ייטב לב ויקרא תקסה

ונקדים עוד מ"ש האוה"ח בפ' ויקהל ובספר ישמח משה מא"אזמ"ו זצוק"ל שם דיש סמך להא דקיי"ל דאמירה לעכו"ם אסור מהא דכתיב ששת ימים תעשה מלאכה משמע ע"י אחרים ואעפי"כ וביום השביעי יהי' לכם קודש עיי"ש ועי' בילקוט פ' תשא ובפ' הנזכר דששת ימים תעשה מלאכ' איירי בעושי' רצונו של מקום דמלאכתן נעשית ע"י אחרים וכן הוא ברש"י פ' בא גבי יו"ט דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם פירש"י אפי' ע"י אחרי' (ודעת המזרחי דהוא מדאוריי' עיי"ש ודלא כהרמב"ן ועי' ב"י בסי' רמ"ד בשם סמ"ג דמלאכה ע"י עכו"ם אסור מדאוריי' עיי"ש) ולפי"ז לכאורה קשה כאן הדיוקים אהדדי דברישא אמר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת משמע אפי' ע"י אחרים אסור ובסיפא מסיים כל מלאכה לא תעשו משמע דוקא ע"י עצמו ולתרץ זה נראה עפ"י המבואר שם בש"ע סעי' י"ז שתי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חברו לעשו' לו מלאכה וכתב רמ"א וכש"כ במוצאי שבת מי שמאחר להתפלל עיי"ש וכתב מג"א דהא בע"ש כבר קבל שבת ואפ"ה שרי מטעם דאי בעי לא הי' מקבלו כש"כ במו"ש דאי בעי מתפלל ומבדיל בכל שעה וכל שיש לו היתר מותר באמירה, והדבר פשוט דגם אם כל הצבור או רובן קבלו שבת מבע"י מותר לומר לעכו"ם לעשות מלאכ' אלא דנקט יחיד משום דבא להורות דמותר אפי' ע"י ישראל חברו שלא קבל שבת אבל בצבור לא משכחת היתר רק ע"י עכו"ם וזה אומרו כאן ששת ימים תעשה מלאכה (ע"י אחרים ואעפי"כ) וביום השביעי שבת דאמירה לעכו"ם אסור מדאוריי' אך זהו ביום השביעי עצמו בעצמותו של יום שבת אבל שבתון מקרא (היינו מה שהוא שבת ע"י שאתם קראתם אותו) קודש (לקבל שבת מבעוד יום אז) כל מלאכה לא תעשו דייקא בעצמיכ' אבל ע"י אחרים מותר כאמור, ובזה מובן מה שחידש כאן בעניני שבת ומה שכתבו בעניני מועדות להורות נתן דתוס' שבת תלוי בצבור ובמעשה ישראל כמו קידוש מועדות התלוי בב"ד: ולפי"ז א"ש דודאי הא דגוף השבת קדוש מאליו כבר ידעי' מדרשא דילקוט הנ"ל אלא דסד"א דתוס' שבת שהוא קדוש ע"י שהצבור מקבלין שבת כיון דתלי' בדידן תיבעי קידוש ב"ד ולא יהי' נוהג אלא בארץ כמו קידוש מועדים ולכן הוצרך לומר על תוס' שבת דאיירי בי' שבת הוא לה' בכל מושבותיכם אפי' בחו"ל בכ"מ שאתם יושבים ודו"ק: עוד יש לפרש אומרו בכל מושבותיכם עפ"י מה שפי' הפר"ד דרוש כ"ג אפי' בשבת של חול כי הדבר ידוע כי העולם כדורי ומשכחת לה שבמקום אחד הוא שבת ובמקו' אחר הוא חול ובשמים ממעל סומכים כפי מה שהוא בירושלים שנקרא טבור הארץ והיינו אפי' בשבת של חול שבמקום א' הוא שבת ובירושלים הוא חול אפי"ה לא זזה שכינה מישראל עכ"ד וז"ש שבת הוא לה' (להשרות שכינתו בתוככם) בכל מושבותיכם והבן: וספרתם לכם וגו' והקרבתם מנחה חדשה לה' יש להבין למה נקראת זו מנחה חדשה הלא של העומר קודם ועי' רש"י, ב') מ"ת המנחה הוא העיקר דהיינו ב' לחם, והכבשים הם בגללה, ואגב זה לתת קצת טעם ורמז על הב' לחם ועל שהם משונים מכל המנחות שכולן באות מצה וב' לחם חמץ תאפינה גם לבאר וקראתם בעצם היום הזה וגו' חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם: והנ"ל בזה עפימ"ש בזוה"ק הביאו האלשי"ך בטעם הספירה כמה דאת אמר וספרה לה ה"נ לכ"ם לעצמיכם להיות להם ז' נקיים אחר עבור ימי הנדה עיי"ש בארוכה ובעקידה ובש"ך על התורה שהביאו טעם הזוהר ודברי הבחיי אהא דחמץ תאפינה עיי"ש, ולהסביר הדברים נ"ל עפימ"ש בהקדמת סמ"ג כי האדם הוא בהמה ומלאך דהיינו הגוף והנשמה עיי"ש, וידוע מה שפי' מוזלה"ה ומותר האדם מן הבהמה אין כלו' רק מחלק הנשמה יש לו מותר ולא מחלק הבהמי ונקדים עוד דברי מוזלה"ה בפ' קדושים על הספרי אם אתם מקדשים עצמיכם ר"ל חלק הגוף מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי ר"ל חלק הנשמה שהוא חלק אלקי ממעל הגם שהוא קדוש מאליו עי"ש בארוכה: והנה כשיצאו ישראל ממצרים ועזבו את הדעות הנפסדות וקרבו עצמן אל עבודת השי"ת כאמור משכו וקחו לכם שפירשו משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה א"כ קדשו חלק הנשמה שבמוח לשעבדה לעבודתו ית"ש אמנם עוד לא שברו תאות הגופניות באופן שכל המעשים הגשמיי' יהי' אך לש"ש ונשאר הגוף עודנו בבחי' בהמה ע"כ צוה ה' להקריב העמר מן השעורים מאכל בהמה אח"ז צוה לספור ז' נקיים לטהר גופם ונפשות' החיונית מזוהמתם ומקליפתם כידוע ולקדש ולזכך גם חלק הגוף להפוך החומר לצורה לבלי היות בהם