ייטב לב ויקרא תקעז

טרם וקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע כי כבר חקרו חכמים הלא הקב"ה יודע מה בלבו של אדם עד שלא ידבר א"כ תפלה בפה למה אבל הענין כי מחשבות אדם לא נודע כי אם לה' לבדו ואם צדיק יבקש בלבו איזה דבר מה וימלא רצונו מי יבא אחריו לבקש הדבר הזה בזכות תפלתו של אותו צדיק הלא אין שום אדם יודע מזה והקב"ה רצה לזכות את ישראל להעתר להם על ידי תפלת הצדיקים כי פעולתם עשה רושם למעלה ונשאר קיים לעד וממנה ישאבו לדורות ממעין הישועה ע"כ הוא יתב' צוה להתפלל בפה ולשון למען ידעו מיד ולדורות לבא להתחנן לפניו יתברך על הדבר ההוא שהתפלל הצדיק ונושע כ"כ בימין צדקו שהשאיר פעולתו קיים לעולם יושעון, וז"ש והיה טרם יקראו ואני אענה [אך] עוד [כלו' למען להושע עוד בזה לעתיד ע"כ] הם מדברים [בפה] ואני אשמע כאמור, ועמ"ש בזה בפ' בשלח עה"פ מה תצעק אלי: וז"ש המדרש על הפסוק צו את בנ"י וגו' להעלות נר תמיד דקאי אשלמעלה שקיים לעד וממנו נשפע גם היום לדורות שפע החכמה כאמור לעיל הה"ד תקרא ואנכי אענך ושלא תפרש שאמר איוב לה' תקרא אלי להתוכח עמי ואנכי אענך כמו שפי' הפשטנים על זה א' שהכוונה שא' איוב לה' שהוא יתב' אומר לאדם תקרא ואנכי אענך כד"א אז תקרא וה' יענה ועל זה קשה למה תקרא [בפה[ ואנכי אענך הלא ה' יודע מחשבה שבלב ומהראוי טרם יקרא ה' יענה ע"ז א' איוב הטעם לזה כי למעשה ידיך תכסוף שאתה מתאוה לתפלתן של צדיקים כי פעולתן קיים לעד לכך צריך לקרוא בפה וע"ז סיים המדרש א' איוב עליונים ותחתונים ברשותך ואת למעשה ידיך תכסוף אלא [מפני שעי"ז] תשגיח [לעולם לעתיד] במעשה ידיך [הוא כל העולם] הוי צו את בני ישראל וגו' להעלות נר תמיד וזה פי' יקר ונחמד: ולקחת סלת ואפית אותה שתים עשרה חלות וגו' ביום השבת ביום השבת יערכנו להבין אומרו בכפל כי עיקר מצות י"ב לחם שעל ידי זה יגיע ויחול עלינו ברכה ושפע פרנסה ע"ד שא' הביאו לפני עומר ושתי הלחם כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות כ"כ בספר החינוך ומה"ט מצות עריכתו בשבת כי כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תלי': והנה כתיב ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת ופי' מוזלה"ה בספר י"מ פ' תשא כי אמרו חז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין ופירשו המפורשים מה שא' שתי שבתות משום דלא הוי שבת אמתי מצוה כמאמרה בלתי אם שמר מקודם שבת אחד ואח"כ ששת ימים ימי המעשה ואח"כ יום השביעי שבת אבל שבת הראשון ששבת לא היה יום שביעי שאחר ששת ימי המעשה כי אם אחר הרבה ימי מעשה וז"ש ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת שלאחריו ע"כ דבריו, וזה שכ' ביום השבת ביום השבת שתי שבתות דייקא יערכנו וגו' חק עולם ידוע כי חק לישנא דמזונא הוא כדאי' בר"ה לומר שמצוה זו חק מזון לעולם כאמור: ושמת אותם וגו' על השלחן הטהור לפני ה' ונתת וגו' והיתה ללחם לאזכרה אשה לה' ביום השבת וגו' יערכנו לפני ה' תמיד, יש לפרש עפ"י הזוהר תרומה דף ק"ע ד"א ה' רעי וגו' תנינן דקשה מזונותיו דבר נש קמי קוב"ה כקריעת ים סוף כו' וכי קריעת ים סוף קשה קמיה והא כתיב גוער בים ויבשהו, ומתרץ דהוה קשה קמיה מכח הקטרוג וכן בענין מזונות כו' וע"ד לא אמרו דקשין לקב"ה אלא קמי קוב"ה דהיינו לפני ה' ההוא דקאים קמיה דהיינו מדת מלכות להאי קשיין דהא לאו ברשותיה קיימי אע"ג דאיהו עביד ברשותא אחרא עביד כו', וע"ד דוד מלכא תליא מזונותיו לעילא דלא פסיק לעלמין ובג"ד כתיב ה' רעי לא אחסר וענין זה מבואר ג"כ בזוהר בשלח נ"ב בענין קריעת ים סוף מה תצעק אלי בעתיקא תליא כו' ובגיני כך קשיא קמי קב"ה כולא כקריעת ים סוף היינו מזונות וזווג עי"ש ובעט"צ, הרי מבואר דלהשפיע שפע מזון לעולם לסתום פי המשטינים ומקטריגים צריך להאיר אור דעתיקא ואז אשתכח רעוא בכולהו עלמין וז"ש פותח וגו' ומשביע לכל חי רצון כלו' ע"י רצון העליון הוא עתיק כנודע: ומזה נ"ל דמה"ט צוה ה' להעריך י"ב לחם ביום השבת שאז אתנהיר עתיקא קדישא להשפיע עי"ז שפע פרנסה לעולם וז"ש ושמת אותם וגו' על השלח"ן הטהור לפנ"י ה' היינו מלכות המכונה שלחן (כידוע ומבואר בזוהר תרומה קל"ג ע"א שלחן אתקין דוד מלכא וכו') שהוא לפני ה' דקאים קמיה קוב"ה ונתת וגו' והיתה ללחם לאזכרה (לשון זכר משפיע) אש"ה לה' דייקא להמתיק אש הדין לרחמים ויקוים סוד ה' רעי לא אחסר ביום השבת וגו' שאז אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא יערכנו (להשפיע פרנסה) לפני