ייטב לב ויקרא תקנג

יתירות אבל בשרצים ודם אין ב"ד מצווין להפרישו שלא לאכול בעצמו ג') דעת הט"ז שם גם בכהנים אין ב"ד מצווין להפריש לקטנים רק לכהנים אזהר רחמנא לאב שהוא כהן שהוא מוזהר להזהיר לבנו שלא יטמא עיי"ש ובפמ"ג או"ח סי' שמ"ג ולכאורה באמת קשה לדעת הב"ח והפרישה מנ"ל דהאי להזהיר קאי על הב"ד דלמא רק לכהנים להזהיר לבניהם דהא כתיב ואמרת אליה' דהיינו לכהנים להזהיר ותו מנ"ל דב"ד צריכין להזהיר שלא יטמא בעצמו דלמא האזהר' לב"ד שלא יטמאו בידים וכדבעי הגמ' למימר התם ונ"ל להוסיף תבלין לדעת הב"ח ופריש' דהכי דייקא קרא משום דבלא"ה קשה דיליף מאמר ואמרת שתי אמירות למה אלא להזהיר א"כ האי להזהיר לא נזכר בקרא כלל ומאמר חיצוני הוא מפי הקבלה וזה דוחק דמנ"ל דאמירה שני' בא על זה לכן נ"ל דמגופי' דקרא יליף לי' והוא עפימ"ש ברש"י משפטים אלו נאמר מכה איש הו"א אינו חייב עד שיכה איש היינו גדול הכה את הקטן מנין ת"ל כי יכה כל נפש אדם אפי' קטן במשמע הרי דנפש משמעותי' קטן שאינו איש וזש"ה ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן היינו גדולים אח"ז ואמרת אליהם כלו' אתה בעצמך לנפש (היינו לקטן) לא יטמא בעמיו היינו שתאמר בעצמך ותזהיר לקטן שהוא לא יטמא את עצמו הרי מוכח תרווייהו שהב"ד מוזהר להזהיר לקטנים שלא יטמאו א"ע כמה שא' תורה למשה להזהיר זה לקטנים וזה נכון: נמצינו למדין לשיטת הטור דבזה הקפידה התורה ביותר מפני שממשיך עליו כח הטומאה המזיק על ימים הבאים לכשיגדל ולא יהי' ראוי לעבודה וממנו נקח הגם דבשאר איסורין קיי"ל דאין האב וב"ד מצווין להפרישו דאינו בכלל ערבות אבל הקטן ודאי צריך שיברח מן עבירה דאיסורא עביד וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' א' ס"ק כ"ז דקטן הוא בכלל זביחה דאסור לו לאכול בלא שחיטה וכן העלה התבו"ש והביא ראי' ברורה מגמ' סנהדרין דף נ"ה תקלה איכא אלא דחס רחמנא עלי' דלא לענשי' וכן מוכח ממ"ש ז' הרמ"א באו"ח סי' שמ"ג בהגה' ועיי"ש בטו"ז ומג"א שרימז לגמ' הנ"ל והטעם מבואר בב"ח או"ת סי' שמ"ג וז"ל כלל העולה דקטן שגנב או הזיק פטור מלשלם לכשהגדיל גם בעבירות שבין אדם למקום אין עליו עונש לאחר שהגדיל אלא שאני קורא עליו גם בלא דעת נפש לא טוב דאעפ"י דקטן שעבר עבירה בלא דעת הוא, לא טוב לנפש כי המשיך עליו טומאה מצד הרע ע"כ טוב לו לכשיגדל לשוב בתשובה מעצמו על כל מה שעבר הן בדברים שבין אדם למקום הן בדברים שבינו ובין חבירו עכ"ל הזהב, וכוונת דבריו דכשממשיך עליו רוח הטומאה מצד הרע זה חזיק לו לימים הבאים לכשיגדל כי מזה הוא מוכן ועומד לעבור עוד עבירות חלילה גם בגדלותו כמאמרם ז"ל שמצוה גוררת מצוה (כי העושה מצוה אחת ממשיך עליו קדושה ונוח לו לעשות מצוה אחרת) ועבירה גוררת עבירה שממשיך עליו טומאה המסיתו לעבירה אחרת כדתנא דבי ר"י עבירה מטמטם לבו של אדם שנאמר ונטמתם כו' נמצינו למדין שיום אחד מבשר לחברו שאם עשה אדם ביום זה מצוה שגוררת מצוה מזה נודע שגם למחר נוח לו לעשות מצוה ואם ח"ו עבר עבירה מבשר כ"כ ליום מחר כאמור וז"ש אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים שהטומאה של היום יזיק על למחר שהוא לאח"ז כשיגדל וממנו נקח הגם שבשאר עבירות אין על הב"ד חיוב להפרישו וכ"כ לאב רק מטעם חינוך מדרבנן עכ"פ הקטן בעצמו צריך שיזכה את ארחו גם בהיותו נער כי במעלליו יתנכר מה יהי' לכשיגדל אם טוב ואם רע כי יום אחד מבשר לחברו, ועז"א המד' זש"ה יום ליום יביע אומר שיום א' מביע אומר לחברו וכ"כ לילה ללילה יחוה דעת מה יהי' למחר: אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו יל"ד אמר ואמרת למה גם בני אהרן ל"ל, ונ"ל כי אחז"ל חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב ופי' מוזל"הה (בסוף פ' ויחי) עפ"י דברי האוה"ח בפ' קרח על המד' קרח שעשה קרחה בן יצהר שהרתיח העולם כצהרים כו' ולחשוב נמי בן יעקב אלא שבקש רחמים בקהלם אל תחד כבודי הענין שפגם בעצמו עד שנשתנה שמו לרע שעש' קרח' וכן שינה שם אביו יצהר כו' אבל לא הגיע פגמו ליעקב כי בקש רחמים ע"כ לא נאמר בן יעקב עכ"ד האוה"ח, וז"ש תבוא עד דור אבותיו כלו' אם הפגם תבוא עד שורש אבותיו אז עד נצח לא יראו אור, וידיעת ההפכיים בשוה כי כל מה שבניו ובני בניו עד סוף כל הדורות עושים מעשים טובים והולכים בדרכי אבותם מגיעים במעשיהם עד שורש אבותם באור ישר ואור חוזר והיינו מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי כלו' להגיע עד מעשה אבותי אי"ו להאיר בשורשם ואז נהי' נקראי' בני אברהם יצחק ויעקב עכ"ד מוזלה"ה והנה כל זמן שביהמ"ק הי' קיים היו הכהנים הולכי' בדרך אהרן ממש בקרבנות וכדומה ועתה בעוה"ר א"א לילך בדרכיו