מעשה צדיקים ומעשה שמים וארץ והבן: וכי ימוך אחיך במד' הה"ד מלוה ה' חונן דל אר"א כתי' נותן לחם לכל בשר ובא זה וחטף לו את המצוה א' הקב"ה עלי לשלם לו גמולו הה"ד וגמולו ישלם לו כו' עד דרכו של לוה להיות עבד למלוה הה"ד ועבד לוה לאיש מלוה, נ"ל לפרש עפ"י אשר ידוע ההבדל שבין צדקה לחסד דצדקה הוא כשעני פושט יד ליטול ונותנים לו אבל חסד הוא שמחזיר אחר עני לגמול חסד אתו טרם מבקש ממנו וז"ש חז"ל דרכו של גומל חסד לרוץ אחר דלים וכמבואר בסדש"ש, וידוע דעל מה שהאדם עושה יתר מהחיוב מגיע לו שכר מהדין וכמו שפי' הפר"ד המדרש עה"פ ישלם ה' פעלך א' ר"ח אשר באת וגו' דקשי' לי' הא כתיב מי הקדימני ואשלם ואין השכר אלא בתורת חסד ואיתא בגמ' ב"מ דף צ"א ובחולין תנא