ייטב לב ויקרא תקנב

על כל מ"ע אשר קדשנו במצותיו וכן בכהנים הנגשים אל ה' שורש הל"ת שנצטוו הם יותר מישראל הוא אומרו ית' לנפש לא יטמא וגו' ואח"כ אמר קדשים יהי' לאלקיה' וגו' כי את אשי ה' וגו' הם מקריבים ובזה ממשיכין עליהם קדושתו יותר וז"ש עוד והיו קדש: ולזה צריך ב' אמירות אמירה אחת לא יטמא והיינו לסור מרע וטומאה ואמירה ב' קדשים יהיו ואמנם עליונים שאין יצה"ר מצוי בהם כמו שאמר הוא ית' למשה החזר להם תשובה כלום גנבה יש בכם כלום נאוף יש בכם (או טומאה יש בכם) וא"צ לצוות אותם לסור מרע וטומאה כ"א להתקדש בקדושתו ית' החופפת עליהם ע"כ די להם באמירה אחת וזה שנאמר ומאמר קדישין וגו' אבל תחתונים שיש בהם יצה"ר הלואי בשתי אמירות יעמדו היינו אומרו לנפש לא יטמא וגו' ואומרו קדשים יהי' הה"ד אמר אל הכהנים וגו' ואמרת אליהם אמר קאי על לא יטמא ואמרת על קדשים יהי' והנה לעיל פרשת שמיני כתיב איסור מאכלות אסורות וטמאות ובפ' אחרי כתיב פרשת עריות שנפשו של אדם מחמדתן וקשה לפרוש מהן ולבסוף ושמרתם וגו' ולא תטמאו בהם ועז"א דב"ר אל כ"ע בני ישראל דבור הקשה על האדם והוא לפרוש מן העריות וממאכלות אסורות ואמנם אם ישמרו משמרתו לבלתי עשות אז נקל להתקדש בקדושתו ית' ונגד זה ואמרת אליהם (אמירה רכה) קדשים תהיו וגו' כי קדוש אני י"א כלו' ובמקום פנוי מן הטומאה אני משרה קדושתי עליכם ומקדש אתכם כמו שאנו מברכין בכל יו"ט מקדש ישראל וגו' וכאן בכהנים הנגשים אל ה' ומטהרים את עצמם מכל טומאה של עריות וכדומה ומדברים המטמטמים את הלב אלא שהוסיף עליהם לבלי לטמא למת שזה נפש אדם אינו מחמדת' ובקל בידו לעשות ולפרוש ממנ' עז"א אמר ואמרת שניהם בלשון אמירה רכה, ומן האמור יש לפרש שש אנכי על אמרתך וגו' שדרשו חז"ל על מצות מילה והוא כי שורש מצות מילה וטעמה מבואר בספרים הקדושים להסיר הערלה אותיות ר"ע ל"ה כי הרע כרוך בעקבו ושם כת התאוה היתירה ובהסר קצת ממנו ומוציא דמו מחליש כח התאוה של האבר ההוא וזה יסוד להסיר כח הרע מכל אבריו כי האבר ההוא כללא דכולהו שייפין והוא המוליד ואבא מזכה ברא בהיותו מחליש וממעט תאותו יהי' תולדותיו כיוצא בו בינה זאת: וכבר אמרנו כי אם הוא סר מרע נקל לו להיות עושה טוב כי קרוב אליו הדבר לעשותו וז"ש שש אנכי על אמרתך זה מילה כמוצא שלל רב בלא יגיעה ועמל כ"כ ע"י מצות מילה אני מוצא שלל רב הוא קיום עשה טוב כי אם שקר (הוא הרע והטומאה) שנאתי ואתעבה כדבר המתועב ומשוקץ אז ממילא תורתך אהבתי ודבר שאדם אוהבו לא יעצרנו הגשם והשלג כי אמר אוהב ארדוף אשיג אשיגו לעשותו ולקיימו והבן: אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו' במד' זש"ה יום ליום יביע אומר וגו', ונ"ל עפ"י פרש"י אמר ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים והוא מגמ' יבמות סו"פ חרש ועי' מזרחי וגו"א ויש בזה כמה שיטות, וז"ל הטור יו"ד סי' שע"ג כשם שכהן מוזהר שלא לטמא כך הוא מוזהר להזהיר לקטנים מלטמא וכתב הרמב"ם שאין הגדולים מוזהרים על הקטנים אלא שלא לטמאותן ביד אבל אם בא לטמא בעצמו אין ב"ד מצווין להפרישו אלא שאביו מצו' לחנכו בקדושה, ונ"ל שצריכין להפרישו וכן משמע הלשון שדרשו אמר ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים משמע שצריך להזהירם מלטמא עכ"ל הרי דעת הרמב"ם דאין מצווין להפרישו ולהזהיר הגדולים כו' הוא רק שלא לטמאותן בידים והיינו כפשטא דסוגי' ודעת הטור דמצווין להפרישו ובדעת הטור יש ג' שיטות דעת הב"י באו"ח סי' שמ"ג דהטור סובר דבשרצים ודם ובכהנים בכל הני ב"ד מצווין להפרישו מלאכול שרצים ודם ומלטמא בעצמו ולא ילפי' מזה לשאר איסורי' עיי"ש: וטעם הדבר שהקפידה תורה באלו יותר מבשאר איסורין נ"ל דבשרצים כתיב אל תשקצו את נפשותיכם וגו' ולא תטמאו בהם ונטמתם בם ואחז"ל קרי בי' ונטמטם שתטמטם הלב הרי גילתה התורה כי האוכל שרצים משקץ נפשו ותטמאו ומטמטם לבו לכן זה מזיק גם על אחר שיגדל וכ"כ בדם דכתיב בי' לא תאכלו ני נפש כל בשר דתו הוא כל אוכליו יכרת וכתב הרמב"ן פ' אחרי כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לאחדים ואם יאכל אדם דם שהוא נפש כל בשר תהי' מזה עובי וגסות בנפש האדם ותשוב קרוב לטבע נפש הבהמית עיי"ש וממילא אפי' כשאכלו בהיותו קטן יזיק לו לכשיגדיל וכן בטומאה שהזהירה תורה לכהן הראוי לעבודה שלא יטמא גם לקטן ב"ד מוזהרין להזהירו מלטמא בעצמו כי רוח הטומאה יזיק לו לכשיגדל ולא יהי' ראוי לעבודה (ב') דעת הב"ח שם וביו"ד וכ"ה דעת הפרישה דרק בטומא' ב"ד מצווין להפרישו מלטמא בעצמו שריבה בהן מצות