ייטב לב ויקרא תקעח

ה' (לההוא דקאים לפני ה') תמיד שמכח מצוה זו בזמן שהיה בהמ"ק קיים יושפע שפע פרנסה תמיד וזה שסיים חק עולם כמ"ש חק לישנא דמזונא הוא יהי' עולם ועד והטעם שנקרא חק נ"ל עפ"י האמור שמזון מבחי' עתיק שהוא רצון פשוט ואון טעם ברצון כמו שפי' שם בעט"ב לא בסבו טעמא רק שכך רוצה בלא טעם וזה בחי' חק והבן: בהר וידבר ה' אל משה בהר סיני וגו' הקשה רש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני, ושבתה הארץ שב"ת לה' פרש"י לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית י"ל בהקדם הנאמר להלן והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך וגו' ולבהמתך ולחי' וגו' וקשה מהא דאמרי' בגמ' אסור לטעום קודם שיתן לבהמתו דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת ולמה כאן כתיב לך והדר ולבהמתך וכה"ג הקשה המג"א סי' קס"ז ממ"ש רבקה שתה וגו' גם לגמליך אשאב (וכ"כ קשה מדכתי' והשקית את העדה ואת בעירם) ומחלק דלשתי' אדם קודם וכאן כתיב לאכלה והדק"ל, ומזה נראה דהעיקר כמו שתירץ היד אפרים שם דהטעם דאסור לטעום קודם להבהמה משום דכל אדם אין להחזיק עצמו לצדיק ואולי ניזון בזכות הבהמה וכדאי' במדרש ולמדו מקרא דכתיב אדם ובהמה תושיע ה', ולפי"ז י"ל למה דקאמר בר"פ כיצד מברכין דבעושין רש"מ מלאכתן נעשית ע"י אחרים והא דכתיב ואספת דגנך בא"ע רצונו של מקום וא"כ הכי קא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך ובזכות זה גם אתה ואכלת ושבעת ולכן כיון שאוכל בזכות הבהמה ראוי להקדימה תחלה, וזה שייך דוקא במקום הנהוג עפ"י הטבע אבל אם הוא דרך נס אין סברא שהנס יהי' בזכות הבהמה כ"א בשביל האדם ע"כ האדם קודם עכ"ד וא"כ כאן שנאמר להלן וכי תאמרו וגו' הן לא נזרע ולא נאסף וגו' וצויתי את ברכתי וגו' ועשת את התבואה לשלש השנים וגו' והיינו נס בזכות האדם השובת בשנה השביעית שפיר כתי' תחלה אכילת האדם ואח"כ לבהמה וז"ש והיתה שבת הארץ לכ"ם לאכלה ר"ל שביתת הארץ לכם בזכותכם לאכלה ע"כ תחלה לך ולעבדך אח"ז ולבהמתך ולחי' וגו' תהי' כל תבואתה לאכול כלו' אפי' לענין אכילה אדם קודם וה"ז הענין שבת הארץ בשנה השביעית וברכתו כמו שנאמר בשבת ויברך אלקים את יום השביעי ואיתא בזוהר כיון דלא משתכח בי' מזונא מה ברכתא אשתכח בי' אלא הכי תאנא כל ברכאן וכו' ביומא שביעא' תליין וכו' כ"כ כל הברכה של הג' שנים בשנה השביעית תלי' בזכות השביתה וז"ש ושבתה הארץ שב"ת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית ויברך וגו' כ"כ כאן וצויתי את ברכתי וגו' והנה ההנהגה של ישראל הוא בתמידות חוץ לטבע כ"א בדרך נס אם ישמרו חקי התורה וענין זה התחיל מעת שקבלו ישראל את התורה בה"ס כי התורה קדמה לעולם היינו למעלה מהזמן והטבע, והיינו דכתי' שם ועתה אם שמוע תשמעו וגו' והייתם לו סגל"ה וגו' וז"ש וידבר ה' וגו' בהר סיני וגו' ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר להלן והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך וגו' ולבהמתך שזה ענין נס מיעודי התורה הנאמר בהר סיני: וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר וגו' כי תבואו וגו' ושבתה הארץ וגו' עי' רש"י הקשה מה ענין שמיטה אצל הר סיני, ונ"ל דהנה כתיב להלן וכי תמכרו וגו' או קנה וגו' אל תונו איש את אחיו ולהלן כתיב ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך וגו' ואחז"ל אל תונו זו אונאת ממון ולא תונו הזהיר על אונאת דברים לכך נאמר בו ויראת והובא ברש"י אבל דעת המדרש דאל תונו באונאת דברים ולא תונו באונאת ממון כמ"ש היפ"ת והראב"ע כתב ולא תונו איש את עמיתו אזהרה למוכר והראשון לקונה וכן יראה ממ"ש בבעה"ט ובלקוטי תורה אי"ש א"ת עמית"ו וירא"ת ס"ת שתות לומר לך שאונאה עד שתות הרי דמיירי באונאת ממון ולפי' זה צריך להבין אומרו על זה ויראת מדוע