ייטב לב ויקרא תקנט

שאינם מאמינים, והמאתין בודאי יחוש לשאול כדי להציל נפשו מעונש מיתה או ממת, ועכצ"ל דתרומה במיתה במזיד, וחומש ואשם בשוגג איירי באוכל תרומת חברו או תרומת עצמו אחר שכבר מתנו לכהן דלא מהני שאלה כדאי' בנדרי' פ' הנודר עיי"ש וכ"כ תו לא קשה משחוטי חוץ (ועי' כריתות דף י"ג בתוס' ד"ה ארבע ובבה"ז שם) ועי' ב"ב דף ק"כ ברשב"ם: והן דברי מקרא שלפנינו ויסף חמישיתו עליו (בזמן) ונתן (שכבר נתן) לכהן את הקודש (קדש שאכל דאז) ולא יחללו ולא יעשו חולין (עי' פרש"י ריש כיצד מברכין על חלולים) את קדשי ב"י את אשר ירימו לה' שבדעתם להרים אחרת דמכח זה מהני שאלה בחרטה דהשתא אבל אחר שכבר מסרו לכהן לא מהני ולכך והשיאו אותם כו' אפי' באכלם את קדשיהם של עצמם דמהני שאלה אבל בקדשי תרומה של אחרים לא בעי' נתנו ליד כהן דבלא"ה האוכל לא מצי לשאול עלי' ומ"ש המל"מ ע"י מתרומות דחייב קרן וחומש אף קודם שיתן לכהן צ"ל דהיינו בתרומת חברו או בשלו ולא שאל ועמ"ש בזה באורך בס' ייט"פ בסוגי' דהאוכל תרומת חמץ בפסח: שור או כשב או עז כי יולד כו' ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' בתנחומא זש"ה כי מקרה בה"א ומקרה הבהמה וגו' בא וראה כו' מי יודע רוח בני האדם וגו' באדם מה כתיב אשה כי תזרי"ע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול, בבהמה שור או כשב וכו' ומיום השמיני והלאה ירצה כו': נ"ל דקשי' לי' בשנותו את טעמו באדם כתי' כי תזרי"ע וילדה תלה הלידה בה ובבהמה כתיב כי יולד משמע ממילא וצריך להבין מה זה, ולישב זה אמר אם כי מקרה אחד לכל עכ"ז בכמה ענינים יש הבדל ומרחק רב בין אדם לבהמה כמו שאבאר, והוא כי ידוע שאפי' בעונה האמורה בתורה אין להאדם להתכוון להנאתו ולמלאות תאותו כבהמה כי ביד אדם לכבוש תאותו הגופניות אפי' במה שהוא חושק ומתאוה יש בידו כח שלא לעשותו להנאתו כ"א למלאות רצון יוצרו לקיים המצוה לפרות ולרבות לקיום המין כדכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ תלה המילוי בהם לכוון למלאות הארץ משא"כ בהמה שאין בכחה לכבוש תאותה והיא עושה רק להנאת עצמה וממילא עי"ז נתמלא הארץ ועפ"י הדברים האלה פי' הבל"ע בחיות ישראל במצרים ערות הארץ נתגשמו לבלי להתכוון לש"ש כ"א להנאתם וזש"ה וב"י פרו וישרצו (כמו שרצים) וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם שנתמלא' ממילא בלתי כוונה למלאות עכ"ד ותן האמור יש לתת טוב טעם למה דקי"ל יבמות דף ס"ה האיש מצוה על פ"ו ולא האשה מנ"ל דכתיב ומלאו את הארץ וכבשוה האיש דרכו לכבוש והוא למ"ש רבינו במורה בטעם מצות מילה להחליש כת התאוה עיי"ש, וז"ש האיש מצווה על פ"ו שנאמר ומלאו את הארץ וכבשוה האיש דרכו לכבוש היצה"ר ותאותו כי נחלש כח המתאוה מצו' להתכוין למלא הארץ ולא האשה וז"ש הזוהר קדושים אתי ב"נ לאתקדשא באתתי' כחד, ממאן הוא שבחא יתיר הוי אימא מנוקבא והבן: והן הדברים הנאמרים במד' אם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם וגו' (עכ"ז יש הבדל) מי יודע רוח בני האדם וגו' לפי שניתנה מלמעלה כתיב בו עלי' ושל בהמה שנתנ' מלמטה יורדת לארץ, לכך ומותר האדם מן הבהמה אין וחס מלהעלות על הדעת שאין מותר להאדם מן הבהמה אלא הכוונה בזה כמו שפי' רבינו הקדוש מהרצ"ה זצ"ל מזידטשוב שמותר אדם מן הבהמה הוא בחי' אי"ן כלו' מחמת שנפש האדם הוא מלמעלה הוא בעל שכל ובעל בחירה ובידו לכבוש תאותו שלא לעשות הדבר שמתאוה לו משא"כ בהמה א"א לה לכבוש תאותה שלא לעשותו עכ"ד: וז"ש המד' מהו אין שהוא הדבר שיש בו נפש חי' ותרגומו רוח ממללא ובהמה אינה מדברת שאין בה רק נפש הבהמה ועוד יש באדם דעת והבהמה אין בה דעת, וזה עצמו טעם על שהאדם הוא מדבר ולא בהמה ולכך האדם יודע בין טוב לרע ולא בהמה ולכך ביד האדם בחי' אין שלא למלאות תאותו ולכך האדם נוטל שכר על מעשיו ולא הבהמה מפני שהאדם בעל בחירה ובידו להטות עצמו לטוב או לרע וע"ז אמר מה כתיב באדם אשה כי תזריע מזהיר את האיש כי תזריע אשה (כי נסתר לנקבה נוכח לזכר) תכוון שתכלית הענין וילדה זכר כו' ולכך וביום השמיני ימול בשר ערלתו להתיש ולהחליש כת התאוה שיהא נוח לכבוש התאוה לבלי להתכוון להנאתו משא"כ בבהמה כתיב שור וגו' כי יולד וגו' ממילא מבלעדי כוונה לכך, וע"כ ומיום השמיני והלאה ירצה בלי שום מעשה והבן, ועפ"י האמור יובן הא דאסמכי' למצו' מילה לכאן אם כי כבר כתיב ובן שמנת ימים ימול וגו' והבן: באופן אחר נאמר עפימ"ש העיקרי' מאמר ד' פ"ב מפני מה ביצירת כל בע"ח נא' כי טוב וביצירת האדם