ייטב לב ויקרא תקסח

שבתון זכרון תרועה וגו' בר"ה דף כ"ט ע"ב יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה א' ר' לוי כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול א"ר אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן כו' ומסיק גזרה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה וזה לשון הפייט דר"ה חכם חניטיו לתקוע בזה חדש, יום זה אם יקרה בש"ק, זכרון תרועה מקרא קודש טבעו אם בחול יביאכם צוו לתקוע בכל גבולכם, יום תרועה יהי' לכם ולכאורה דעת הפייט כר' לוי וכ"ה במדרש ובירושלמי אבל יותר מסתבר דאתיא כהלכתא אלא דמקרא עצמו מצאו חז"ל סמך שלא לתקוע בשבת משום שמא יעבירנו מדכתיב ביה זכרון תרועה וכה"ג איתא במכילתא דברים שהן משום שבות מנין ת"ל ושמרתם וגו' הובא ברמב"ן פרשת אמור ועי' מ"ש מוזלה"ה בפ' ויקהל: והנה הרא"ם הקשה ביום טוב שחל בחול נמי ליתסר משום שמא יתקן כלי שיר ותי' הט"ז דאין לחכמים לגזור לעקור דבר מהתורה לגמרי בשלמא בשבת לא מתעקר לגמרי דתוקעין בחל בחול וכה"ג מביא המג"א בשם מהרמ"פ והקשה המג"א על זה לפי מ"ש הר"ן שהטעם שאינו דוחה שבת משום דלא בקיאים בקביעא דירחא א"כ הדק"ל נימא דהגזרה הוא משום שמא יתקן כלי שיר וביו"ט שרי ממ"נ משא"כ בשבת יעברו אשבות ומסיק דבתוס' רפ"ג דסוכה באמת משמע דהטעם נמי משום שבות דתקיעה עי"ש. והדגול מרבבה תי' לדברי מהרמ"פ דליכא למימר דשרי ביו"ט משום ממ"נ דא"כ היתה התרועה אסורה ביו"ט שהרי התרועה הוא ספק אם גנוחי גניח אם ילולי יליל עי"ש: ועתה אתה הקורא הביט ימין וראה בעיניך כי כל החזיון של דברי הט"ז ומג"א והגמ' הנה הנם מבוארים ומפורשים במלות קצרות בלשון הפייט הנאמר ברוח הקודש ראשית דבריו פיו פתח בחכמה וא' חכ"ם חניטיו לתקוע וגו' לומר שתקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה וא"כ הא דאסור בשבת הוא משום גזרה שמא יעבירנו ושלא תקשה ביו"ט נמי ליתסר משום שמא יתקן כלי שיר על זה אמר יום זה אם יקרה בשבת קודש (שאינו אלא מקרה לפעמים ולא מתעקר דברי תורה לגמרי לכך גזרינן ואסרינן ואשכחן סמך מדכתיב) זכרו"ן תרועה וגו' אבל טבע"ו אם בחול יביאכם שהוא ענין טבעי ותמידי אם בחול יביאכם (ואי אפשר לעקרו לגמרי לכך) צוו לתקוע בכל גבולכם כלו' שהחילוק בין שבת לחול הוא בגבולין כי במקדש היו תוקעין אפי' בשבת מטעם דבקיאי בקביעא דירחא או מטעם שכתב רש"י אין שבות במקדש ושלא תקשה על דבריו למה לי לחלק מחמת שכשחל בחול הוא ענין טבעי ותמידי לא גזרי' תיפוק לי' דבלא"ה אין מקום לאסור ביו"ט בגבולין משום דלא בקיאי כו' מטעם דשרי ממ"נ כדברי המג"א. עז"א דהוצרך לזה משום דיום תרו"עה יהיה לכם אבל אי הוי גזרי' משום שבות דתקיעה, היתה התרועה אסור כדברי הדג"מ, וזה נכון היטב: עוד ביאור על הפייט הנ"ל, בהקדם לפרש הפ' אשרי העם יודעי תרועה וגו' וגם מקרא שכתוב תקעו בחדש שופר וגו' וגם הפייט באין מליץ וגו' תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט. כי הנה חז"ל אמרו פ"ק דר"ה אהא דכתיב כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מלמד שאין ב"ד שלמעלה יושבים עד שיקדשו ב"ד שלמטה את החדש, ויש להבין דהא הי' סגי באומרו תקעו וכו' כי הוא משפט לאלהי יעקב ומדקאמר כי חוק לישראל הוא להורות ע"ז שאין ב"ד שלמעלה יושבים עד שיקדשו ב"ד שלמטה משמע דזה גופי' ענין לתק"ש והוא משולל הבנה כי אפי' אם קביעות יום המשפט לא הי' בידינו כיון שהוא עכ"פ יום משפט ממילא צריך לתקוע בשופר: והנ"ל בזה דבר הגון עפימ"ש מהרי"א פ' אמור שהק' א) מפני מה הוקבע יום מיוחד למשפט כו' ב) איך יאמרו שהכל נידונין בר"ה אפי' אוה"ע שנאמר משפט לאלקי יעקב הלא אומה ישראלית חלק ה' מיוחד להנהגתו והשגחתו לא כמו יתר העמים שהם תחת הנהגה טבעית ג) איך אפשר שדין ר"ה כולל לישראל ולאו"ה וכפרת יום הכפורים מיוחדת לישראל ותירץ כי ראש השנה התחלתה כפי טבע המציאות בהוי' והפסד כפי תנועות הגלגלים והתחלת הדבר נעשה הוראה על כל השנה כולה כמו שמצב מולד האדם מורה על כל ימי חייו וכמו שא' חז"ל האי מאן דבמזל כו' ככה המצב בהתחלת השנה תורה הן על הכלל והן על הפרט איזה לחיים כו' ואיזה לשובע כו' ועל המשפט המסודר הזה א' כל באי עולם עוברין לפניו ונסקרין בסקירה אחת הוא אותו מצב השמיימי שהוא בעת מולד תשרי וענין זה מיוחד לאו"ה שהם תחת חקי הטבע והמזל, אמנם ישראל בהיותם