ייטב לב ויקרא תקסג

כי שמור הוא לשון המתנה כמו ובא ושמר לו עה"פ עיי"ש שהוא נצרך לעניננו, אך כל זה בעושים מאהבת ויראת הבורא אז עומד ומצפה טרם תגיע המצוה לידו מתי תגיע כדי למלאות רצון קונו, לא כן אצל העובדים מכח שכר ועונש ודאי לא ישתוקק ולא יצפה טרם יהי' מוכרח לקיים הדבר בפועל בהגיע המעשה לידו מכח שלא יענש או שיקבל שכר והחוש והנסיון יעיד על זה: וז"ש מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי דייקא יראת רוממותו יתעלה כפי' העקידה ולשמר את כל מצותי רצ"ל להיות עומד ומצפה על כל מצותי כל הימים אפי' טרם הגיע זמנם של המצות לקיים בפועל כי זה תלוי בזה שמי שיש לו יראת רוממות אז ממילא נתמלא מאהבתו של המקום ב"ה כי אהבה ויראה תרין רעין כו' וממילא אז הוא עומד ומצפה עליהם ומי שהוא בבחי' זו הוא מנחיל כחו ויראתו ואהבתו לזרעו אחריו וזה שגמר אומר למען ייטב להם ולבניהם לעולם ר"ל שיהי' זרעו בבחי' צדיק וטוב לו וזה פי' נכון: והנה כאן יש לדקדק על אומרו שור או כשב וגו' כי יולד שזה לשון עתיד והי' שבעת ימים וגו' והי' לשון עבר אלא שהוא"ו שבראשו מהפכו אלהבא ולמה לא א' יהי' שבעת ימים ומבוא' במד' על הפ' ויהי לי לישועה שמשמעותו הי' ויהי' והוא מטעם כי יהי הוא עתיד והוא"ו שבראשו מהפכו לעבר וא"כ איך יתכן כאן בחי' הי' טרם הולדו, ולתרץ זה נאמר כי גם כאן יתכן בחי' הי' במי שהוא משתוקק אל הדבר שיולד לו שור או כשב למען יקריבנו לה' ומשתוקק ומצפה ליום הולדו וליום השמיני מתי יבא ואז ירצהו לקרבן והקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה וכאלו כבר הי' ממתין הז' ימים והגיע יום השמיני והקריבו לו ית' בטרם הולדו וזו בחי' מי הקדימני ואשלם וזש"ה שור וגו' כי יולד לעתיד והי' שבעת ימים ר"ל הי' בבחי' מחשבה ויהי' בבחי' מעשה ויומתק יותר מה שמסיים ומיום השמיני והלאה ירצה עפימ"ש בספר סדש"ש שם פ"ב כי שכר מחשבות טובות ניתן במדת הבינה עולם המחשבה עיי"ש וזה ומיום השמיני והלאה ירצה והבן: והן דברי המד' על זה מי הקדימני כו' מי הפריש לפני קרבן ר"ל במחשבתו טרם נתתי לו שור אז ואשלם כלו' דבזה מפרש דלהכי כתיב כי יולד לעתיד והי' (כבר) ש"י תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' כמו שפירשתי וממילא מובן גם המד' הנצב פתח השער דמי שהוא בבחי' זו שעומד ומצפה על המצות טרם יגיעו לידו זה לאות ומופת שכח עבודתו איננו מכח שכר ועונש כ"א רצונית מאהבתו ויראתו של המקום ב"ה ואז מנחיל כמו לזרעו אחריו ועז"א צדקתך כהררי אל כו' כך הצדיקים שהם מטיבים לעצמן ולאחרים היינו לזרעם ותלמידיהם זכותם יגן עליהם ועלינו ועכ"י בימין צדקם נושעה בב"א: דבר אל ב"י וגו' מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת הוא לה' בכל מושבותיכם אל"ה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם, יש לדקדק תרתי ל"ל הא כבר כתיב מועדי ה' וגו' למה כפל אלה הם מועדי ב הא כתיב לעיל מועדי ה' אשר תקראו אותם למה כפל ואמר אחר שבת אלה מועדי ה' ג מה ענין שבת אצל מועדים ד ששת ימים תעשה מלאכה הך ל"ל ה וביום השביעי שבת שבתון כפל ל"ל ו מקרא קדש הא שבת קדוש מאליו ואיך קראו הכתו' מקרא קודש משמע על ידינו: ונ"ל עפ"י דאי' בחגיגה פ"ב ד' ח"י חוה"מ דאסור במלאכה מנ"ל כו' ק"ו ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן אסור בעשיית מלאכה חולו של מועד שיש קדוש' לפניהן ולאחריהן אינו דין שאסור בעשיית מלאכ' ששת ימי בראשי' יוכיחו שיש קדושה לפניהן ולאחריהן ומותרין בעשיית מלאכה פרש"י ימי כל שבוע ושבוע בין שתי שבתות הן יושבין הרי קדושה לפניהן ולאחריהן כו' עד תאמר בחוה"מ שקרוי מקרא קדש דין הוא שאסור במלאכה כו', רע"א אינו צריך וכו' תניא אידך וכו' לא מסרן הכתוב אלא לחכמי' לומר לך איזה יום אסור במלאכה ואיזה יום מותר ומבואר שם בתוס' דמלאכה דמיתסר בחוה"מ אינו אלא דרבנן והא דאמר בפ"ב דמועד קטן דחוה"מ דאורייתא היינו כעין דאוריית' לפי שיש לו סמך מקרא עי"ש ובפ"ק דע"ז דף ך"ב ע"א וראיתי בס' תורת יוסף פ' קדושים כתב דבר נחמד על הברייתא כתיב התם זכור את יום השבת לקדשו וכתי' הכא את שבתותי תשמרו, דלכאורה מה כוונת הכתו' זכור את יום השבת לקדשו, שש"ת ימי"ם תעב"וד קרא דעבוד' ל"ל רק דדעת רז"ל בחגיגה דחוה"מ אסור במלאכה, ובעו למילף מק"ו משום שיש בהן קדוש' לפניהן ולאחריהן ודחו לי' ששת ימ"ב יוכיחו ופי' רש"י שבין