ייטב לב ויקרא תקנח

חכמה [בחי' ענוה שקרא' הרמב"ם מדת חכמה עי' פ"א מדעות ה"ה] ויודע שהם רק לקדשו לכהנו לי ר"ל להכניסו לכהונה ולשירות ע"י הבגדים האלו מהיום והלא' ולא על העבר ולא ירום לבבו מזה: וז"ש תהלי' סי' קל"ג מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד דקאי על משה ועל אהרן ששניהן שקולים ועל שניהן נאמר ונחנו מה ע"כ כשמן הטוב וגו' יורד על הזקן זקן אהרן שיורד עפ"י מדותיו היינו מדת ענוה שלו כטל חרמון הוקש שמן לטל מה טל לא מיעצר כי אינו בא לפי מעשי' שעברו כ"א בשביל העתיד להטיב אף שמן המשחה ע"ש העתיד (משא"כ גשם מיעצר כי הוא לפי מעשה בני אדם ממה שעבר) וז"ש והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ימלא את ידו ללבש את הבגדי' נהר יוצק יסודם ר"ל שלא יעלה ע"ד שיוצק על ראשו שמן המשחה ולובש הבגדי' בשביל העבר כ"א ע"ש העתיד להטיב עי"ז, בחי' נהר שקראו הכתוב בסימניו ע"ש העתיד כדאי' בכתובות פ"ק דף יו"ד ע"ב דכתי' ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור ומי הואי אלא דעתיד עיי"ש ותבין: איש איש וגו' או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וגו' כ"א רחץ וגו' ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשי' "כי "לחמו "הוא לכאורה הם שפת יתר גם אין לפרש ע"ד נו"ט כי מה טעם הוא על שטעון רחיצה וביאת שמש: והנ"ל בזה עפימ"ש הנומ"ג פ' חיי לפרש המסורה ויצא יצחק לשות בשדה לפנות ערב והי' לפנות ערב ירחץ במים, בהקדם להעיר מה שמצינו טבילה חיוב לתרומה ולקודש אתר הזווג ואפי' לכהני' הנגשי' אל ה' והלא ה' אלקינו הוא צוה על המצוה הזאת ואיך בא' טומאה ע"י, אבל הענין כי אלקים עשה את האדם ישר ונתן לו המצוה הזאת להתקדש אך חטא האדם גרם הערבוב טוב ברע לעשות אותו דבר להנאת עצמו ולזה צריך רחיצה וטבילה מטומאתו וז"ש ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב להתפלל בשביל שדה זו אשה לפנות ערב לפנות ולהסר ממנו סיגי ערוב התאוה ומאן ידע שיש ערבוב בענין זה עז"א הרי יהי' לפנות ערב ירחץ במים עכ"ד, ואפשר היינו דכתיב למעלה ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז ורחצו במים וגו' ופרש"י גזירת המלך היא שתטמא האשה בביאה ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע שהרי מגע בית הסתרים הוא כלו' ואינו מטמא זהו פשוטו, ולדרכנו ירמוז בזה טעם לגזרת המלך והיינו ע"ד שפירשו אם יסתר איש במסתרים כלו' אם יעשה איש איזה מצוה אם אותו איש יסתר במסתרים במחשבה שבסתר לעשותו לעצמו להנאתו לא לשם מצוה ואני לא אראנו וגו' וז"ש שלכך ענין זה מטמא שהרי מגע בית הסתרים הוא היינו בשביל מגע הכוונה של בית הסתרים מחשבה שבסתר] הוא להנאת עצמה והבן וז"ש כאן איש איש וגו' או איש אשר תצא ממנו ש"ז וגו' ואפי' ע"י שכבת אשה שהוא מצוה עכ"ז כ"א רחץ וגו' וטעם ע"ז אמר כי לחמו הוא היינו שאפי' הלחם אשר הוא אוכל כנוי לזווג [כפרש"י פ' וישב] הוא עצמו בו להנאתו לכן צריך רחיצה וביאת שמש והיינו דאסמיך להכא נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה פרש"י שהזהיר לענין טומאת בית הבליעה ולדרכנו יאמר שר"ל על ענין ש"ז שמטמא בביאה מלבד טעם האמור גזרת מלך הוא כמו נבלת עוף טהור שמטמא בבית הבליעה אם שהוא מגע סתרים והבן: ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש ולא יחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו לה' והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם עיין ראב"ע ורמב"ן נלחצו לפרש ונתן לכהן את הקדש דהרי כבר אכלו וחז"ל דרשו דבר הראוי כו', וגם אמרו אשר ירימו דהיל"ל אשר הרימו ומזה דרשו לרבות טבל גם אמרו באכלם את קדשיהם דהי' די לומר את הקדש: ונ"ל למאי דאיתא ביו"ד סי' שכ"ג בחלה שנתערבה ישאל לחכם והטו"ז חולק דאי מהני שאלה בלא פתח חרטה דמעיקרא היכן מצינו כרת בשחוטי חוץ, ומיתה וחומש ואשם בתרומה הא ודאי ישאל להציל עצמו מעונש, והנה משחוטי חוץ יש לתרץ עפימ"ש המחנה אפרים ה' צדקה סי' ה"א דדוקא בתרומה שדעתו להפריש ולתרום אחרת מהני שאלה בחרטה דהשתא בלא פתח אבל בהקדש שאינו מפריש אחרת בעי חרטה דמעיקרא, והאלגזי החזיק בידו מהא דא' בתלה הואיל אי בעי מיתשל והקשו התוס' מהא דאתה רואה של גבוה ולדבריו ניחא דדוקא בחלה ותרומה א' הואיל דבידו למיתשל בחרטה בעלמא מהשתא משא"כ בהקדש שמא לא ימצא פתח ולפי"ז ניחא דשחוטי חוץ איירי שאינו מוצא פתח וחרטה דמעיקרא, ודהשתא לא מהני, אבל אכתי קשה מתרומה, ובנה"כ תירץ דאיירי באינו שואל ולא הבינותי דלא דברה תורה במתים הם האפיקורסים והמינים