ייטב לב ויקרא תקסד

שתי שבתות הן יושבין וא"כ גם אלו ראוי' להיות אסור במלאכה ומסיק חוה"מ שאני שנקרא מקרא קודש: אבל עוד י"ל דהרי אנו למדין שבת משבת של הקב"ה שברא עולמו בששת ימי המעשה שלא הי' שבת לפניהן ונח בשביעי לכך אף אנו מותרין במלאכה בימי המעשה ונחי' בשביעי, וזש"ה זכור את יום השבת לקדשו (ואח"ז) ששת ימים תעבוד וגו' ויום השביעי שבת ולא תקשה והרי יש קדושה לפניו ולאחריו ע"ז אמר לה' אלקיך שאנו למדין ממנו וז"ש כתיב התם זכור את יום השבת לקדשו ואפי"ה ששת ימים תעבוד והטעם וכתי' הכא את שבתותי (דייקא) תשמרו שעשיתי מלאכה בימי המעשה שלא הי' שבת מקודם ונחתי בשביעי עכ"ד: עוד אקדים מה ששמעתי לפרש מנין לאמירה לנכרי שבות שנאמר את שבתותי תשמרו ר"ל כמו שאני שבתתי מדבור דכתי' בדבר ה' שמי' נעשו כ"כ אתה תשבות מדבור ואמירה לנכרי: וז"ש כאן מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש היינו חוה"מ אשר אתם החכמי' קוראי' אותו מקרא קודש לאסרו במלאכה אלה הם מועדי כי אני מסכי' לתקנות חכמי' (כדאי' במדרש תנחומא פ' נשא עה"פ וביום השמיני נשיא לבני מנשה עי"ש), ושלא תאמר א"כ שחוה"מ אסור במלאכה משום שיש קדושה לפניהם ולאחריהם כ"כ יאסרו ששת ימי המעשה במלאכה מכח שיש קדושה לפניהן ולאחריהן עז"א אעפי"כ ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון שביתה כפולה ממלאכה ומאמירה לנכרי ועז"א מקרא קודש שחכמים קראו לקדשו גם מאמירה לנכרי והטעם לכ"ז אמר כל מלאכה לא תעשו שבת הוא לה' וגו' דייקא כלו' ממנו אנו למדין לשבות ממלאכה בשבת ולעשות מלאכה בימי החול כי אצלו לא הי' שבת לפני ימי החול וא"כ כ"כ אנו למדין ממנו לשבות מאמירה ואח"ז אמר אלה מועדי ה' וגו' (לענין יו"ט ממש) אשר תקראו אותם במועדם לענין קידוש החודש כדאי' בגמ' (ואף שנראה בגמ' דר"ע יליף חוה"מ מהאי קרא בתרא אלה מועדי ה' נוכל לומר דלאו דוקא נקט האי קרא דה"ה מקרא קמא וקרא בתרא למועד ממש והבן): ששת ימים תעשה מלאכה וגו' שבת הוא לה' בכל מושבותיכם ובגמ' פ"ק דקידושין (בסוגי' דחדש) פריך מושב דכתב רחמנא גבי שבת ל"ל ומשני סד"א הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קידוש כי מועדו' קמ"ל, והוא תמוה חדא דלא לכתוב בענינא דמועדות דכבר כתיב פ' שבת לעיל בפ' תשא ובפ' ויקהל ולא ליבעי מושב גבי' ותו איך סד"א דליבעי קידוש הא כבר כתי' בפ' תשא וביום השביעי שבת שבתון קודש לה' ואיתא בילקוט שבת מסורה לה' לבד: והנ"ל בזה עפ"י המד' הביאו הפר"ד לא זזה שכינה מישראל בשבתו' ויו"ט אפי' בשבת של חול ופירשתיו עפי"מ דקיי"ל באו"ח סי' רס"א שמצוה להוסיף איזה זמן שהוא ודאי יום מחול על הקודש ואותו תוס' יש לו דין שבת וזה נקרא שבת של חול שניתוסף שבת מיום החול וגם אז יש השראת שכינה ובזה פירשתי המד' א' שבת לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת ב"ז א"ל הקב"ה כנסת ישראל יהי' ב"ז כי כל העולמות תלוי' ועומדים במעשה התחתונים וע"ד שפי' הבל"ע דרוש למ"ד מה לילוד אשה בינינו עיי"ש וכהא דכתיב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה [זה האדם] והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו כלו' על ידו לפעמים עולים לפעמים יורדים וכדאיתא בס"י וידוע כי גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ כדאיתא בפ"ק דכתובות והנה כל המועדים שתלוי' בב"ד הם מעשה צדיקים אבל שבת קדוש' וקיימת ואינ' תלוי במעשה הצדיקים וז"ש לכולם נתת בן זוג מושפע מצדיקים ולי לא נתת ב"ז שאינ' מושפע מצדיקים אך קדוש' וקיימא מאלי' ועל זה היתה התשובה כנס"י יהי' ב"ז ר"ל ע"ד דאיתא בש"ע או"ת סי' רס"ג סעי' י"ב אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט נמשכים אחריהם בע"כ עיי"ש, ואז הם מקדישים שבת מבעו"י ונמצא גם שבת הוא מעשה צדיקים והבן כי נכון הוא: ובזה פירשתי ישמחו במלכותך היינו בהשראת שכינה הנקראת מדת מלכות שומרי שבת וקוראי עונג עם מקדשי שביעי אפי' אינם כולם רק רובם שוב כולם ישבעו ויתענגו מטובך כי המיעוט נמשכים אחר הרוב וידוע כי שכר תוס' שבת הוא בעוה"ז כי יתר על החיוב שאדם עושה מדעתו שכרו מיד כידוע, וז"ש ובשביעי (עצמו) רצית בו וקדשתו וגו' זכר למעשה בראשית וכפרש"י על ויכל אלקים ביום השביעי בו"ד שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול עה"ק משא"כ הקב"ה כו' א"כ ההוספה הוא משל עצמינו, ולכך השכר מיד והבן: